newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כך כבשו לוחמי הדיגיטל של נתניהו את המפרץ הפרסי

מדינת ישראל השתמשה ברשת של חשבונות ברשתות החברתיות כדי לשפר את התדמית שלה בעיני אזרחי מדינות המפרץ. ההסכם לנרמול היחסים עם איחוד האמירויות הערביות מראה כי המאמצים האלה נשאו פרי. לשמאל כדאי להיכנס לזירה הזאת כדי לתת משקל נגד

מאת:

ב-13 באוגוסט חתמו ישראל ואיחוד האמירויות הערביות על הסכם היסטורי לנרמול היחסים בין שתי המדינות. על פי ההסכם, בתיווכו של הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ, ישראל תשעה את הסיפוח   של חלקים בגדה המערבית.

בציוץ בטוויטר הגדיר טראמפ את ההסכם כ"פריצת דרך ענקית" ו"הסכם שלום היסטורי בין שתי ידידות גדולות שלנו".

דגל איחוד האמירויות הערביות מוצג על בניין עיריית תל אביב, ב-13 באוגוסט 2020 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)

דגל איחוד האמירויות הערביות מוצג על בניין עיריית תל אביב, ב-13 באוגוסט 2020 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)

הסכם השלום הוא שיא של שנים שבהן התחממו היחסים בין ישראל למדינות המפרץ (בערבית ח'ליג'), בחיזוק שינוי ניכר בדעת הקהל הערבית. ההסכם אמנם הותקף משום שהתעלם משאיפות הפלסטינים להגדרה עצמית, אך הוא גם התקבל בברכה ובהתלהבות על ידי משפיענים רבים ברשתות החברתיות במדינות המפרץ.

בעשור האחרון, בזמן שכוחן הגדל של מדינות המפרץ הפרסי מאזן את השפעתה הגוברת של איראן, ישראל השתמשה ברשת של חשבונות דוברי ערבית ברשתות החברתיות כדי להפיץ תעמולה פרו-ישראלית ולקנות את הלבבות והמחשבות של תושבי המפרץ ולנטרל את האיום לכאורה מצד הרפובליקה האסלאמית. עכשיו, כשהסכם שלום ניצב באופק, נראה שמאמצים האלה נשאו פרי.

מבחינה היסטורית, הסכסוך הישראלי-פלסטיני שיחק תפקיד משמעותי ביחסי ישראל עם המפרץ. היחסים האלה יצאו לדרך בשנות ה-90 בעקבות הסכמי אוסלו, בוטלו בראשית שנות ה-2000 במהלך האינתיפאדה השנייה (גם כתוצאה מהפגנות המוניות בכמה ממדינות המפרץ), התעוררו עם יוזמת השלום הערבית ב-2002 והוקמו מחדש באופן חשאי במהלך העשורים 2000 ו-2010.

וכעת, ממשלתו של בנימין נתניהו הצליחה לחמם את היחסים עם המדינות החברות במועצת שיתוף הפעולה במפרץ (GCC) – במיוחד איחוד האמירויות, סעודיה, בחריין ובמידה פחותה עומאן וקטאר.

כבר בסוף שנות ה-2000, ממשלת ישראל התחילה להשתמש ברשתות חברתיות כדי להפיץ "הסברה". מאז 2008, לדוגמה, משרד החוץ הישראלי מקדם "סרטוני מידע" ביוטיוב. שנתיים לאחר מכן יותר הוא השיק שגרירות ירדנית ומצרית בטוויטר, "המיועדת לחיזוק הקשרים הדיפלומטים, צמיחה כלכלית וידידות", בין ישראל לשתי המדינות.

החשבונות האלה מתרכזים אך רק בתוכן חברתי, תרבותי, טכנולוגי וכלכלי, ומתרחקים משאלות פוליטיות רגישות כמו זכויות הפלסטינים, שידוע שמעוררים מחאה בציבור הירדני והמצרי.

גורמי ביטחון פנים בישראל עשו שימוש בטקטיקות ובאמצעים דומים ברשתות החברתיות, כדי להשפיע על התפיסה השלילית של הציבור הפלסטיני את הכיבוש הצבאי, ולהביאו לכדי אמונה בשותפות וקרבה.

בשנים שעברו מאז שחזר לראשות הממשלה, נתניהו שכר קבוצה של חיילים לשעבר בדובר צה"ל, כולל בנו הבכור יאיר, כדי להוביל את מאמצי הממשלה ליצור נוכחות חזקה ברשתות החברתיות. בתמיכה של יחידת עלית לוחמים דיגיטליים מיומנים טכנולוגית, הממשלה היתה מוכנה להתעמת עם הבלוגוספירה הערבית, ולהתחיל לייצר דימוי חיובי יותר של ישראל.

בעקבות "האביב הערבי" הוקמו עוד כמה חשבונות בערבית, כמו "ישראל בערבית" בטוויטר ו"ישראל מדברת ערבית" בפייסבוק, שיש להם כמעט שני מיליון עוקבים באזור, הרחק מעבר לבעלי הברית של ישראל. אנשי ממשל כמו אביחי אדרעי מדובר צה"ל, אופיר גנדלמן, דובר לתקשורת ערבית במשרד ראש הממשלה, ואפילו נתניהו עצמו התחילו לעלות פוסטים בערבית בין 2011 ל-2012.

החשבונות האלה עובדים יחד, משתפים את הפוסטים של האחרים, חולקים מידע ועוקבים ועומדים בקשר הדוק עם אנשים בכל האזור. הם מעלים לרשת דיונים וסקרים, סרטונים הנוגעים ישירות לאנשים באזור והתייחסויות לתרבות הערבית ולאסלאם. הם מציגים את ישראל כאומה מתקדמת, סובלנית, יוזמת ורודפת שלום.

בשנים האחרונות הם התרכזו בראש ובראשונה בקדמה טכנולוגית בתחומים המעניינים את העולם הערבי, כמו טכנולוגיה חקלאית ורפואה.  ניתן גם דגש על זכויות נשים וייצוג מגדרי בממשל ובצבא בישראל, תוך יצירת דימוי המסיט לשוליים את האלימות של הכיבוש בגדה המערבית ובעזה.

"לפעמים זו פשוט סקרנות"

הפנים המיטיבים לכאורה של ההישגים התרבותיים, הטכנולוגיים והחברתיים של ישראל עשויים לבלבל את המשתמשים ברשתות החברתיות בערבית, שלרבים מהם אין מבט עומק על אופיה של החברה בישראל.

"לפעמים זו פשוט סקרנות", אומר כרים עבדלעזיז, יועץ פיננסי שנולד בלבנון וגדל באיחוד האמירויות, העוקב אחרי החשבון בערבית של נתניהו בטוויטר כבר כמה שנים. "כל החיים שלי שמעתי כל מיני הסברים אפלים על מה שישראל חוללה לערבים, איך ישראל היא השטן, ולמה אסור לנו לעולם לדבר עם ישראלים. כל הנושא הוא כל כך טאבו, שפתאום קשה להתנגד לעצם האפשרות להציץ לתוך הקופסה השחורה הזאת".

עוד מכשיר מקובל הוא להציג את התרבות הערבית בתוך הקשרים ישראליים שונים, בניסיון לטפח קרבה ומראית עין של אהדה ועניין שמגלים ישראלים במוזיקה, שפה ואמנות ערבית.

זה כולל גם מניפולציה על הנרטיב המזרחי, שמוחקת את ההיסטוריה של הדיכוי הממסדי של יהודים שהגיעו לישראל מהמזרח התיכון וממדינות אסלאמיות בגלל התרבות והזהות הערבית שלהם, ומתרכזת אך ורק באחווה ובחוויות המשותפת של יהודים מזרחים וערבים במזרח התיכון.

"הם חושבים שאני אהיה יותר אוהד לישראל אם אראה שלרבים מהישראלים יש רקע ערבי או שבאו מארצות מוסלמיות", אומר מנסור בנאני, סטודנט באוניברסיטת פן סטייט בארה"ב, במקור מרבאט, העוקב אחרי כמה חשבונות בערבית של אנשי ממשל ישראלים בטוויטר.

לדבריו, "האמת היא שזה דווקא יכול להזין נטיות אנטישמיות כלפי קהילות יהודיות שנשארו (במדינות ערביות ומוסלמיות). יש לנו כמה קהילות כאלה במרוקו, שלעתים קרובות מנסות לנתק את עצמן מהציונות".

בנאני טוען כי התושבים במרוקו תופסים את הרגשות הציוניים כסיבה לאפליה נגד יהודים בארצות האסלאם אחרי מלחמת 1967, ובכך שהם מדגישים את הרגשות האלה של היהודים שנשארו, החשבונות האלה מרחיקים עוד יותר את הקהל הערבי.

"הם אומרים שאין הבדל בין יהדות לישראל, ושאפילו יהודים מהמזרח התיכון תמיד תמכו בישראל. זה מצדיק את הסלידה כלפי היהודים, הנובעת לעתים רבות מהשלילה של יחסה האלים של ישראל כלפי הפלסטינים".

ככל שישראל מהדקת את שליטתה על הפלסטינים בשטחים הכבושים והאינטרסים של המנהיגים הערבים דוחקים יותר ויותר לשוליים את חשיבותו של הכיבוש, כמה מהחשבונות האלה התחילו בהדרגה לאמץ מסרים פוליטיים גלויים יותר.

השיח הזה, שנעשה יותר ויותר אגרסיבי, תוקף את האופן שבו הפלסטינים מנהלים את הסכסוך, טוען שהם דחו שוב ושוב כל יוזמת שלום שהציעה ישראל, מצייר התנגדות כטרור לא-לגיטימי, ומפריז בקשרים של הפלסטינים עם איראן וקטאר.

התוספת הטרייה הזו לארגז הכלים של החשבונות האלה – ובמיוחד בכל הנוגע לתיאוריה של איראן כמחוללת הרוע באזור – משמעותה שישראל מפנה את תשומת הלב למפרץ.

כך, הממשלה השיקה את החשבון "ישראל במפרץ" ב-2013. הסביבה החברתית והתרבותית במדינות המפרץ הושפעו עמוקות מהיכולת של הרשתות החברתיות להביא לחשיפה לקהילות, שיח ואופנות בעולם, ובכל הדברים האלה הביאו לצמיחה מהירה של החשבון.

פקידי ממשל בישראל מחשיבים את "ישראל במפרץ" כאחד מהקמפיינים הכי מוצלחים ברשתות החברתיות של משרד החוץ הישראלי, וב-2018 הוא הוגדר כ"שגרירות וירטואלית". "אנחנו רואים יותר ויותר עוקבים שלנו שסומכים על התוכן שלנו ושינו את התפיסות והגישות שלהם כלפי ישראל", אומר יונתן גונן, מייסד החשבון.

הפרדה בין ערבים "טובים" ל"רעים"

בשנים האחרונות נרשמה במפרץ עלייה משמעותית במעורבות בכל החשבונות הרשמיים של ישראל בערבית.

ערוצי הממשלה ביוטיוב ובטוויטר פירסמו סרטונים של אזרחים במפרץ המדברים בשבחה של ישראל, חדשות על ביקורים אזרחי המפרץ בישראל, הצהרות רשמיות של מדינות במפרץ בנוגע לנרמול היחסים (שתקשורת המיינסטרים במפרץ בדרך כלל מתעלמת מהן), ומסרים מאזרחים ישראלים למדינות שונות במפרץ.

הפוסטים הפוליטיים עוסקים לעתים קרובות בדאגות או באינטרסים אסטרטגיים משותפים, בעיקר כאלה הקשורים למדיניות החוץ של המפרץ – כמו מאבק בפיתוח הגרעיני של איראן ועצירת ההתפשטות של הקיצוניות האסלאמית (המושווה לעתים קרובות עם תנועות ההתנגדות הפלסטיניות).

הם גם מדגישים את הנגישות של נתניהו לממשל של הנשיא טראמפ ולשיתוף הפעולה שלו עמו, עניין אטרקטיבי לרבים במפרץ, התומכים במדיניות האגרסיבית של טראמפ כלפי איראן.

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ וראש הממשלה בנימין נתניהו חושפים את "תוכנית המאה" בוושינגטון, ב-28 בינואר 2020 (צילום: הבית הלבן)

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ וראש הממשלה בנימין נתניהו בוושינגטון, ב-28 בינואר 2020 (צילום: הבית הלבן)

התפיסה בדבר האיום האיראני היתה אמנם המחולל והסיבה המובילה לשאיפות הדיפלומטיות של ישראל במפרץ, אך זה לא היה הגורם המאחד היחיד. ב-2011, האביב הערבי קירב בין ישראל למדינות המפרץ, שכן ההתקוממויות הוכיחו את כוחם של הרגשות העממיים ואת יכולתם להפיל משטרים סמכותניים.

המחאות איימו במידה שווה על ממשלת ישראל – המעוניינת בראש ובראשונה לשמור על הסטטוס קוו שבמסגרתו האיומים האזוריים ינוטרלו – ועל המשטרים במפרץ, שגילו שהאפשרות של תנועות פוליטיות רחבות היקף מאיימת עליהם באופן ישיר או עקיף.

החשש המשותף שתנועות אסלאמיות יתפתחו מתוך מחאה עממית משמשת את החשבונות הרשמיים האלה כדי לתאר את השאיפות הלאומיות הפלסטיניות כמסוכנות, מושחתות ורדיקליות.

בהקשר הזה, פוסטים בחשבונות הישראליים תוקפים לעתים קרובות את האידיאולוגיה האסלאמית הרדיקלית ומותחים קו מפריד בין "ערבים טובים" ל"ערבים רעים". המושג הראשון מתייחס לאזרחים ממשמעים ויצרנים, והשני לתומכי תנועות אסלאמיות או ארגוני "טרור" (כולל קבוצות פלסטיניות חמושות).

בציוץ אחד, לדוגמה, דובר צה"ל אדרעי שאל את העוקבים שלו כיצד הם רוצים שיזכרו אותם: בתור אנשים "מכובדים ומוצלחים" כמו הכדורגלן המצרי מוחמד סלאח או עיתונאי הספורט הסורי מוסטפא אגא, או כמו "הטרוריסט הפחדן אחמד ג'ראר", שהואשם שתקף מתנחל ישראלי ונורה למוות בידי חיילים ישראלים.

האמירות האלה מהדדות את השיח המקובל באיחוד האמירויות או בסעודיה, המבטא חשש מפני נטיות אסלאמיות רדיקליות.

בנוסף, החשבונות האלה מותחים ביקורת על ההתנגדות הפלסטינית ועושים דמוניזציה למאמצים להיאבק נגד הכיבוש – ובכך משחקים על הפחדים של משטרים סמכותניים מפני תנועות עממיות הקוראות תיגר על הסטטוס קוו או תומכות בזרמים אידיאולוגיים רדיקליים.

חשבונות רשמיים ישראליים משתמשים בהאשטג נוסח "חמאס הוא הנכבה שלכם" או "לא עאודה (שיבה) אלא פאודה (כאוס)" ובכך הם מציגים התקוממויות ומחאות כאלימות, שמונחות על ידי חמאס או נתמכות על ידי איראן.

מנסים לטפח רגשות אנטי-פלסטיניים

בסוף העשור של 2010, ארגונים יהודים בינלאומיים מובילים שמיישרים קו עם מדיניות הפרו-כיבוש של נתניהו, קפצו גם הם על העגלה. לחשבון הטוויטר בערבית של הוועד היהודי האמריקאי, שהושק לפני פחות משנה, יש כבר כמעט 60 אלף עוקבים.

הפופולריות של החשבונות האלה, שנוטים להיות פחות פוליטיים במסרים שלהם מאשר החשבונות הישראליים, מוכיחה את העניין הגובר ביהדות. היא גם מראה את חשיבותם כגשר עבור מדינות ערביות המעוניינות לפתח את קשריהן עם ישראל.

הוועד היהודי האמריקאי, לדוגמה, שימש כמכשיר חשוב לקידום הקשרים בין איחוד האמירויות לישראל והשתמש בנייטרליות שלו לכאורה כדי לחבר בין פקידי ממשל מאמירויות לקהילות ציוניות במערב התומכות בממשל הישראלי הנוכחי.

לצד חשבונות רשמיים, גם אנשים פרטים התומכים במדיניות הכיבוש של ישראל ומפרסמים פוסטים בערבית, צברו תמיכה ניכרת בטוויטר.

לאדי כהן, אקדמאי המתמחה בעולם הערבי ולשעבר יועץ במשרד ראש הממשלה, יש נוכחות ניכרת ברשת עם יותר מ-260 אלף עוקבים בטוויטר. כהן הפך למקור פופולרי באופן יוצא דופן של מידע על פוליטיקה ישראלית, ודמותו הפכה למוקד של ביקורת ו-ויכוח בקרב משתמשים ברשתות חברתיות בערבית במזרח התיכון כולו.

גיא מעיין, חבר ליכוד ועיתונאי בתאגיד השידור הציבורי, המפרסם באופן קבוע פוסטים בערבית בחשבון הטוויטר שלו, הוא קולני במיוחד בענייני פלסטינים. הוא מציג פלסטינים שדוחים את האפשרות שיחיו תחת ריבונות פלסטינית, בעודו מגן על מדיניות ממשלת ישראל בשטחים הכבושים.

מרדכי קדר, אקדמאי ופרשן ימני, מקדיש את חשבון הטוויטר שלו כמעט אך ורק לעניין הפלסטיני, וטוען שהתמיכה העממית בזכויות הפלסטינים היא נטייה רגשית נעדרת הגיון והנמקה.

החשבונות העצמאיים האלה משתפים פעולה עם פוסטים שעולים בחשבונות הישראליים הרשמיים, על ידי ציוץ מחדש והפצת תוכן פוליטי מפורש. רבים מהם פונים לקהל במפרץ, ומדגישים נושאים שמחברים בין האינטרסים הפוליטיים של ישראל ומדינות המפרץ.

בנוסף, נרשם גידול במספר הפוסטים שעוסקים בעוינות לכאורה של הפלסטינים כלפי מדינות המפרץ, ובטענות שהפלסטינים התנהגו בצורה בלתי אחראית וכפויית טובה, ותמרנו את האזור כולו, ובמיוחד את מדינות המפרץ, באמצעות הטענות שלהם כי הם קורבנות של כיבוש. לעתים קרובות, החשבונות הישראליים שהוזכרו כאן מצייצים מחדש בהתלהבות את האמירות האלה.

במקביל, נרשם גידול מתמיד במספר החשבונות הפרו-ישראליים במדינות המפרץ, בעיקר בסעודיה, שמשבחים את ההישגים והמדיניות של ישראל ובו זמנית מגנים את מאמצי הפלסטינים להתנגד לכיבוש.

הטיעונים שחשבונות פרו-ציוניים במדיה החברתית הערבית משתמשים בהם כדי להצדיק את הירידה בתמיכה בפלסטין כוללים את ההצלחה של ישראל בקדמה טכנולוגית ובמלחמה בטרור, את הטבע המושחת וחסר התוחלת של ההתנגדות הפלסטינית, ואת הכישלון של הפלסטינים לקבל הסכמי שלום קודמים.

הטיעונים האלה, האופייניים להסברה הישראלית, מוכיחים את היעילות של הקמפיינים שניהלה ישראל באזור, ואת ההצלחה בהתאמת הטקטיקות לקהל יעד דובר ערבית.

חשבונות כאלה, במיוחד באיחוד האמירויות, משתמשים בהאשטאג נוסח "פלסטין היא לא הבעיה שלי" או "כן לנורמליזציה", ובחודשים האחרונים הם ניהלו קמפיינים שונים במטרה לטפח רגשות אנטי-פלסטיניים בקרב האזרחים במפרץ.

זה נעשה על ידי הצגה של פלסטינים שחיים חיי רווחה או על ידי הדגשת צדדים יומיומיים בחייהם של פלסטינים, במטרה להפריך את הטענות בדבר דיכוי או עוול.

נעשה מסוכן להתנגד לנורמליזציה

נדים נאשף, מנכ"ל חאמלה, המרכז הערבי לקידום מדיה חברתית, מסביר שהגידול בנוכחות של ישראל במדיה החברתית בערבית מבקשת להראות את איכות החיים הגבוהה בישראל, ואת האפשרויות המצפות לעולם הערבי ברגע שהיחסים עם ישראל יהיו נורמליים לחלוטין.

"התופעה הזאת נועדה להראות שהיחסים עם העולם הערבי מתהדקים, ושהעניין בשאלה הפלסטיני הולך ויורד", מסביר נאשף.

ואכן, הרטוריקה האנטי-פלסטינית הולכת ותופסת אחיזה בשיח הרחב מחוץ לרשתות החברתיות, ויותר ויותר אנשים במפרץ מתבטאים ללא עכבות בדבר התמיכה שלהם בישראל וההסתייגות שלהם מהסכסוך עם הפלסטינים. בשיח העממי הם מוגדרים כ"ערבים ציונים", והם צוברים יותר ויותר לגיטימציה לדבר באופן חופשי על עמדותיהם הפרו-ישראליות.

הקולות האלה לא חסינים מפני ביקורת פנימית, ובכמה מדינות תמיכה בנורמליזציה עם ישראל עדיין מובילה לנידוי (כמו במקרה של כוויית, לדוגמה). אבל במדינות שבהן הקשר הרשמי עם ישראל נעשה יותר ויותר גלוי, כמו באיחוד האמירויות, השיח ברחוב הולך בעקבות הקולות האלה.

"זה לא רק בגלל שלאנשים כאן יש מנטליות של עדר והם תומכים במה שהמממשלה תומכת בו", אומר יזם חברתי מדובאי שביקש להישאר בעילום שם, בגלל האופי הביקורתי של האמירות שלו בנוגע לנורמות החברתיות באמירויות, שעשוי לפגוע במוניטין שלו בקרב עמיתיו. "זה גם משום שזה הפך לאופן דיבור מקובל באמירויות. תמיכה בישראל כבר לא נחשבת לדבר מוזר, זה משהו שאתה שומע מפעם לפעם".

קו הרקיע של דובאי (צילום: Paolo Margari, CC BY-NC-ND 2.0)

קו הרקיע של דובאי (צילום: Paolo Margari, CC BY-NC-ND 2.0)

ואכן, כפי שהמרואיין רומז, את הפופולריות הגוברת של שיח פרו-ישראלי אפשר לייחס לנטיות של האזרחים באמירויות לאמץ את העמדות של ממשלתם, כמו גם להחלטה להוציא את העניין הפלסטיני מתוכניות הלימוד בבתי הספר. הרשתות החברתיות מאפשרות לרגשות האלה להתפשט ולהפוך לשגרתיים.

בנוסף, האמברגו על קטאר (שהכריז עליו הגוש של סעודיה, איחוד האמירויות ומצרים ב-2017, כמחאה נגד התמיכה של קטאר בתנועות אסלאמיות) השפיע על הירידה בשיח פרו-פלסטיני ובמודעות למצב שם, משום שאל-ג'זירה – שכרגע חסומה באיחוד האמירויות ובסעודיה – נהגה להציג את המציאות הקשה של הכיבוש הישראלי באופן שאינו נגיש יותר לרוב אזרחי המפרץ.

כך, אינטלקטואלים בולטים באמירויות המתנגדים באופן גלוי לנורמליזציה עם ישראל נתונים לעתים קרובות לביקורת מצד אזרחים אחרים, ונתקלים בהתנגדות כאשר הם טוענים שיש לפתור קודם את העניין הפלסטיני, לפני שמכוננים יחסים דיפלומטיים עם ישראל.

במדינות כמו האמירויות, שבהן הממשלה עשויה לעצור ואפילו לענות אזרחים המותחים ביקורת על השלטונות, נעשה יותר ויותר מסוכן לבטא התנגדות לנורמליזציה עם ישראל. מאז ההכרזה על ההסכם ביום חמישי, השלטונות באמירויות הבהירו שהתנגדות למדיניות החדשה של הממשלה ביחס לישראל עלולה לגרום בעיות למתנגדים.

במדינות במפרץ היכולת של אזרחים למתוח ביקורת על גופים פוליטיים והחלטות פוליטיות היא מוגבלת. הדבר אפשר לשיח פרו-ישראל להתפתח באמירויות ללא חשש.

כתוצאה מכך, משתמשים פלסטינים ברשתות חברתיות מתבטאים לעתים דחופות יותר על הקשרים בין מדינות המפרץ לישראל ומגנים את השכנים שלהם על כך שזנחו את העניין הפלסטיני.

"כבר שנים שיש ניסיון לנורמליזציה בין ישראל למדינות המפרץ, ואחת השיטות היא הסתה נגד הפלסטינים וליבוי מתחים בין פלסטינים לאנשי המפרץ", אומר סוליימן ח'טיב, פעיל חברתי פלסטיני ואחד המייסדים של ארגון לוחמים לשלום. "מאין ספק שהם משתמשים בקולות מהמפרץ כדי לטפח את הסכסוך הזה. אבל אני סומך על האנשים במפרץ שבסופו של יום הם יעמדו לצדה של פלסטין, כפי שעשו באופן היסטורי".

בזמן שהמחנה התומך בכיבוש מצליח לטפח תמיכה עממית בנורמליזציה עם ישראל, קולות מישראל שדוחים את הסטטוס קוו ונאבקים למען סיום הכיבוש איחרו להגיע למאבק על ההשפעה בבלוגוספירה הערבית, ועדיין אין להם נוכחות בשיח במפרץ – גם ברמה הרשמית וגם ברמה העממית.

ארגוני שלום ויוזמות של מפגשים בין ישראלים לפלסטינים ממעטים לתרגם את החומרים שלהם לערבית, ובוודאי שלא הצליחו לייצר נוכחות בתקשורת הממסדית בערבית או ברשתות החברתיות.

"לתושבים במפרץ אין מושג שיש ישראלים ופלסטינים שעובדים יחד", אומרת עאישה אל-ע'מדי, פעילה למען זכויות נשים בסעודיה היושבת בריאד. "אנשים משוכנעים שהבעת עניין בישראל פירושה בהכרח נטישה של העניין הפלסטיני. זה המצב ברשת, זה מאוד שחור-לבן".

"לתושבים במפרץ אין מושג שיש ישראלים ופלסטינים שעובדים יחד. אנשים משוכנעים שהבעת עניין בישראל פירושה בהכרח נטישת העניין הפלסטיני. זה המצב ברשת, מאוד שחור-לבן"

"השמאל הישראלי התרכז בפנייה לארה"ב ולאירופה מסיבות שונות", מסביר אחיה שץ, לשעבר מנהל תחום תקשורת בשוברים שתיקה.

לדבריו, "הפלסטינים מנהלים קמפיינים בעולם הערבי. הם מכירים את המגרש יותר טוב מאתנו ויכולים להחליט החלטות אסטרטגיות מה נחוץ כדי להשפיע על דעת הקהל שם. פרט לכך, היעדר יחסים דיפלומטיים הפך את המשימה הזאת למאתגרת מאוד וכמעט לא רלוונטית. וחוץ מזה, האופי הסמכותני של המשטרים במפרץ מייצר אתגרים לנו, מחנה שמדגיש את חשיבותן של זכויות אדם".

זה נכון שלדעת הקהל ולמהלכים המדיניים באירופה ובארה"ב היתה תמיד השפעה גדולה יותר על הסכסוך במונחי מעורבות בינלאומית. אולם התמריץ של שיתוף פעולה מסחרי ומדיני עם מדינות המפרץ הפך נחשק יותר בעיני ההנהגה הישראלית.

ממשל נתניהו חותר במרץ לשיתוף פעולה עם מדינות במפרץ, והוכיח שמימוש היחסים האלה אינו תלוי בהסכם שלום עם הפלסטינים. להחלטות הדיפלומטיות של המדינות האלה יש השפעה הולכת וגוברת על מהלך הסכסוך, והן ימשיכו למלא תפקיד בקביעת האופי של כל הסדר עתידי עם הפלסטינים, מרגע שהנורמליזציה של היחסים הפכה למציאות.

בו בזמן, המחנה נגד הכיבוש מתחיל להבין שכדי לשכנע את אזרחי המפרץ שיחסים עם ישראל אינם אמורים לבוא על חשבון זכויות הפלסטינים, הוא יצטרך להתחיל לדבר אתם באופן ישיר.

ביוני, שלושה דיפלומטים ישראלים לשעבר פירסמו מאמר ב"National" (עיתון באנגלית היוצא לאור באבו דאבי), שבו הם משבחים את שגריר האמירויות בוושיגנטון, יוסף אל-עוטייבה, אחרי שפירסם מאמר ב"ידיעות אחרונות" שמזהיר כי סיפוח "יביא לנסיגה משמעותית ביחסים עם העולם הערבי".

באופן דומה, חשבון טוויטר חדש, "קול חדש מישראל", פירסם לאחרונה סרטון המציג כמה חברי כנסת לשעבר מדברים בערבית ודוחים את הסיפוח ואת הכיבוש. הסרטון הזה זכה לתשומת לב נרחבת בקרב משתמשים ברשתות חברתיות במפרץ, ורבים הביעו פליאה שיש ישראלים שמתעניינים יותר בהקמת מדינה פלסטינית מאשר מנהיגים ערבים.

"מצער לראות קולות ערביים המגנים נורמליזציה תחת תירוץ של שיתוף פעולה, בעוד שאנחנו רואים קולות ישראליים מתוך ישראל שמסרבים לספח את הגדה המערבית, מתנגדים לגזענות הציונית ומקדמים את הקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית", צייץ טלאל אל-ח'נפאר מכוויית.

היוזמות האלה אינן חדשות. הן סובלות מנחיתות משום שאין להן תמיכה של מוסדות רשמיים בישראל ובמדינות המפרץ. אבל הן יכולות לגייס את הרוב הדומם של הצעירים במפרץ, שמעוניינים ביתרונות האפשריים מקשרים עם ישראל ועם ישראלים, אך דבקים בהתנגדותם העיקשת להפרת זכויות האדם הבסיסיות של הפלסטינים.

אם יטפחו וירחיבו אותם, למאמצים האלה יש סיכוי לגייס קולות רבים במפרץ שמבקשים לנוע קדימה ולבנות מזרח תיכון עם קשרים פנימיים אמיתיים, המציע הזדמנויות לכל תושביו.

קייטי וקסברגר היא חוקרת בפורום לחשיבה אזורית המתמחה במדינות המפרץ. היא עובדת כיועצת לגופים במגזר הפרטי ובמגזר העמותות. הטקסט פורסם לראשונה במגזין 972+. תרגום: מירון רפופורט

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf