newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

רק מאבק משותף יכול להצמיח עתיד משותף

שנת היובל של הכיבוש מזמנת גם חשבון נפש של מחנה השלום. במקום לנסות ולשכנע את הציבור היהודי שכדאי לסיים את הכיבוש "כי זה ישתלם לו", עלינו לגבש מחנה משותף סביב ערכים של צדק ושל שוויון. ברוח הזו נצעד בשבוע הבא בחיפה

מאת:

כותב אורח: ארי רמז

אירועי היארצייט השונים לכיבוש הם הזדמנות מצוינת לחשבון נפש על חלקנו האישי והקולקטיבי בכישלון המתמשך להביא לסיומו. עשרות שנים שמתנהל מאבק נגדו, אבל משטר הכיבוש רק הולך ומעמיק ומנציח מצב של אפרטהייד. מובן שהסיבות להחמרה זו הן רבות ומורכבות, אבל יהיה זה חסר אחריות לחפש אותן מבלי גם להביט פנימה, אל תוך מה שמכונה "מחנה השלום", ולתהות מה שגוי בנתיב המאבק שנדמה שהולך ומאבד כוח פוליטי ככל שהזמן חולף.

מאז שדרכם של אייבי נתן ואורי אבנרי חדרה אל המיינסטרים השמאלי לפני קרוב לשלושים שנה, כאשר הדרישה לנהל מו"מ עם אש"ף הושמעה בהפגנות של שלום עכשיו, נדמה שהקרקע להסכמה רחבה בין מתנגדי הכיבוש תקועה בדוגמטיות עגומה בכל הקשור לאופן שיש לגייס ציבורים חדשים להסכמה שיש לעשות לו סוף. הנחת היסוד המקובלת, כמו בשיווק של כל רעיון, היא שניתן יהיה לשכנע את המוני בית ישראל בדבר הזכות הפלסטינית להגדרה עצמית, רק אם הם ירגישו שהדבר משתלם להם.

> התנגדות פמיניסטית למיליטריזם הישראלי דרך המרוויחים הגדולים שלו

תרומות

בין סתיו שפיר לאביגדור ליברמן

תחת האקסיומה הזו, זה עשרות שנים שידם של אנשי ביטחון למיניהם על העליונה בעיצוב האידאולוגיה והמסרים של מי שנחשב בעיני מרבית הציבור כשמאל. עם מערכת טיעונים שהם לא יותר מסיסמאות לממכר פוליסות ביטוח ("אל תהיה צודק, היה חכם"), מצליחים שנים ארוכות הפוליטרוקים של השמאל המתון, או איך שתבחרו לקרוא לזה, להשתיק רעיונות שנתפשים רדיקליים, כמו לדבר על זכויות אדם. כך, הביטוי "מזרח תיכון חדש" של שמעון פרס שהמיינסטרים חיבק בעוז, הומר ב"אנחנו פה והם שם" של אהוד ברק.

אלא שמעבר לכך שהשקפת העולם והאסטרטגיה הזו פגומות מבחינה מוסרית ותורמות ליצירת עוד פחד ושנאה, הן גם הוכחו כבלתי אפקטיביות מבחינה פוליטית. הדרך הכושלת הזו מתגלמת בדמותו הנלעגת של בוז'י הרצוג, שבצדק התקבל בקריאות בוז בכיכר רבין בהפגנה במוצ"ש האחרון (27.5). מי שניסה להידמות פעם אחר פעם ליריבו הפוליטי על ידי התנערות ממושגים לא פופולריים כמו 'כיבוש', ומדימויו כאוהב ערבים, על ידי התרברבות כי ראה אותם דרך כוונות, לשווא נשא עיניו בתקווה לשבת בממשלה והושפל. הניסיון של השנים האחרונות מוכיח כי כאשר מאמצים שפה של הפחדה מפני העם הפלסטיני, מי שמתחבר למסרים הללו יעדיף את המקור על פני החיקוי. שהרי אם יש לפעול ליצירת הסדר מדיני כדי לתת מענה לפחד מפני עוד "מיליוני ערבים עם תעודות זהות כחולות", כלשונה של סתיו שפיר, למה לא לרצות לזרוק את אום אל פחם מעבר לגדר כפי שמציע ליברמן?

גם אם מעולם לא לקחנו באופן אישי חלק בפופוליזם הגזעני של ההפחדה מפני אבדן צביונה היהודי של מדינת ישראל, עלינו לפעול לשינוי הנחות היסוד השגויות שמובילות אותנו פעם אחר פעם לכישלונות פוליטיים. כל עוד הוויכוח בישראל הוא על איזה פתרון מדיני דרוש, ואיננו עוסקים בערכים שהפתרונות אמורים לשרת – יצירת שוויון בין בני שני העמים שחיים כאן – גורמים לאומניים ינכסו את אותם פתרונות, כדי לקדם המשך יעיל יותר של עליונות יהודית.

> הצבא הורה לפתוח מחדש את חקירת מותה של החיילת טובית רדקליף

אין פרגמטי יותר מאשר לבנות מחנה דמוקרטי החותר לשוויון, הכולל בו את אזרחי ישראל הפלסטינים. (הפגנה נגד חוק הלאום, פברואר 2014. צילום יונתן זינדל/פלאש90)

אין פרגמטי יותר מאשר לבנות מחנה דמוקרטי החותר לשוויון, הכולל בו את אזרחי ישראל הפלסטינים. (הפגנה נגד חוק הלאום, פברואר 2014. צילום יונתן זינדל/פלאש90)

ניפגש בחיפה

צריך לשנות את השיח מהיסוד. הארץ שלנו אינה נחלקת ליהודים ולערבים, אלא לאלו המעוניינים בחיים משותפים ושוויוניים ולאלו שלא. מובן כי אין חלוקת אחריות סימטרית על החתירה לשוויון הזה, משום שרק קבוצה לאומית אחת מחזיקה בכל הזכויות. לכן יש לערער על תמונת העולם השקרית, לפיה מדובר רק בסכסוך טריטוריאלי בין שני עמים שצריכים לכאורה להתפשר זה עם זה. המכנה המשותף הרחב שאנו צריכים לחפש איננו סביב סמלים ציוניים שמדירים את הציבור הערבי, אלא סביב ערכים של שוויון וצדק.

מחאה כזו תהיה בצעדה היהודיתערבית בחיפה ביום השנה ה-50 לכיבוש (יום ב' 5.6, 21:30 כיכר פריס, חיפה). ההפגנה, שאורגנה על ידי שורה רחבה של ארגונים ומפלגות, תחל לאחר סעודות האיפטאר, ובמקום להציג בה את הציבור הערבי כבעיה דמוגרפית, תצא ממנה קריאה משותפת להפלת משטר הכיבוש ולבניית עתיד של שלום לשני העמים.
שנים ארוכות שכוחות האופוזיציה הציוניים מבטלים בהינף יד גישה זו כנאיביות. הפרגמטיזם המדומה של אלה הולידה פנטזיות כושלות על יצירת חיבורים עם מפלגות מצב רוח מתחלפות שלא מפסיקות לאכזב. אבל אין פרגמטי יותר מאשר לבנות מחנה דמוקרטי החותר לשוויון, הכולל בו את אזרחי ישראל הפלסטינים. רק בניית אלטרנטיבה כזו, שתציע משהו חדש, עשויה למשוך אליה תומכים חדשים ולבסוף גם להיות לרוב.

ארי רמז הוא במאי ומורה לתיאטרון המתגורר בחיפה.

חמישים שנים יותר מידי

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושר הביטחון, יואב גלנט, ב-13 במרץ 2024 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושר הביטחון, יואב גלנט, ב-13 במרץ 2024 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

ישראל מפרקת במו ידיה את "מדיניות הבידול" שעליה עמלה עשורים

אין באמת מחלוקת מעשית בין גנץ וגלנט לנתניהו ובן גביר, וקיבלנו עדות לכך בתגובתם לתובע בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. אבל במודע או שלא, הם מודים בכישלונה של מדיניות הניתוק בין עזה לגדה המערבית, ולכן נתפסים בעיני ראש הממשלה ובני בריתו כאיום קיומי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf