newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ישראל שכחה שאיש לא בוחר להיות פליט

70 שנה אחרי שחתמה על אמנת הפליטים, וכמעט תשעה חודשים אחרי שעשרות אלפי ישראלים הפכו עקורים בארצם, הגיע הזמן שישראל תיקח אחריות, ולא תשאיר ללא זכויות עשרות אלפי פליטים שבאו בשעריה

מאת:
מחאת מבקשות מקלט אריתראיות מחוץ למשטרת מחוז תל אביב, ב-9 במאי 2024 (צילום: אורן זיו)

20 שנה בלי פתרון. מחאת מבקשות מקלט אריתראיות מחוץ למשטרת מחוז תל אביב, מאי 2024 (צילום: אורן זיו)

בדיוק לפני 85 שנה, ביוני 1939, חזרה האונייה סנט לואיס לחופי אירופה, כשעל סיפונה 908 נוסעים יהודים, שעלו עליה כחודש לפני כן בהמבורג בניסיון להימלט מזרועות השלטון הנאצי. ניסיונותיהם לקבל מקלט בקובה, ולאחר מכן בארה"ב ובקנדה, כשלו. האונייה שבה לאירופה, ורבים מנוסעיה נספו בשואה.

>> נציג האו"ם: "ישראל לא נותנת למבקשי המקלט שום תקווה"

12 שנים מאוחר יותר, ב-1951, בעקבות גל הפליטים ששטף את אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה, כוננה אמנת הפליטים הקובעת עקרונות יסוד להגנה על פליטים. בניסוח האמנה השתתפו גם ישראל וארגונים יהודיים. כיום, 85 שנה לאחר אסון סנט לואיס ו-70 שנה לאחר שמדינת ישראל אשררה (1954) את מחויבותה לאמנת הפליטים, נראה ששכחנו שאיש לא בוחר להיות פליט, ושזה יכול לקרות לכל אחד מאתנו.

מספר הפליטים ומבקשי המקלט החיים כיום בישראל הוא זעיר ביחס למספר הפליטים הנמצאים במדינות אחרות בעולם: כמה עשרות אלפים בישראל, לעומת מיליונים שנמלטו למדינות אחרות – טורקיה, גרמניה, אוגנדה ועוד. הקבוצה המרכזית בישראל היא כ-24,000 פליטים מאריתריאה ומסודאן, שחיים בישראל כבר קרוב ל-20 שנה עם ילדיהם. הילדים כבר נולדו ברובם המוחלט כאן.

הפליטים האלה נמלטו מדיקטטורות אכזריות, מלחמות, רצח עם ומעשי זוועה אחרים, שאילצו אותם לעזוב את בתיהם ואת ארצות מולדתם. כ-4,000 מהם הם ניצולות וניצולי מחנות העינויים בסיני, ונושאים בגופם ובנפשם עד היום את צלקות השבי והעינויים האכזריים. ישראל מאפשרת להם לחיות כאן כבר כמעט 20 שנה, מוגנים מפני גירוש, משום שהיא מכירה בכך שנשקפת סכנה לחייהם ולחירותם אם תגרש אותם לארצות המוצא שלהם.

אולם למרות זאת, ישראל מונעת מהם הכרה כפליטים: אלפי בקשות מקלט שהגישו לא נבדקו, וחלקן ממתינות להכרעה שנים ארוכות. לעומת שיעורי ההכרה הגבוהים בעולם במבקשי מקלט מאריתריאה ומסודאן כפליטים (כ-90% אצל אריתראים וכ-60% אצל סודאנים), שיעור ההכרה בהם בישראל עומד על פחות ממחצית האחוז.

התור בכניסה למשרד הפנים בבני ברק, במקום היחיד בו מבקשי מקלט יכולים להגיש בקשת מקלט או לחדש את אשרת השהייה שלהם 2018 (צילום: אורן זיו)

שיעור הכרה אפסי בפליטים. תור בכניסה למשרד הפנים בבני ברק, 2018 (צילום: אורן זיו)

במילים אחרות, מצד אחד ישראל מכירה בכך שהיא לא יכולה לגרש את הפליטים, ומצד שני היא מונעת מהם זכויות יסוד ושירותים בסיסיים כמו קצבאות ביטוח לאומי, ביטוח בריאות ושירותים חברתיים. כך, למשל, למרות השנים הרבות שלהם בישראל וחרף הצהרות של פוליטיקאים, הפליטים לא זכאים לשירותי בריאות לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי. אם הם לא יכולים לעבוד או אם הם מועסקים באופן לא-חוקי, הם לא מקבלים שירותים רפואיים נדרשים, כולל שירותים מצילי חיים.

ישראלים שחיים בישראל ונהנים משירותי בריאות ציבוריים, לא יכולים לדמיין איך נראים חייה של פליטה שחלתה בסרטן השד ולא יכולה לקבל טיפולי כימותרפיה או הקרנות משום שאין לה ביטוח בריאות, או איך נראים חייו של פליט שהותקף ברחוב ולא יכול לקבל את השיקום הבסיסי הנדרש כדי להשתקם מפגיעת הראש שלו.

גם טיוטת תקנות שפרסם משרד הבריאות במרץ השנה, שנועדו לכאורה להסדיר את שירותי הבריאות הניתנים לפליטים, נראות כניסיון לעשות הכל כדי לא לתת שירותי בריאות: התקנות לא כוללות כל התייחסות לפליטים בני 65-18, ודורשות דמי ביטוח בלתי אפשריים עבור קבוצות הגיל האחרות.

החיים ללא זכויות ומעמד מוסדר, והמתקפות החוזרות ונשנות של פוליטיקאים, דחפו פליטים שהיה בידם לעזוב למדינות שלישיות, פעמים רבות תוך סיכון חייהם, רק כדי ליהנות משביב של תקווה להתחיל חיים חדשים, אם אפשר אז בכבוד. על ידי התעמרות ומניעת זכויות, מדינת ישראל דוחקת פליטים אל מחוץ לגבולותיה באופן שיטתי, ומשאירה אותם במשך שנים במצב של "לימבו".

70 שנה אחרי שאשררה את אמנת הפליטים, וכמעט תשעה חודשים מאז המלחמה שהחלה ב-7 באוקטובר ועקרה רבים כל כך מביתם, מן הראוי שהחברה הישראלית תעשה חשבון נפש איזו מן חברה היא רוצה להיות: כזו הלומדת מעברה ומכבדת עקרונות יסוד של יחס לפליט הגר בקרבה, או כזו המתעמרת בפליטים ומחזיקה אותם שנים רבות נטולי זכויות וללא ודאות באשר לגורלם.

עו"ד אורלי לוינזון-סלע היא מנהלת המחלקה הציבורית באס״ף, ארגון סיוע לפליטים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

ההורים בעזה מתמודדים עם הסיוטים הכי גרועים שאפשר להעלות על הדעת. אב ובתו בח'אן יונס, עזה, לאחר הפצצה ישראלית, 13 ביולי 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

אני, פלסטיני מיפו, רואה מה קורה בעזה וחרד לגורל לבתי

כל תמונה של אב פלסטיני האוחז בגופו חסר החיים של ילדו מזכירה לי את הסכנה המאיימת על בתי. אם המלחמה לימדה אותי משהו, זה האמת העצובה שחיי ילדינו הם חסרי ערך. היא מציבה אותנו בפני דילמה בלתי אפשרית: להישאר במולדת או להגן על ילדינו במחיר של פליטות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf