ישראל שכחה שאיש לא בוחר להיות פליט

בדיוק לפני 85 שנה, ביוני 1939, חזרה האונייה סנט לואיס לחופי אירופה, כשעל סיפונה 908 נוסעים יהודים, שעלו עליה כחודש לפני כן בהמבורג בניסיון להימלט מזרועות השלטון הנאצי. ניסיונותיהם לקבל מקלט בקובה, ולאחר מכן בארה"ב ובקנדה, כשלו. האונייה שבה לאירופה, ורבים מנוסעיה נספו בשואה.

>> נציג האו"ם: "ישראל לא נותנת למבקשי המקלט שום תקווה"

12 שנים מאוחר יותר, ב-1951, בעקבות גל הפליטים ששטף את אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה, כוננה אמנת הפליטים הקובעת עקרונות יסוד להגנה על פליטים. בניסוח האמנה השתתפו גם ישראל וארגונים יהודיים. כיום, 85 שנה לאחר אסון סנט לואיס ו-70 שנה לאחר שמדינת ישראל אשררה (1954) את מחויבותה לאמנת הפליטים, נראה ששכחנו שאיש לא בוחר להיות פליט, ושזה יכול לקרות לכל אחד מאתנו.

מספר הפליטים ומבקשי המקלט החיים כיום בישראל הוא זעיר ביחס למספר הפליטים הנמצאים במדינות אחרות בעולם: כמה עשרות אלפים בישראל, לעומת מיליונים שנמלטו למדינות אחרות – טורקיה, גרמניה, אוגנדה ועוד. הקבוצה המרכזית בישראל היא כ-24,000 פליטים מאריתריאה ומסודאן, שחיים בישראל כבר קרוב ל-20 שנה עם ילדיהם. הילדים כבר נולדו ברובם המוחלט כאן.

הפליטים האלה נמלטו מדיקטטורות אכזריות, מלחמות, רצח עם ומעשי זוועה אחרים, שאילצו אותם לעזוב את בתיהם ואת ארצות מולדתם. כ-4,000 מהם הם ניצולות וניצולי מחנות העינויים בסיני, ונושאים בגופם ובנפשם עד היום את צלקות השבי והעינויים האכזריים. ישראל מאפשרת להם לחיות כאן כבר כמעט 20 שנה, מוגנים מפני גירוש, משום שהיא מכירה בכך שנשקפת סכנה לחייהם ולחירותם אם תגרש אותם לארצות המוצא שלהם.

אולם למרות זאת, ישראל מונעת מהם הכרה כפליטים: אלפי בקשות מקלט שהגישו לא נבדקו, וחלקן ממתינות להכרעה שנים ארוכות. לעומת שיעורי ההכרה הגבוהים בעולם במבקשי מקלט מאריתריאה ומסודאן כפליטים (כ-90% אצל אריתראים וכ-60% אצל סודאנים), שיעור ההכרה בהם בישראל עומד על פחות ממחצית האחוז.

במילים אחרות, מצד אחד ישראל מכירה בכך שהיא לא יכולה לגרש את הפליטים, ומצד שני היא מונעת מהם זכויות יסוד ושירותים בסיסיים כמו קצבאות ביטוח לאומי, ביטוח בריאות ושירותים חברתיים. כך, למשל, למרות השנים הרבות שלהם בישראל וחרף הצהרות של פוליטיקאים, הפליטים לא זכאים לשירותי בריאות לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי. אם הם לא יכולים לעבוד או אם הם מועסקים באופן לא-חוקי, הם לא מקבלים שירותים רפואיים נדרשים, כולל שירותים מצילי חיים.

ישראלים שחיים בישראל ונהנים משירותי בריאות ציבוריים, לא יכולים לדמיין איך נראים חייה של פליטה שחלתה בסרטן השד ולא יכולה לקבל טיפולי כימותרפיה או הקרנות משום שאין לה ביטוח בריאות, או איך נראים חייו של פליט שהותקף ברחוב ולא יכול לקבל את השיקום הבסיסי הנדרש כדי להשתקם מפגיעת הראש שלו.

גם טיוטת תקנות שפרסם משרד הבריאות במרץ השנה, שנועדו לכאורה להסדיר את שירותי הבריאות הניתנים לפליטים, נראות כניסיון לעשות הכל כדי לא לתת שירותי בריאות: התקנות לא כוללות כל התייחסות לפליטים בני 65-18, ודורשות דמי ביטוח בלתי אפשריים עבור קבוצות הגיל האחרות.

החיים ללא זכויות ומעמד מוסדר, והמתקפות החוזרות ונשנות של פוליטיקאים, דחפו פליטים שהיה בידם לעזוב למדינות שלישיות, פעמים רבות תוך סיכון חייהם, רק כדי ליהנות משביב של תקווה להתחיל חיים חדשים, אם אפשר אז בכבוד. על ידי התעמרות ומניעת זכויות, מדינת ישראל דוחקת פליטים אל מחוץ לגבולותיה באופן שיטתי, ומשאירה אותם במשך שנים במצב של "לימבו".

70 שנה אחרי שאשררה את אמנת הפליטים, וכמעט תשעה חודשים מאז המלחמה שהחלה ב-7 באוקטובר ועקרה רבים כל כך מביתם, מן הראוי שהחברה הישראלית תעשה חשבון נפש איזו מן חברה היא רוצה להיות: כזו הלומדת מעברה ומכבדת עקרונות יסוד של יחס לפליט הגר בקרבה, או כזו המתעמרת בפליטים ומחזיקה אותם שנים רבות נטולי זכויות וללא ודאות באשר לגורלם.

עו"ד אורלי לוינזון-סלע היא מנהלת המחלקה הציבורית באס״ף, ארגון סיוע לפליטים