newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ידיעות אחרונות מאשים נאנסת בכך שלא מנעה את תקיפתה

בעיתון בחרו להסיר חלק מהאחריות על התקיפה מהאנס ולהטיל אותה על הנאנסת, כי היא קפאה מרוב פחד. בתרבות בה מצופה מאיתנו להיות שקטות, עדינות ולא "היסטריות", מסתבר שגם כשאונסים אותנו אנחנו אשמות, כי לא צעקנו מספיק חזק

מאת:

 כאשר ילדה בת 15, או כל אשה (או אדם) נאנסת היא אינה אשמה. לעולם ובשום מצב.

ידיעות אחרונות והכתב אלי סניור בקשו הבוקר (שישי) להסיר חלק גדול מהאחריות על הפשע האכזרי הזה מהאנס, כאשר פתחו את הידיעה על אונס של נערה מחוץ לביתה במשפט הזה: "אילו היא רק הייתה צורחת, מתנגדת או מנסה לברוח, זה יכול היה להיגמר לגמרי אחרת – אבל הנערה שנאנסה אתמול בבוקר ברחובות קפאה מרוב פחד ושתקה".

קל לפתור את זה בביטול ולומר כי הכוונה אינה הסרת אחריות אלא עידוד נשים להתנגד ולהיאבק. אבל זה יהיה חוסר הבנה והכרות עם הסיטואציה של התנהגות קורבנות לפשעים אלימים, בהם הקיפאון הוא תופעה מוכרת וטבעית. בנוסף כמובן ישנן דוגמאות רבות לכך שצעקה או התנגדות עלולים להחמיר את המצב.

> "את משנה כתובת, לא הולכת לעבודה. את הופכת למין מישהי אחרת"

צילום מתוך הכתבה שפורסמה בידיעות אחרונות 10.10.14

מתוך הכתבה שפורסמה בידיעות אחרונות 10.10.14

בכל רחבי העולם מנסים ארגוני נשים, מרכזי סיוע וקבוצות פמינסטיות העוסקות בתקיפות מיניות לעקור מהשיח את האשמת הקורבן. הן נאבקות כדי לקדם את הרעיון הבסיסי והפשוט כל כך המבקש להטיל את האחריות לתקיפות על התוקפים. אבל מלבד התוקף ישנה מערכת שלמה שגם על כתפיה הרחבות מוטלת האחריות לעובדה שנשים, נערות ואפילו ילדות קטנות אינן בטוחות, לא במרחב הציבורי ולא בבתיהן. מערכת שאחראית לנקות את התוקפן מאחריות או לפחות לעשות לו הנחה גדולה.

בשיח הפמיניסטי קוראות לזה תרבות האונס. תרבות בה מצופה מנשים להיות תמיד שקטות ולא להגיב בהיסטריה, אבל אם תוקפים אותך ולא צעקת, אולי בעצם את אשמה. תרבות שאומרת לנשים שאם את לבושה "צנוע" את מוזנחת ולא אטרקטיבית ואם את לבושה חשוף את מטופחת, וסקסית. אבל אז אל תתפלאי אם בסוף יקראו לך שרמוטה, יזלזלו בך או יתקפו אותך. תרבות שמוכרת את הגוף שלנו כמוצר צריכה, שמפרסמת את גופנו כאטרקציה אסתטית.

המסרים האלה מועברים אלינו מרגע לידתנו כמעט. הם מוטמעים בתוכניות הטלוויזיה שלנו, הם מוטמעים בצעצועים שקונים לנו, הם שם בכל משפט או מבט או הערה שנזרקת לעברנו ברחוב. הם נמצאים שם במקום העבודה שלנו ובמקומות בהן אנחנו יוצאות לבלות והם שם שחור על גבי לבן מעל דפי העיתון.

במציאות כזו לבחירתו של "העיתון של המדינה" לפתוח את הכתבה במשפט הזה יש השלכות קשות ביותר. אני יכולה לחשוב על כמה אפשרויות מצוינות לפתיחת הכתבה המתחילות במילים "אילו רק". אילו רק היה חינוך לשיוויון מגדרי מגיל צעיר, אילו רק התרבות היתה כזו המוקיעה אנסים ומעשי תקיפה מינית באופן ברור ומובהק, אילו רק על משפט כזה שנכתב בעיתון היה הציבור מתרומם על רגליו האחוריות ודורש תיקון והתנצלות. אילו רק.

הפגנה נגד תרבות האונס (קרן מנור/אקטיבסטילס)

הפגנה נגד תרבות האונס (קרן מנור/אקטיבסטילס)

[תוספת מאוחרת]: לאחר פניות רבות של קוראים, פרסמו ידיעות אחרונות בעמוד הפייסבוק שלהם את התגובה הבאה: "הבוקר פורסמה ב'ידיעות אחרונות' ידיעה נרחבת על האונס המחריד בעיר רחובות. הפתיח לידיעה נוסח על ידי עורכת העמוד בצורה בעייתית. כמובן שאין לנו שמץ של ביקורת כלפי הנאנסת, שלא הצליחה להזעיק עזרה, ואנו מתנצלים אם הובן אחרת. מדובר בטעות עריכה שנעשתה בתום לב וללא כל כוונת זדון".

אבל מערכת יקרה, לא מדובר על ניסוח בעייתי כי אם על תפיסת עולם שמאשימה נשים באונס של עצמן. והשאלה החשובה, זאת שבעקבותיה ראוי להתנצל, היא לא מה הובן אלא מה נכתב. הטקסט אינו מרומז ואינו משתמע לשתי פנים. ואם נדמה שניתן בעקיפין להפיל את האחריות על עורכת העמוד ובכך להסיר אחריות מהעיתון וצוות העריכה כולו אז למה לא, מזל שיש אישה שאפשר להסתתר מאחוריה. ואגב, התנצלות בפייסבוק זה נחמד, עכשיו תנסחו מחדש ותתנצלו בפרינט.

[עדכון, 12.10] הבוקר פרסמה מערכת ידיעות אחרונות התנצלות בולטת בגיליון המודפס. זהו הישג חשוב למאבק הפמיניסטי בישראל. קראו כאן הרחבה על ההתנצלות.

> התנצלות ידיעות אחרונות: הישג למאבק הפמיניסטי

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

"צעד ראשון לקראת השתלטות הדרגתית על פלסטין כולה". משה שרת, אבא אבן ודוד הכהן מניפים את דגל ישראל במתחם האום בניו יורק לאחר החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות, 29.11.1947. (צילום לע"מ)

על מיתוס הסירוב הערבי לתוכנית החלוקה ומניפולציות אחרות

בכל פעם שהשיח סביב הסכסוך הישראלי-פלסטיני עולה לכותרות, מתחדש גם הדיון בתוכנית החלוקה. החוקר המצרי עבד אל־פתאח מאדי מפריך כמה מהמיתוסים הרווחים ומזכיר: העמדה הציונית היתה הרבה פחות תמימה משנוטים להציג  

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf