newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ישראל מפרקת במו ידיה את "מדיניות הבידול" שעליה עמלה עשורים

אין באמת מחלוקת מעשית בין גנץ וגלנט לנתניהו ובן גביר, וקיבלנו עדות לכך בתגובתם לתובע בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. אבל במודע או שלא, הם מודים בכישלונה של מדיניות הניתוק בין עזה לגדה המערבית, ולכן נתפסים בעיני ראש הממשלה ובני בריתו כאיום קיומי

מאת:
ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושר הביטחון, יואב גלנט, ב-13 במרץ 2024 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

לא ברור על מה הוויכוח. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושר הביטחון, יואב גלנט, ב-13 במרץ 2024 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

לכאורה לא ברור בכלל על מה הוויכוח בין בני גנץ ויואב גלנט מצד אחד ובנימין נתניהו, בצלאל סמוטריץ ואיתמר בן גביר מצד שני. הרי גם ההצעה של גלנט וגם ההצעה של גנץ מופרכות באותה מידה – ממשל אזרחי פלסטיני תחת שליטה צבאית ישראלית מלאה היא אפשרות שקיימת רק בפנטזיה – והמשמעות המעשית של ההצעות שלהם היא המשך המלחמה עד אין קץ, בדיוק מה שרוצים נתניהו ובעלי בריתו.

גלנט וגנץ גם דורשים מנתניהו לתת עדיפות עליונה לעסקה לשחרור החטופים. אבל גם הדרישה הזו עומדת בסתירה ברורה לקביעה שלהם שישראל צריכה להמשיך לשלוט צבאית ברצועה. הרי כל עסקה, אם אכן תמומש, כרוכה בנסיגה ישראלית משמעותית, אם לא מלאה, ובהפסקת אש של חודשים ארוכים, אם לא קבועה.

שתי התביעות האלה – עסקה מצד אחד ושליטה ישראלית מלאה בעזה מצד שני – סותרות זו את זו, ולפחות כרגע נראה שגנץ וגלנט מעדיפים את האפשרות השנייה. גם בכך הם למעשה מיישרים עם נתניהו ובן גביר: להעדיף את המשך המלחמה על שחרור החטופים.

לא במקרה, אתמול ראינו שוב כמה ההבדלים בין גנץ וגלנט ובין נתניהו ובן גביר קטנים. כולם התחרו ביניהם על חריפות הגינוי של החלטת כרים ח'אן, התובע בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, לבקש להוציא צווי מעצר לנתניהו וגלנט בחשד שביצעו פשעי מלחמה.

אז מדוע התביעה של גלנט ל"יצירת אלטרנטיבה שלטונית פלסטינית מקומית לא עוינת" נתפסת כקריאת תיגר על נתניהו, ומדוע שר הביטחון רואה בממשל צבאי ישראלי בעזה "חלופה רעה ומסוכנת למדינת ישראל", בהתחשב בכך שגם לפי ההצעה שלו, ישראל תמשיך לשלוט צבאית ברצועה?

מדוע גנץ הציג את הקמת "מנהלת אמריקאית-אירופית-ערבית-פלסטינית, שתנהל אזרחית את הרצועה ותניח בסיס לחלופה עתידית שאינה חמאס ואינה עבאס" כתנאי להישארותו בממשלה, אם אין לו מחלוקת של ממש עם נתניהו בעניין "חמאס ועבאס"? ואם אין מחלוקת מעשית בין גנץ וגלנט לנתניהו, מדוע ראש הממשלה ובעלי בריתו דורשים לפטר את שניהם מהממשלה, ומציגים אותם ואת ההצעות שלהם כסכנה קיומית?

התשובה נעוצה אולי במה שגלנט וגנץ לא אמרו במפורש, וסביר מאוד שלא היו מודעים לו באופן מלא: בדבריהם, גלנט וגנץ למעשה הודו ש"מדיניות הבידול" – אותה מדיניות של ניתוק בין רצועת עזה והגדה המערבית שישראל מטפחת כבר יותר מ-30 שנה – התמוטטה; שהאשליה שאפשר לנתק את עזה מהסיפור הכלל-פלסטיני ולהתייחס אליה כאילו היא עניין נפרד, כאילו היא אי, התפוגגה עם מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר, ועם הפלישה הישראלית לעזה שבאה בעקבותיה.

נתניהו, כמובן, לא המציא את מדיניות הבידול. ב-1991, על רקע האינתיפאדה הראשונה ומלחמת המפרץ הראשונה, הטילה ישראל מגבלות תנועה על הפלסטינים, מה שהשפיע על הקשר בין הגדה לרצועה. ההגבלות על המעבר בין עזה לגדה התעצמו במהלך האינתיפאדה השנייה, אבל עם הנסיגה מעזה ב-2005, ובמיוחד אחרי ההפיכה שהביאה את חמאס לשלטון ב-2007, ה"בידול" הזה העמיק – ובעיני ישראל הפך לעובדה מוגמרת.

התפיסה היתה שישראל יצאה מעזה, ולפיכך אין לה יותר אחריות למה שקורה בה. רוב הקהילה הבינלאומית לא קיבלה את העמדה הזו, והמשיכה לראות בישראל כוח כובש ברצועה, אבל בכל הדיונים שהתנהלו בבתי משפט ישראליים, הממשלה ניערה את חוצנה מאחריותה לתושבים הפלסטינים בעזה, ולכל היותר היתה מוכנה להעניק להם היתרים לעבור לגדה או להיכנס לישראל על בסיס הומניטרי מיוחד.

נתניהו לא יזם את הנסיגה מעזה או את עליית החמאס לשלטון שם, אבל כשחזר לראשות הממשלה ב-2009 הוא ידע לנצל היטב את המצב החדש שיצרה ההתנתקות. הוא ניסה להעצים את הניתוק בין הרצועה לגדה באמצעות הזרמת כספים לממשלת חמאס בעזה, מתוך אמונה – שהוכחה כנכונה – שכל עוד הפלסטינים מפוצלים גיאוגרפית ופוליטית, היכולת שלהם להשיג לגיטימציה בינלאומית למדינה עצמאית בשטחים שישראל כבשה ב-1967 מצטמקת מאוד עד נעלמת.

הניתוק מעזה משמש לקידום רעיון הסיפוח

הימין השתמש בניתוק מעזה לא רק כדי לחסום מדינה פלסטינית, אלא גם כדי לקדם את רעיון סיפוח הגדה המערבית, כולה או חלקים ממנה. כשיורם אטינגר, ה"מומחה" הדמוגרפי של הימין, נשאל כיצד יתמודד עם העובדה שבין הירדן לים יש שוויון בין יהודים ופלסטינים, הוא הסביר כי "עזה לא במשחק והיא לא רלוונטית. באותה מידה אפשר לומר שזה גם בלי ירדן. התחום שבמחלוקת הוא יהודה ושומרון".

דיוויד פרידמן, "השגריר המתנחל" שמינה דונלד טראמפ וקידם את הסיפוח, אימץ את הגישה שאחרי הנסיגה מעזה, רק שאלת הגדה המערבית נשארה שנויה במחלוקת. "לנסיגה מרצועת עזה היתה השפעה חיובית אחת: היא הוציאה שני מיליון ערבים מהמשוואה הדמוגרפית", הוא מצוטט בדו"ח "מבידול לסיפוח" שפרסם ארגון "גישה". בלעדי עזה, טען השגריר לשעבר, ישראל תוכל לשמור על רוב יהודי גם אם תספח את הגדה המערבית.

אחת הסיבות המוצהרות של חמאס למתקפת 7 באוקטובר היתה לנפץ את האשליה כאילו עזה היא סיפור נפרד, ולהחזיר אותה, את 2.3 מיליון הפלסטינים החיים בה, ואת העניין הפלסטיני כולו חזרה להיסטוריה. בזירה הבינלאומית, מתקפת 7 באוקטובר בהחלט יצרה את האפקט הזה, ויעיד על כך הדיבור המחודש על הצורך במדינה פלסטינית, שתכלול גם עזה וגם את הגדה ומזרח ירושלים.

הריסות בשכונת אל-רימאל בלב העיר עזה אחרי הפצצה ישראלית, ב-23 באוקטובר 2023 (צילום: מוחמד זענון / אקטיבסטילס)

מהרגע הראשון, ישראל לא הציבה לעצמה מטרה מדינית למבצע הצבאי בעזה. הריסות בשכונת אל-רימאל בלב העיר עזה אחרי הפצצה ישראלית, ב-23 באוקטובר 2023 (צילום: מוחמד זענון / אקטיבסטילס)

אולם גם אחרי 7 באוקטובר, המשיכה ישראל הרשמית בהתעלמות שלה מהקשר בין רצועת עזה לגדה ולסיפור הפלסטיני הכללי. העובדה שמהרגע הראשון, ישראל לא הציבה לעצמה מטרה מדינית למבצע הצבאי בעזה נובעת בדיוק מהנקודה הזו. כל דיון על ה"יום שאחרי", מחייב בהכרח התייחסות למעמד של עזה בתוך ההקשר הכללי של היחסים בין ישראל לפלסטינים. כל דיון כזה מערער מהיסוד את "מדיניות הבידול".

זו גם הסיבה שהכיבוש הישראלי הנוכחי בעזה יצר תקדים, אפילו ביחס לכיבושים אחרים של ישראל. כשהצבא הישראלי כבש את הגדה המערבית ועזה ב-1967, הוא הקים מיד ממשל צבאי, שנטל על עצמו את האחריות לניהול האזרחי של חיים התושבים שכבש. אפילו כשישראל כבשה את דרום לבנון ב-1982 היא לא פירקה את הממשל הלבנוני הקיים, ואחרי הקמת "רצועת הביטחון" ב-1985, היא מסרה את האחריות על הניהול האזרחי של התושבים באזור לידי מיליציה מקומית.

במלחמה הנוכחית בעזה, כל זה לא קיים. אף שהיא בפועל מחזיקה חלקים נרחבים מהרצועה, ואף שיש לה שליטה צבאית בפועל, מהיבשה או מהאוויר, על כל מה שקורה ברצועה, ישראל מתייחסת לשני מיליון התושבים בה כאילו הם חיים בוואקום. ממשלת חמאס שמשלה שם עד 7 באוקטובר אינה לגיטימית בעיני ישראל, מסיבות מובנות, אבל גם לרשות הפלסטינית – לפי נתניהו – אסור שיהיה מעמד כלשהו ברצועה. "לא נחליף את חמאסטן בפתחסטן", הפכה לסיסמה שהוא חוזר עליה בכל הזדמנות בשבועות האחרונים.

הסדר מדיני או מלחמת התשה

נתניהו רוצה לשמור את הרצועה במעין לימבו כזה, משום שהמשך המלחמה מאריך את חיי ממשלתו, וגם משום שכל עוד אין שלטון פלסטיני יציב ברצועה, אין אפשרות ממשית לפתוח במו"מ על הקמת מדינה פלסטינית, כפי שנראה שאפילו האמריקאים רוצים עכשיו. הימין המשיחי-לאומני רוצה לשמר את הלימבו הזה כי הוא פותח פתח ל"הגירה מרצון" של הפלסטינים מעזה, כפי ששואף איתמר בן גביר, או להשמיד "השמדה מוחלטת" את ערי הרצועה, כפי שמבקש בצלאל סמוטריץ'. שניהם גם יחד מאמינים שבסופו של כל לימבו, עומדת התנחלות עם גגות אדומים.

לצבא, כך נראה, נמאס מהלימבו הזה, כי הוא מבטיח לו לחימה ללא קץ, ללא שום מטרה שניתן להשיג, שחיקה של חיילים, במיוחד של חיילי מילואים, וגם עימות הולך וגובר עם האמריקאים, שלמערכת הביטחון יש יחסים מיוחדים איתם. הפלישה לרפיח, שמראש נראתה יותר כמהלך פוליטי של נתניהו כדי לעצור את המחאה בישראל ואת הדרישות לקבל את הפסקת האש שמציע חמאס, רק חידדה את המצוקה של הצבא. הדברים החריפים שאומר באולפנים ישראל זיו, שלפי פרשן "הארץ", עמוס הראל מהדהד במידה רבה את עמדת המטכ"ל, מבטאים את התסכול הזה.

ההשתלטות הישראלית הגמלונית על מעבר רפיח, שהפכה בפועל את ישראל לכוח השלטוני ברצועה מכוח זה שהיא מחזיקה במעבר הגבול הבינלאומי היחיד המוביל אליה, הפילה עוד לבנה מחומת האשליה כאילו לישראל אין אחריות על מה שקורה ברצועה. גלנט זיהה נכון שהשליטה במעבר רפיח ובציר פילדלפי מקרבת את ישראל לממשל צבאי בעזה, כי שום כוח אחר לא יוכל לשלוט בה בסיטואציה הזו. בלי שהתכוונה לכך ובוודאי בלי שהודתה בכך, באמצעות השליטה במעבר רפיח, ישראל מקעקעת כמעט סופית את מדיניות הבידול שעליה עמלה שנים כה ארוכות.

החיים באוהל הם סיוט. עיר אוהלים ליד הגבול בין רפיח למצרים (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש 90)

גלנט זיהה נכון שהשליטה במעבר רפיח ובציר פילדלפי מקרבת את ישראל לממשל צבאי בעזה. עיר אוהלים ליד הגבול בין רפיח למצרים (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש 90)

גלנט וגנץ הגיבו לסיטואציה הזו. שניהם במידה רבה המייצגים של הצבא בזירה הפוליטית, ושניהם גם נמצאים בקשר הדוק עם הממשל האמריקאי. על הרקע הזה, צריך להבין בראש ובראשונה את ההתבטאויות שלהם. שניהם גם חשופים יותר ללחץ מצד משפחות החטופים והציבור ההולך וגדל התומך בהן, ומבינים היטב שהמשך הסירוב של נתניהו, בן גביר וסמוטריץ' לדון ב"יום שאחרי", מונע כל אפשרות להגיע לעסקה לשחרורם, ודן אותם למוות איטי ובטוח בעזה.

כמו שאמרנו בתחילה, ההצעות שמציעים גלנט וגנץ לשלטון פלסטיני אינן רציניות, ולא יכולות להתקבל על ידי שום גורם פלסטיני, ערבי או בינלאומי רציני. אבל די בהן כדי לקרוא תיגר על מדיניות הלימבו של נתניהו, סמוטריץ' ובן גביר, לעורר את זעמם הלא קדוש ולערער על יציבות הממשלה.

האמירות שלהם עושות עוד דבר. הן מבטאות הודאה לא מודעת שבפני ישראל ניצבות כרגע שתי אפשריות ממשיות: הסדר מדיני שיחזיר את עזה לתוך הסיפור הפלסטיני – בדמות חזרת הרשות, הקמת ממשלה פלסטינית מאוחדת, כוח ערבי-פלסטיני משותף או מהלכים מהסוג הזה – או מלחמת התשה, שבמקרה "הטוב" מבחינת הימין המשיחי תסתיים בגירוש או בהשמדה של הפלסטינים, או במקרה "הרע" יותר, והסביר יותר, תסתיים כמו שהסתיימה מלחמת לבנון הראשונה: בריחה ישראלית, וביסוסו של כוח גרילה מיומן על גבולה של ישראל.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
חיילים ליד הגבול עם עזה, לפני הפלישה לרפיח, ב-8 במאי 2024 (צילום: ג'מאל עוואד / פלאש90)

חיילים ליד הגבול עם עזה, לפני הפלישה לרפיח, ב-8 במאי 2024 (צילום: ג'מאל עוואד / פלאש90)

הקלף של חמאס כבר אינו החטופים, אלא המשך הלחימה

חייהם של החטופים לא היו חשובים מספיק לישראל כדי שתסכים לעסקה הכוללת את סיום המלחמה. בחמאס מבינים את זה, וכנראה שהם מעריכים כעת שהמשך המלחמה מאיים על ישראל יותר מאשר עליהם

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf