newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כך מוחקת ישראל את המורשת הדתית הפלסטינית בשטחים

ההשתלטות על רכסי ההרים והפסגות במרחבי הגדה המערבית הכבושה לא פסחה על מקומות תפילה מקודשים לפלסטינים, שהיוו גם מוקדים תרבותיים וקהילתיים. אלה שקדושים למוסלמים בלבד הופקרו, הוזנחו, לעתים נהרסו, והגישה של המאמינים אליהם נחסמה

מאת:

ההשתלטות של ישראל על רכסי ההרים והפסגות במרחבי הגדה המערבית הכבושה לא פסחה על מקומות תפילה מקודשים לפלסטינים, המכונים מקאמים (קבר שייח' או מקום ציון לכבודו) – והם סופחו להתנחלויות באמצעות צווים צבאיים ונכללו בשטחי אימונים, בשמורות טבע ובאתרי עתיקות. כך עולה מסקירה מקיפה בנושא שנערכה על ידי צוות של מחסום ווטש.

מצפה לזכר רחבעם זאבי, במעלה שמורת הטבע כוכב השחר (צילום:נורית פופר)

מצפה לזכר רחבעם זאבי, במעלה שמורת הטבע כוכב השחר (צילום:נורית פופר)

בתי התפילה האלה היו מוקד דתי תרבותי וקהילתי מארגן במרחב הכפרי, לפני שבכפרים עצמם נבנו מסגדים. הפלסטינים היו עולים לרגל אל המקאם והחורשות הקדושות שהקיפו אותו בימי חג ומועד, וגם בחגיגות משפחתיות, חתונות, תספורת ראשונה לבן וסתם בילוי בחיק הטבע.

את ההיבט הקהילתי הזה ניתן לראות במקאמים שלפלסטינים עדיין יש גישה אליהם, כמו שייח' קטרואני בעטרה ונבי סאלח בכפר נבי סלאח, שנאבק עד היום נגד נישולו ממעין עין אל כוס. בשנים האחרונות הפלסטינים בנו סביב המקאמים האלה גנים ציבוריים מטופחים ושוקקים, לרווחת קהילותיהם.

השימוש הקבוע באתרים האלה הוא דוגמה מובהקת לשילוב בין המדד הדתי המסורתי לבין חגיגות עממיות ובילוי בחיק הטבע בתרבות הפלסטינית.

מהסקירה של מחסום ווטש עולה כי מאז הכיבוש ב-1967 יצרה ישראל הבחנה ברורה בין מקאמים לכבוד דמויות מהתנ"ך לבין מקאמים שקדושים למוסלמים בלבד. הראשונים זכו להכרה של קצין מטה הדתות, שופצו, והיום הם מוקדים לעלייה לרגל המונית של יהודים.

לעומתם, המקאמים שקדושים רק למוסלמים לא זכו להכרה, אלא הופקרו למגוון צרכים. כיום רבים מהם כלואים בהתנחלויות ובשטחי אש או נכללים בשמורות טבע, ומצב התחזוקה שלהם מסכן את המשך קיומם ומפר את החוק הבינלאומי, המקנה לנכבשים את הזכות לקיום פולחן דתי באתרי המורשת שלהם.

הסקירה מפרטת 40 אתרים כאלה. מהם נביא בקצרה שלוש דוגמאות של מקאמים שכלואים בהתנחלויות ושמורות טבע.

מקאם סת זהרה בשמורת כוכב השחר

הדוגמה הראשונה שנתאר כאן היא שמורת כוכב השחר, שבה נהרס מקאם סת זהרה. אל המקאם הזה היו עולים לרגל בני הכפר דיר ג'ריר, ובמקומו נבנה בסמיכות מצפה רחבעם זאבי, הצופה למצפה כרמים ולהתנחלות האם כוכב השחר.

את הכבוד שרחשו תושבי דיר ג'ריר לקדושה סת זהרה, פטרונית הלידה והתינוקות, הם ביטאו בהקמת מקאם בעל מבנה קלאסי מרובע, עם קירות עבים וכיפה שגם הזמן לא יכל לה. תושבי הכפר קיימו במקום מסורת אבות ופולחנים, שעליהם דיווח ספי בן יוסף, שחקר את הנושא בשנות ה-70.

המקאם, על כיפתו הבולטת, היה על ההר ממש מול ההתנחלות כוכב השחר, שצמחה והקימה את מאחז מצפה כרמים על אדמות דיר ג'ריר. היום המקאם הרוס כמעט עד היסוד. לדברי חבר מועצת דיר ג'ריר, הוא נהרס על ידי בולדוזרים של הצבא או של המתנחלים.

מקאם סת זהרה ב-1975 (צילום: עמיקם שוב)

מקאם סת זהרה ב-1975 (צילום: עמיקם שוב)

מקאם סת זהרה ההרוס (צילום: נורית פופר)

מקאם סת זהרה ההרוס (צילום: נורית פופר)

לא רחוק מהמקאם ההרוס נבנתה במת אבן גדולה ועגולה ומצפה לזכר רחבעם זאבי. שמורת כוכב השחר, שמשתרעת על פני 14 אלף דונם, חסומה בפני פלסטינים, מכיוון שהכניסה אליה היא דרך שער ההתנחלות והמאחז.

השבוע הורה בג"ץ לפנות את הקרקע במאחז מצפה כרמים, שנבנה על אדמה בבעלות פרטית של פלסטינים מדיר ג'ריר. בג"ץ דחה את טענת המדינה לתום לב, וקבע כי הקצתה את הקרקע, שהיתה רשומה כפרטית, תוך עצימת עיניים. אך האם מצפה רחבעם זאבי, שפונה למאחז מצפה כרמים, נבנה בתום לב? האם מקאם סת זהרה נהרס בתום לב?

גם מקמ"ט רשות שמורות הטבע – שבנית מצפה רחבעם זאבי והריסת המקאם התרחשו בתחום שטח השמורה שבאחריותו – יש לדרוש דין וחשבון על שותפותו בהרס המורשת הפלסטינית.

מקאם סלמן אל פרסי בלב יצהר

בלב ההתנחלות יצהר עומד מקאם/מסגד סלמן אל פרסי, שמוקדש לידידו הקרוב והספר האישי של הנביא מוחמד. ג'בל סלמן, שעליו עומד המקאם, נישא לגובה של יותר מ-800 מטר. המקאם מוקף חורשת עצי אלון עתיקים, והוא עומד כיום סדוק וחבול, ומשווע לשיקום וטיפוח. הגישה של המאמינים אליו חסומה על ידי שער וגדר ההתנחלות.

באתר לא מצוין שמו של סלמן אל פרסי וייחוסו המוסלמי. רשות שמורות הטבע והגנים הציבה בכניסה לאתר שלט שעליו כתוב "אלוני יצהר". באתר עצמו הוצב שלט זיכרון לירוחם שגיא (קפלן), "שנאבק בגבורה על קיום היישוב היהודי באזור", וכן שלט שמפרט את ההתנחלויות שניתן לראות מהפסגה.

השלט לא מזכיר את ששת הכפרים הפלסטינים שלמרגלות ההר: בורין, מאדמא, עס'ירה אל קבלייה, עוריף, עינבוס וחוורה. שמות אלה מוכרים כיום בעיקר בגלל דיווחים חוזרים על התקפות ברוטליות של מתנחלי יצהר ומאחזיו על תושביהם, כרמיהם ובית הספר של בורין, לא פעם בליווי חיילי צה"ל חמושים.

מקאם סלמן אל פארסי בהתנחלות יצהר (צילום: נורית פופר)

מקאם סלמן אל פרסי בהתנחלות יצהר (צילום: נורית פופר)

סמיר מוסא, מורה לערבית מבורין ובעל אדמה על ההר, מספר כי "ב-1983 הופקעו האדמות האלה בצו צבאי, ולא נתנו לבעלי האדמות הזדמנות לערער או להתנגד. נודע לנו שתקופת הערעור היא רק בתוך 40 יום, אך ההודעה הגיעה באיחור של 35 יום, ונשארו רק חמישה ימים לערער. פרק זמן זה לא מספיק כדי שאנשים יאספו מסמכים וייפו את כוחם של עורכי הדין לערער על הפקעת האדמות.

"הופתענו לגלות שכעבור שנתיים, המקום נהפך ממקום צבאי להתנחלות אזרחית, שגרים בה מתנחלים קיצוניים. אני מקווה שאוכל לבקר במסגד ולו פעם אחת לפני מותי, לראות אותו ולהיזכר במקומות שהייתי מתפלל בהם ובמקומות שהייתי יושב בהם, ובמקומות שהייתי לומד בהם". מוסא למד לבגרויות על פסגת ההר, במסגד סלמן אל פרסי המטופח ובצל האלונים העתיקים והקדושים.

מקאם שייח בילאל באלון מורה

 ההתנחלות אלון מורה זכתה מן ההפקר בשמורת טבע ענקית, שמורת הר כביר, המשתרעת על 26 אלף דונם של אדמות חקלאיות של פלסטינים. הכניסה לשמורה היא רק דרך שער ההתנחלויות, וחקלאי אלון מורה חופשיים לחרוש ולנטוע על אדמות הפלסטינים שבשמורה.

על הרכס הצפףון מערבי של הר כביר עומד מקאם שייח בילאל, לציון המואזין הראשון באסאלם וחברו הקרוב של מוחמד. לשייח בילאל היו עולים לרגל מדיר אל חטב, סאלם, עזמוט, רוג'יב, עוורתא וגם מהעיר שכם שלמרגלות ההר.

מבנה המקאם ייחודי. הוא בעל כיפה מחודדת, ועץ אלון עתיק נשען עליו. היום, תחת ניהול רשות הטבע והגנים, העזובה, הסדקים והזוהמה במבנה מבישים. אין במקום כל שלט המציין את שיח בילאל.

מנגד, בצל עץ אלון גדול ורחבה מטופחת שפונה לנחל תרצה ובקעת הירדן, נבנה אתר הזיכרון מצפה לונץ, לזכר מי שהיה מפקד נפת רמאללה ונפת שכם, מושל רצועת עזה וראש המינהל האזרחי, יוסף לונץ.

מקאם שייח בילאל (צילום: נורית פופר)

מקאם שייח בילאל (צילום: נורית פופר)

שלוש הדוגמאות האלה מראות כיצד להשתלטות על האדמה מתלווה ביזוי והרס של אתרי מורשת ודת פלסטיניים, מניעת הגישה של הפלסטינים לאתרי המורשת שלהם, וייהוד המרחב על ידי הקמת אתרי זיכרון לאנשים שיש להם זכויות בכיבוש ובהחזקתו.

פרט לאלה, יש שיטות נוספות להראות לנכבשים שמורשתם אינה נחשבת. מקאם אחמד אל קצב, למשל, היה שייך לכפר מרדא, שעל 55% מאדמתו הוקמה ההתנחלות אריאל. הוא נהרס לצורך הקמת גדר ביטחון נוספת להתנחלות, ולא נותר ממנו זכר. ההרס לא לווה באקט של הכרה או בהתנצלות. המקאם, אגב, עדיין מסומן במפת "סימון שבילים" של המרכז למיפוי שבילים והחברה להגנת הטבע.

מניעת גישה למקומות קדושים משותפים

ומה לגבי המקומות הקדושים גם ליהודים וגם למוסלמים, כמו למשל נבי סמואל (קבר שמואל הנביא), אלחרם אלאבראהימי (מערכת המכפלה), קובת רחיל (קבר רחל) ונבי יוסוף (קבר יוסף).

שלטון הכיבוש לא הצליח להדיר את רגלי המוסלמים מהמסגדים הידועים לגמרי, אך רק פלסטינים בודדים מצליחים להגיע למשל להתפלל בנבי סמואל, בגלל המחסומים הרבים שבדרכם. עליות המוניות של יהודים, לעומת זאת, מתקיימות שם ללא הפרעה. במערת המכפלה המצב המפלה דומה.

אל קבר רחל בבית לחם וקבר יוסף בשכם הצליחה ישראל לחסום לחלוטין את גישת הפלסטינים, והם הפכו לאתרי עלייה המונית של יהודים בלבד.

קבר יוסף נמצא בעיר שכם, ליד מחנה הפליטים בלטה. בקירו הדרומי מוסתר חראב (גומחת תפילה מוסלמית). בקוראן מוקדש פרק שלם ליוסף. מוחמד רחש לו כבוד רב, ומצא קווי דמיון רבים בין הביוגרפיה שלו לבין זו של יוסף.

חרדים מתפללים בקבר יוסף בשכם תחת אבטחה צבאית כבדה, ב-3 באפריל 2017 (צילום: גרשון אלינסון / פלאש90)

חרדים מתפללים בקבר יוסף בשכם תחת אבטחה צבאית כבדה, ב-3 באפריל 2017 (צילום: גרשון אלינסון / פלאש90)

הקבר משמש היום אתר עלייה לרגל ליהודים בלבד. למכוניות פלסטיניות מותר לעבור בכביש, אך אסור להן לעצור קרוב למתחם. העליות ההמוניות של היהודים מתקיימות בלילות, ומהוות מוקד נפיץ של חיכוך לא רק בקבר עצמו, אלא גם לאורך הכביש המוביל אליו. כוחות צבא רבים מתפרשים לאורך קילומטרים משני צדי הכביש, שמתפתל דרך כמה שכונות בעיר, ואזרחים רבים נפגעו ואף נהרגו שם על רקע זה.

פרסום מועדי העליות הליליות לקבר יוסף מתנהל ביעילות רבה באתר "מנהלת קבר יוסף". מועדי יציאה והסעות מאריאל , בני ברק וירושלים מתפרסמות באמצעותו. באתר האינטרנט של קבר יוסף מתפרסמים גם  מועדי העליות ההמוניות לקברי קדושים אחרים בעוורתא ובכיפל חארס, שמתנהלות במתכונת של פשיטה צבאית לילית וכולל סגר על תושבי הכפרים הפלסטינים. בעליות לרגל לקבר יוסף משתתפים גם שרים בממשלה וחברי כנסת.

אירית סגולי היא פעילה במחסום ווטש

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf