האיסור על תמיכה בחרם פוגע גם בזכויות העובדים של המרצים
באווירת ההסתה הנוכחית, יתכן מאוד שכל מה שיישאר מהקוד האתי של אסא כשר יהיה האיסור על המרצים לתמוך בחרם אקדמי. ראוי שהפילוסוף המכובד ינמק במה שונה תמיכה זו מתמיכה בהפרטה ובקיצוצים שבוודאות יפגעו בהוראה ובמחקר
כותב אורח: יובל אילון
רדיפת תומכי החרם פורחת: החל מהצעות חוק דרקוניות, דרך הדרישה של "אם תרצו" לפטר מרצים, ועד למנגנון הביטחון התופח של השר ארדן בשיתוף מוסדות אקדמיים, עמותות במימון שלדון אדלסון וגופי מודיעין. באווירה זו של הסתה, ישנה סבירות גבוהה שהסעיף שאוסר על תמיכה בחרם יהיה הסעיף היחיד מהצעת הקוד האתי שהשר בנט יעביר.
וכה אומר הסעיף ה-11 לקוד האתי שחיבר אסא כשר: "חבר הסגל האקדמי של מוסד להשכלה גבוהה בישראל לא ישתתף בחרם אקדמי על המוסדות להשכלה גבוהה בישראל ואף לא ישתתף בקריאה לזולתו לממש חרם כזה או לתמוך בו".
בתחילת השבוע כתב רביב דרוקר ב"הארץ" על הקמת אגף מודיעין במשרד של ארדן, אשר "מגבש רשימת גויים תומכי חרם שלא יינתן להם להיכנס לישראל. האגף גם מגבש רשימה של ישראלים המסייעים לתומכי החרם; לא ברור עדיין מה יהיה השימוש המדויק שלה". בחדשות 10 דיווחו ביום חמישי האחרון על פשרה המסתמנת סביב הקוד האתי החדש ועדכנו כי "בנט הבין שההתנגדות הגדולה ביותר היא לסעיף שאוסר על המרצים להתבטא פוליטית בכיתה, הוא לא מתכוון להתעקש עליו, כך שכבר עתה ברור שהסעיף הזה לא יופיע בקוד החדש. על מה הוא לא מוכן לוותר? על כך שהסעיפים שעוסקים במרצים שתומכים בחרם אקדמי נגד ישראל יוסרו".
פגיעה לא רק בזכויות אזרח, אלא גם בזכויות עובדים
נראה שהאיסור על תמיכה בחרם משתלב היטב עם מהלכים אחרים שנועדו להשתיק גופים אופוזיציוניים או לפגוע בהם. אולם דומה שלפחות חלק מתומכי האיסור סבורים שמדובר במהלך מסוג אחר, שמוצדק מכוח החובות שבין עובד למעביד. אסא כשר הציע בטיוטת הקוד האתי לאסור על חברי סגל לתמוך בחרם. לפי המדווח, הוא הסביר:
"כאשר מדובר על אנשים שאין להם קשר לאקדמיה הישראלית זה דבר אחד אבל כשיש אנשים בתוך האקדמיה הישראלית שקוראים להחרים אותה זה סיפור אחר. אדם שעובד בתנובה ומפרסם קול קורא שכואב לפרה בתנובה יפטרו אותו בצדק. יש גבול למה שאנחנו רשאים לספוג" (אוניברסיטת בר אילן, 13.6).
מדובר בפגיעה ממשית בזכויות האזרחיות של חברי סגל אקדמי. משמעות האיסור המוצע היא שבמקרה בו המדיניות הנכונה היא מדיניות אשר תפגע באוניברסיטאות, אסור למרצים לתמוך בה. כלומר, אסור לנשות ואנשי אקדמיה לעשות מה שמותר לכל אזרח אחר. בפרט, יתכן שדווקא למומחים בנושא המדיניות האמורה או היבט שלה, או לאנשים שיש להם מה לתרום לדיון בנושא, אסור להתבטא. למעשה, עולה מהטענה של כשר שמותר לחברי סגל לתמוך בחרם על ישראל כאמצעי לא-אלים והכרחי לסיום הכיבוש, בתנאי שהם מוצאים דרך להחריג את האקדמיה מהחרם.
הרעיון שאסור לעובדים לתמוך במדיניות שתפגע במעסיקיהם מבטאת פלישה של יחסי העבודה לתחומים אחרים (ואף את ה"דיקטטורה של המעסיקים"). לא ארחיב בכך כאן, אבל אין זה מתקבל על הדעת שייאסר על עובד בתעשיית המזון לתמוך בשום צורה במדיניות סימון מוצרים למען בריאות הציבור, אף אם מעסיקיו חוששים בצדק שהמדיניות תפגע בהם. ישנם אמנם מקרים בהם פעילות של עובד לא מתיישבת עם האפשרות להמשיך לעבוד במקום העבודה. אולם ככלל ראוי, הן כדי למנוע פגיעה בעובדים והן מכוחו של אינטרס חברתי, לעודד השתתפות בדיון הציבורי ולאפשר לעמדות שונות להישמע. מניה וביה, אין להגביל של זכויות אזרחיות בשם "נאמנות" העובד למקום העבודה או כביכול הסכמה מרצון (תביעה שבעצמה מבוססת על אידיאליזציה בעייתית של יחסי עבודה).
> "ישראל היום" מלשין לארדן על יהודיה שמתנגדת לכיבוש ונכנסה לישראל
התנגשות עם ערכים אקדמיים
מעבר לכך, האנלוגיה מטעה משום שהאקדמיה אינה עסק. הערך המכונן שלה הוא חתירה לאמת, והיא אמורה להוות מרחב בטוח בו מתקיימים פתיחות, ביקורת, וחקירה חופשית. האיסור על תמיכה בחרם מנוגד לחלוטין לעקרונות הללו. ברור שמרצים עשויים לתמוך במדיניות שצפויה לפגוע במוסד שלהם – יש למשל שמתנגדים אפילו לקביעות (שהיא תנאי לחופש אקדמי), יש שתומכים בקיצוץ תקציבים, או פתיחת מוסדות מתחרים. יש גם שתומכים בפגיעה מכוונת באקדמיה – למשל בצמצומה, בפתיחת מסלולים נפרדים לנשים, או אפילו בקודים אתיים. אין זה מתקבל על הדעת שייאסר על תמיכה בעמדות אלו.
לכאורה ניתן לטעון כלפי תומכי החרם שהחרם עצמו מנוגד לערכים האקדמיים. זוהי טענה שראוי לדון בה, אולם היא לא רלוונטית כאן. יש להבחין בין התנגדות לחרם לבין איסור על תמיכה בחרם. רבים סבורים, למשל, שהקוד האתי המוצע פוגע בערכים האקדמיים. זהו נימוק להתנגד לקוד האתי, אבל מכך לא עולה שיש לאסור על תמיכה בו. בדומה, הטענה שחרם מנוגד לחופש האקדמי אינה נימוק בזכות איסור על תמיכה בחרם, אלא לכל היותר נגד החרם עצמו.
עד כה התייחסנו לדוגמא של כשר כתומכת באיסור על תמיכה בכל מדיניות שצפויה לפגוע באקדמיה. אולם נראה שהדוגמא מבטאת הבחנה נוספת – בין פגיעה מכוונת באקדמיה כאמצעי להשגת המטרה לבין תמיכה בפגיעה שאינה מכוונת, אלא צפויה בלבד – פגיעה שהיא תוצר לוואי של המדיניות (למשל של קיצוץ בתקציבים הציבוריים). מה שאסור, יטענו סנגורי האיסור, הוא לתמוך בפגיעה מכוונת במעסיק או באקדמיה. כאשר מדובר במדיניות שרק צפויה להביא לפגיעה, התמיכה בה מותרת.
הפרטה כן וחרם לא?
הדוקטרינה המונחת ביסוד המהלך הזה היא דוקטרינת ה"אפקט הכפול", לפיה ישנו הבדל מוסרי מכריע בין התוצאות המכוונות של פעולה לבין התוצאות הצפויות שלה. במקרים רבים, כך נטען, אסור להביא לתוצאות כלשהן בכוונה, אבל מותר לגרום להן ביודעין אבל בלי כוונה. העמדה מוכרת מההקשר הצבאי (העיקרון לפיו אסור לפגוע באזרחים בכוונה אבל ישנם מקרים בהם מותר לפגוע ביודעין באזרחים), תחרויות ספורט (העיקרון שאסור לסכן את היריב במטרה לפגוע בו, אבל לפעמים מותר לעשות זאת כדי לקחת את הכדור), או ההתנגדות של הכנסייה הקתולית להפלות אף כדי להציל את חיי האם (העיקרון שאסור להרוג אדם בכוונה כדי להציל בכך מישהו אחר).
תוקפה של דוקטרינת האפקט הכפול שנוי במחלוקת, ורבים סבורים שאין בה ממש. אפילו בהקשר הצבאי בו היא מקובלת על מקבלי החלטות והציבור הרחב, סביר לטעון שאין הבדל מוסרי מלכתחילה בין תוצאות מכוונות לתוצאות צפויות. חשבו לדוגמא על הפצצת מפעל תחמושת שנועדה לסיים את מלחמה, ואשר עשויה להביא להרוגים רבים מבין התושבים שגרים בסביבת המפעל.
בנסיבות העניין, צריך להחליט האם הפעולה מותרת או אסורה. עתה, חשבו על הפצצת אותו מפעל תחמושת אבל במטרה להביא להרוגים רבים כדי לסיים את המלחמה. אותה פעולה, אותה תכלית, אותו מספר הרוגים. אבל במקרה הראשון הכוונה היא להרוס מפעל תחמושת כדי לסיים את המלחמה למרות הפגיעה באזרחים, במקרה השני הכוונה היא לפגוע באזרחים כדי לסיים את המלחמה על ידי פיצוץ מפעל תחמושת. הטענה היא שהשאלה איזה מתוצאות ההפצצה היא התוצאה המכוונת אשר תביא לסיום המלחמה – הפגיעה בייצור התחמושת או הפגיעה באזרחים רבים – לא מעלה ולא מורידה מבחינה מוסרית. או שמותר להפציץ כדי לסיים את המלחמה למרות שייהרגו אלפי אזרחים, או שאסור. לא משנה למה התכוון המפציץ – להרס המפעל או לפגיעה באזרחים.
בין אם נקבל את ההתנגדות בהקשר הצבאי, ואף אם נקבל שישנם הקשרים בהם הדוקטרינה תקפה ואף חשובה, בהקשר של האיסור לתמוך בחרם היא שרירותית. ראשית, אף אם נכיר בקיומו של הבדל מוסרי בין פגיעה צפויה לפגיעה מכוונת באקדמיה, אין די בכך כדי להצדיק פגיעה בזכות של עובדי האקדמיה לתמוך בצעדים לגיטימיים שלדעתם עשויים להביא לתוצאות ראויות. על תומכי האיסור להראות שדווקא הגבלה כזו נדרשת למרות הפגיעה האמורה בזכויות חברי הסגל ובאינטרס החברתי.
שנית, כלל לא ברור מדוע אסור לחברי סגל לתמוך במדיניות אם הפגיעה היא אמצעי להשגת המטרה (כגון סיום הכיבוש) , אבל מותר לתמוך במדיניות אם הפגיעה היא תוצר-לוואי של קידום מטרה אחרת (כגון הפרטה).
מה שתומכי האיסור צריכים להראות הוא מדוע מותר לתמוך בהפרטה שצפוי שתפגע באקדמיה, לתמוך בקיצוצים שיפגעו בהוראה ובמחקר, או לתמוך בביטול קביעות שיפגע בחופש האקדמי, לתמוך במסלולים נפרדים לנשים כדי לקדם השכלת חרדים או לתמוך בקוד אתי כדי למנוע התנהגות לא נאותה מצד שני, אבל אסור לתמוך בחרם כדי להביא לסיום הכיבוש. מעצם קיומו של הבדל בין שתי הקבוצות לא נובע שההבדל רלוונטי מבחינה מוסרית. ועל פני הדברים, ההבדלים בין שתי קבוצות המקרים כלל אינם מצדיקים מדיניות שונה.
ד"ר יובל אילון, חבר סגל בפילוסופיה באוניברסיטה הפתוחה.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן