ייתכן בהחלט שעבור איראן, נפילת אסד היא יותר הזדמנות ממשבר

ממשלה אחרת שמזוהה יותר עם המנהיג העליון אולי הייתה מנסה לנייד לסוריה כוחות ותחמושת. בשאר אל-אסד עם המנהיג הרוחני של איראן, עלי ח'אמנהאי

בשבוע שעבר, ימים לפני נסיגת הכוחות האיראניים מסוריה, ביקר שר החוץ האיראני עבאס עראקצ׳י בדמשק, למה שנראה כעת כביקור סיכום. השינוי הברור בדרך שבה התקשורת האיראנית התייחסה לכוחות המורדים – שתחילה כינתה אותם "טרוריסטים כופרים", ולאחר מכן, "כוחות ההתנגדות החמושים" – הבהיר גם הוא כי לאיראן אין עוד עניין, בקונסטלציה הנוכחית, להגן על משטר אסד.

ההשקעה של איראן בסוריה לאורך השנים נבעה מצירוף של יעדים ונסיבות. יחסי איראן עם משטר אסד התחילו בשנות השמונים, דרך תמיכה בארגונים הפלסטינים (חמאס והג׳יהאד האסלאמי) שהתמקמו בבירה הסורית, תמיכה בארגונים שיעים בלבנון דרך סוריה, ניסיונות לקדם אינטרסים בתוך לבנון ועוד. מראשית שנות האלפיים, מדיניות איראן בסוריה הייתה פרויקט טיפוחו של קאסם סולימאני, לשעבר מפקד כוח קודס, האחראי לפעילות משמרות המהפכה האיראניים מחוץ לגבולות איראן, ונהרג בינואר 2020 בחיסול ממוקד בעת שנסע עם שיירתו ליד נמל התעופה הבינלאומי של בגדאד. במשך שנים סולימאני הגדיר ועיצב את המטרות והדרכים; בדרך כלל עם ברכתו של המנהיג העליון וההנהגה הפוליטית, ולעיתים בניגוד אליהם.

>> "האביב הערבי חזר, ואני חוזר לסוריה"

לאחר פרוץ אירועי "האביב הערבי", איראן ניסתה לשדר תמיכה במה שהיא ראתה כהתעוררות אסלאמית. איראן הביעה תמיכה בתנועות העממיות והאחים המוסלמים (הסונים) במצרים ובתוניס, אבל כאשר פרצו הפגנות נגד אסד, כוח קודס גייס את כל המשאבים שלו על מנת להגן על אסד, ולפי מספר עדויות – גם עודד את אסד להגיב בעוצמה נגד ההתקוממויות. במקביל, ולמרות מעורבות כוח קודס, פוליטיקאים ונושאי תפקידים איראנים דיברו על הצורך ברפורמות שלטוניות בסוריה, ובסיום האלימות. ב-2013, לאחר שאסד תקף אזרחים וכוחות מורדים בנשק כימי, הנשיא האיראני דאז, רוחאני, שר החוץ זריף ופוליטיקאים כמו הנשיא לשעבר האשמי רפסאנג׳אני יצאו בגלוי נגד אסד וטענו שהוא איבד את הלגיטימיות. אתרים איראנים אף טענו שאיראן העבירה לארה"ב חודשים לפני כן ידיעות על חומרים כימיים שהוברחו לתוך סוריה.

המלחמה בדאע"ש לפני עשור שינתה מעט את הדינמיקה. איראן נטלה חלק מרכזי במלחמה, גם באמצעות כוחות של משמרות המהפכה וגם באמצעות חזבאללה. מצד אחד, הייתה הכרה גלובלית בצורך להביס את דאע"ש. מצד שני, גם רוסיה הגבירה את ההשקעה במלחמה לצורך הגברת הדומיננטיות שלה במזרח התיכון. אסד הפך להיות תלוי כמעט לחלוטין באיראן וברוסיה. מיקומה של סוריה על ציר האספקה לחזבאללה, הקרבה הגיאוגרפית לישראל ולבנון, כל אלו היו נקודות בונוס.

ההשקעה בסוריה אף פעם לא הייתה קונצנזוס באיראן, לא בתוך המשטר ובטח שלא בקרב הציבור הרחב. איתרע מזלו של אסד, וכמו שקורה לעיתים לדיקטטורים שנשענים על תמיכת כוחות חיצוניים במקום על לגיטימיות מהאזרחים, הוא גילה ששני הפטרונים הראשיים שלו שינו את סדרי העדיפויות שלהם. רוסיה מסובכת במלחמה באוקראינה שדורשת יותר משאבים צבאיים ממה שיש לה (ולכן אנו רואים סיוע צבאי מצפון קוריאה בשדה הקרב), ובוודאי שאין לה את המשאבים העודפים על מנת לתחזק את החזית בסוריה. רוסיה מעורבת מבחינה מדינית וצבאית בכל כך הרבה חזיתות (ארמניה-אזרביג׳אן, גאורגיה, וכמובן אוקראינה) שכולן יותר חשובות לה יותר משרידותו של הקצב מדמשק.

באיראן, הממשלה תחת הנשיא החדש יחסית מסעוד פזשכיאן הבהירה במספר הזדמנויות שפניה לשיפור מצבה של איראן מבית והתמודדות עם המשברים הכלכליים, החברתיים, הפוליטיים והדיפלומטיים. עבור ממשלת איראן, נפילתו של משטר אסד הייתה הזדמנות לחתוך הפסדים, והיא אכן מיהרה לחתוך אותם. ניתן להניח שממשלה אחרת שמזוהה יותר עם משמרות המהפכה ו/או עם המנהיג העליון אולי הייתה מנסה לנייד לסוריה כוחות ותחמושת, או אולי מנסה להפעיל את חזבאללה מחדש למרות המגבלות הברורות. אבל אם צריך להמר, אנחש שהסיטואציה הנוכחית בסוריה התקבלה בסביבת פזשכיאן-זריף-עראקצ׳י כהזדמנות יותר מאשר כמשבר.

פרופ' ליאור שטרנפלד מלמד היסטוריה של איראן המודרנית במחלקה להיסטוריה ובתוכנית ללימודים יהודיים באוניברסיטת פן סטייט. מחבר הספר "בין איראן לציון: יהודי איראן במאה העשרים".