כשנתניהו דיבר על טרור אני הסתננתי לחברון לפגוש פעיל זכויות אדם
חברים אמרו לי שאני רודפת סכנות, אבל אני פשוט שונאת לפחד ולציית. אחרי שעוקפים את החיילים בתכסיסים, יום ביקור בבית לחם ובחברון עם בדיע דוויק מראה שקמפיין ההפחדה של הממשלה באמת מוגזם
כותבת אורחת: שלי חן
יום שלישי השבוע, ה-11.11, יום האזכרה ליאסר ערפאת, הזיכרון ברחובות בית לחם וחברון מעומעם. שיירת מכוניות רעשנית אך מצומצמת למדי חוצה את הרחובות בצפירות ובחריקות גלגלים, אפשר למצוא מספר פוסטרים מודבקים על לוחות המודעות, ובחברון תמונתו של ערפאת מכסה את קיר בניין המשרדים של המועצה הפלסטינית.
תרחישי ההווה מאפילים על יום האזכרה ה-10 למותו. מתיאור ההפחדה שבנימין נתניהו מוסר לאזרחי המדינה (חלק קטן מתוך דבריו בסיום ישיבת הקבינט באותו היום) עולה כי "אנחנו נמצאים במערכה של הסתה וטרור שמכוונת נגד מדינת ישראל ואזרחיה. זאת מערכה שנמשכת מאז קום המדינה, ועוד קודם לכן. אנחנו ניצחנו את הטרור עד היום וננצח אותו גם הפעם".
על סמך כך חבריי ביקשו ממני שלא אסע לשטחי A ואני ממותגת כרודפת סכנות. אחרי פגישות ושוטטות בעיר ירושלים אני מתחקה אחר הוראות ההגעה שקיבלתי מיובל בן עמי, טיילן ועיתונאי. למרבה הפלא, מזרח ירושלים לא מראה סימנים מיוחדים של טרור מאיים. אני מודה שאני מתוחה מעט לקראת מה שצפוי לי אבל אט אט אני משתלבת בתנועה. אני מרגישה בטוחה. הצבא נוכח בהפגנתיות בכל מקום. מדגים אדנות כשחיילים צועדים בסמטאות. חוסר הפרופורציות בין היקף הנוכחות המחומשת לבין מה שניכר בשטח בולט באגרסיביות.
אני נתקלת במה שכבר מוכר לי מיולי האחרון, כשנכחתי למשך שבוע ימים בירושלים לרגל פסטיבל הסרטים הבינלאומי, שחפף למבצע-מלחמה-מצג תקשורתי מיוחד לאזרחי ישראל, שהתרחש בעזה. הוא התרחש גם ברחובות ירושלים. אני נפגשת שוב עם המעצרים האקראיים שנעשים ברחוב, בהגרלה של אחד לכמה, שבה עולה בפור ערבי (או בעל חזות ערבית) עובר אורח אשר עליו נכפה להיעצר מכל מעשיו לעיני כל ולהישמע להוראות לובשי המדים: להציג תעודה, לעתים לעבור חיפוש על גופו, להתעכב. לא נתקלתי אז כמו שלא היום בהתנגדות משום צד, לא של הקהל ולא של העצורים לרגע.
בשעה שלוש אני מגיעה לתחנת האוטובוסים מאחורי שער שכם בדרכי להפר את החוק האוסר על ישראלים להימצא בשטח A, המערב הפרוע של ישראל. אני נתמכת בתכנית הסתננות ומילוט מתוחכמת שרקם לי מראש בן עמי.
הזכות להתנגד
בבית לחם אני פוגשת את בדיע דוויק, מדריך תיירים ופעיל ארגון זכויות אדם, בן 39. דוויק צפוי לקבל באמצע חודש דצמבר פרס לזכויות אדם בשם שירין עיסאווי מ"קרן הכבוד" (The Alkarama Foundation), ארגון עצמאי לזכויות אדם שהוקם בשנת 2004 ופועל כגשר בין העולם הערבי ומנגנונים בינלאומיים לזכויות אדם.
עיסאווי, עורכת דין צעירה (36), נמצאת במעצר בכלא הישראלי ללא משפט, יחד עם שני אחיה מדחת ושאדי, מאז מרץ 2014. זהו מעצרה השני, לאחר שבשנת 2010 נעצרה ונכלאה למשך כשנה בחשד שהעבירה כספים ומסרים מחמאס והג'יהאד האסלאמי לאסירים ביטחוניים השוהים בבתי הסוהר בישראל ובחו"ל. היא גם הייתה מנועה מעיסוק משפטי במשך כשלוש שנים, איסור שהוארך שוב בשנת 2013. עיסאווי פעלה כדוברת המאבק של סאמר עיסאווי, אחיה, לאורך שביתת הרעב, שהסתיימה לאחר כ-270 ימים כחלק ממאבק ציבורי שניהל נגד מעצרו המנהלי. סאמר שוחרר בדצמבר 2013.
משפחת עיסאווי מוכרת כפעילה בהתנגדות לכיבוש בשכונת עיסאוויה. בחודש ינואר 2013 ביתו של אח אחר, אחמד עיסאווי, נהרס בדחפורים. בקמפיין שהוביל דוויק למען שירין הוא פעל במדיה החברתית ליצירת מודעות ופנה לאישים מפורסמים בעולם הערבי והמערבי וגייס בין השאר תמיכה מארגוני זכויות אדם בעולם. דוויק טוען כי כל פעולות המדינה המתמשכות נגד משפחת עיסאווי נועדו להפחידם ולבלום את התנגדותם.
עם הצנחנים זה לא היה קורה
כאשר אני במונית הנוסעים מבית לחם לחברון אנחנו נעצרים לבדיקת תעודות. עצירה זו לא הייתה צפויה והיא נגזרת של אירוע מהבוקר במהלכו נהרג פלסטיני צעיר בן 21 והוסיף למצב המתוח ממילא ולאיוש מוגבר במחסומים נוסף לאיוש המוגבר זה כבר. כל פעם מנסים לקבוע את קו ההתחלה על קו אורך אחר בציר הזמן של הסכסוך: מי היה ההרוג הראשון שאחרי כל ההרוגים שקדמו לו, שהתחיל את גל ההרוגים שלאחריו נפתח גל טרור חדש בתשובה? קשה לומר.
זאת הפעם הראשונה שאני מרגישה באמת מתוחה ומלאת חשש. אך בדיע דוויק, שמורגל ברוטינה, ויתר נוסעי המונית, מחפים עלי. וכך נולד לו האבסורד שבמסגרתו התושבים הפלסטינים מסייעים בידי לחמוק מידי הצבא. הם מציגים אותי כתיירת זרה שאינה נושאת תעודות והחיילים מתרצים ומאפשרים לנו להמשיך בנסיעתנו לחברון. בדרך הם פורטים בפני את המתודה שנולדה בתוך ההתנהלות בשטחים האסורים: החיילים שעצרו אותנו היו מגבעתי, לכן היה אפשר למצוא דרך לסרב לבקשתם. אילו הם היו חיילי יחידת הנח"ל יכולנו גם לנהוג באותו אופן. אך אם הם היו מצנחנים, מגולני או ממג"ב, לא היה אפשרי להתמקח.
> בדיע דוויק: מתעקשים להצמיח חיים מתוך המוות וההריסות
את היציאה משטחי A אני עושה דרך הצד היהודי של חברון. אני חשה הקלה להימצא שוב בשטח שאיני רדופה בו, על אף שבכל הזמן בו שהיתי בצד הפלסטיני לא הסתרתי את זהותי הישראלית, והתקבלתי בשמחה. קו דמיוני חוצה את חברון והמתבונן גם בהיסח הדעת לא יתקשה להבחין בין החלק הפלסטיני המוזנח וההרוס לחלק היהודי של חברון, המטופח באדיבות "החברה לפיתוח הר חברון", כפי שמוטבע על כל גדר ובית בו.
בנסיעה לירושלים אני מתוודעת למקרא לשוני ייחודי שהתפתח באזור. הנוסעים שעולים מפטירים בקצרה לעבר הנהג: לקריה, כשהכוונה היא לקריית ארבע שנמצאת בדרך. וכשנער עולה לאוטובוס והנהג שואל אותו לשלום אביו, הוא עונה שהוא נסע לגוש, כך בקצרה, כלומר לגוש עציון. מבחינה לשונית לפחות הביטויים מצאו משכן קבע בפי תושבי האזור היהודי.
אני מגיעה בשלום לירושלים, שמחה להיווכח במו עיני בכך שתיאורי ראש הממשלה את חומרת המצב הם מנופחים עד מאוד, גאה לא להיות מולכת שולל אחרי פרופגנדה נגד אזרחי ישראל בתוך הוואקום שנוצר בין גבולות ישראל המוסדרים. זה לא שאני אוהבת סכנות, אלא שאני שונאת פחד. פחדנות היא הציות המושלם, בעבודה, ברחוב ובקלפי.
שלי חן היא עיתונאית וקופירייטרית
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן