איזה צדק יש בהתעללות בחפים מפשע בגלל מעשה של בן משפחתם?

בחברות מסויימות מקובל שאם אדם עבר על החוק לא די בכך שהוא יענש, אלא יש להעניש גם את משפחתו הקרובה.

מסורת גרמנית מימי הביניים, שהכתיבה הענשת בני משפחה של אנשים שביצעו פשעים נגד החברה, נקראה "סיפנהאפט" (Sippenhaft) – או בתרגום חופשי לעברית – "אשמת דם". גרסאות דומות של אותו נוהג היו נפוצות גם ברוסיה הסטאליניסטית, בגרמניה של היטלר, ומתבצעות עד היום במדינות טוטאליטריות כמו צפון קוריאה.

דוגמה קיצונית לאשמת דם כזו אפשר למצוא גם היום בהודו, למשל, עם החלטה של מועצת אחד הכפרים הנחשלים על אונס של שתי נשים כעונש על כך שאחיהן נמלט מהכפר. בפקיסטן, נאנסות נשים כעונש על מעשי בני משפחתם כחלק מחוקי החברה המקומית, וישנן דוגמאות נוספות ממקומות נחשלים אחרים ברחבי העולם. מטרת הנוהג הזה היא הרתעתית – הפושע הפוטנציאלי יחשוב פעמיים לפני ביצוע העבירה, כי הוא יודע שהוא לא היחיד שיענש אלא גם האנשים הקרובים לו ביותר.

חבר הכנסת מוטי יוגב, מזכ"ל תנועת בני עקיבא לשעבר ונציג מפלגת "הבית היהודי" כיום, דוגל גם הוא באשמת דם. במכתב בהול ששלח לאחרונה לראש הממשלה הוא דורש לכלוא באופן מיידי את משפחותיהם של אנשים שביצעו פעולות אלימות כמו דקירה או דריסה, כחלק ממאבק השחרור הלאומי הפלסטיני, במחנה הריכוז "חולות" (שלדעתו נמצא בדרום מדבר יהודה). הוא מבקש לנקוט גם בצעדים אחרים נגד קרוביהם של אותו אנשים, למרות שהם עצמם לא ביצעו כל פשע.

הרב דוד חי הכהן, ראש ישיבת נתיבות ישראל בבת ים, אדם המקבל משכורת מכספי המיסים הישראלים, חושב שגם זה לא מספיק. בראיון לרדיו מורשת הוא אמר שגם אם תתווסף להריגת המחבל הריסה של ביתו וגירוש משפחתו, יעילות המעשים אינה בטוחה, הוא אומר, ומסכם במילים "אסור שיהודי אחד ימות בגלל 'מה שיגידו הגויים".

> אתר וואלה מאשים קורבן אלימות בזריקת אבנים בגלל שלבש חולצה אדומה

אביו של רסאן אבו-ג'מאל, שביצע את הפיגוע בבית הכנסת בהר נוף, יושב על הריסות ביתו בג'בל מוכבר, מזרח ירושלים (יותם רונן / אקטיבסטילס)

אבל הקריאה לביצוע "אשמת דם" נגד אנשים חפים מפשע היא לא נחלת גזענים אלימים וחשוכים בלבד כמו חבר הכנסת יוגב והרב הכהן. גם מעוז הצדק הישראלי, בית המשפט העליון, תומך בפגיעה בחפים מפשע.

עשרות בתי משפחות של אנשים שביצעו פעולות אלימות נגד ישראלים נהרסו בשנה האחרונה, ומאות חפים מפשע – בהם ילדים וקשישים – נותרו חסרי קורת גג. הרציונל של השופטים המאשרים הריסה אחרי הריסה ממין זה הוא שמדובר בצעד מנהלי. פעמים רבות ההריסה מתבצעת חודשים ארוכים לפני הרשעת האדם שאת בית משפחתו מבקשים להרוס, כך שלחלוטין לא מדובר בענישה חוקית, המגיעה, על פי סדר הדברים, רק אחרי מתן פסק הדין.

מדובר ב"הרתעה", הם אומרים, אך מסרבים לחשוף הוכחות שהאקט הנקמני והאלים הזה אכן מונע אלימות נוספת. "תסמכו עלינו", הם אומרים. "יש חומר סודי". ממש כך.

אבל איפה עובר הגבול של ההרתעה, אם יתברר, כפי שטוענים רבים, ובהם קצינים ואנשי בטחון בכירים, כי הריסת בתים אינה יוצרת הרתעה? האם גירוש המשפחה הקרובה של אדם שביצע פעולה המתנגדת למשטר לא מרתיעה יותר מרק הרס הבית? ומה עם משפחתו המורחבת? ואם גם זה לא יעזור, אולי כליאתם במחנה מיוחד? מבוגרים, ילדים, וקשישים, כפי שמבקש לעשות חבר הכנסת יוגב? ומה אם גם האמצעי הזה לא יתרום להפחתה בהתנגדות העממית? לאיזה עוד אמצעים יסכים מעוז הצדק הישראלי להתגמש עד שיפסוק שמדובר בפרקטיקה פסולה?

כדי להשקיט את מצפונם טוענים השופטים, כאמור, שזה לא צעד ענישתי אלא צעד הרתעתי בלבד. עורך הדין לביב חביב שעמד השבוע מול שלושה משופטי בית המשפט העליון ניסח את זה יפה: "כשאומרים שאנחנו רוצים להרתיע, אומרים שנכאיב למשפחה שלך כדי שמשפחות אחרות ידעו שיכאב להן וימנעו מבניהן לצאת לפגע".

וזה בדיוק ככה: אשמת הדם של הקרובים, שלא עשו דבר, מסתכמת בקשר דם בלבד. המדינה פוגעת מחפים מפשע שחטאם היחיד הוא קרבת דם לאדם אותו היא מבקשת להעניש, וזאת בטרם הורשע או במקרים רבים גם בטרם הועמד לדין. האם באמת אפשר לטעון ברצינות כי ככה נראה צדק?

כרגע מגבילה עצמה המדינה להריסת בתים בלבד, אך כפי שאמר עו"ד לביב חביב לבית המשפט העליון, בשעת זעם קל מאוד לפרוץ את הגבול המנהלי ששמו לעצמם פקידים ישראלים בהריסת הבית בלבד. קריאות לפגיעה אחרת במשפחות כבר נשמעות מפיות רבים מהפוליטיקאים הפופוליסטים הישראלים, וזה רק עניין של זמן עד ש"אשמת הדם" תגלוש למרחבים אחרים, פסולים ומסוכנים פי כמה.

> צלמי עיתונות בירושלים ובשטחים: המשטרה והצבא נלחמים בנו