newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שמחת החיים החסידית מדביקה את נוער השוליים הליטאי

כשליטאים מתארים נוער שוליים, "שבבניקים", או מי שבדרך ליציאה בשאלה, הם מדברים על מוזיקה וריקודים במקום לימודים. רק שלא מדובר בהמצאה חדשה, מדובר בחסידיות. תגובה לאריה לופיאן

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותב אורח: אהרן רוז

התגובות הנלהבות לפוסט של אריה לופיאן מלמדות בעיקר על העדר הדיון עד כה בשאלת "השבבניקים לעומת היוצאים בשאלה". אין ספק שהדברים נכונים באשר לכתבות בעיתונות, אך גם המחקר האקדמי בנושאים אלו משעמם ובנאלי למדי. כנראה שחוקרים מוכשרים לא נמשכים מלכתחילה לתחום זה, כך שאין מנוס אלא להצטרף ללופיאן בקירור האמבטיה עבור אלו שיבואו לדון אחרינו.

אז הנה כמה הערות בשולי הפוסט של לופיאן:

אין דבר כזה תאווה

דומה שיש ראשית לכל לנסות להשתחרר מהפרספקטיבה החרדית באשר לסוגייתנו. בהשפעת ספרות המוסר הקלאסית ותנועת המוסר הליטאית, החרדים נוטים לשקוע בשאלות אינסופיות על מידת "תאווה" לעומת "השכלה" בתהליך היציאה בשאלה. ספרות המוסר הניחה כהנחת מוצא את הזהות בין השכל לבין התורה, וממילא תפסה את החוטא כנגרר אחר יצריו המטים בנגיעותיהם ("נגיע'ס", בשפה הישיבתית) את השיפוט השכלי.

תפיסה זו כה דומיננטית בהווי החרדי, עד שהיא ממשיכה להשפיע על יוצאים בשאלה התוהים על עצמם עד כמה הם יצאו בגלל "תאווה" ועד כמה בשל "השכלה".

> הישיבות לנושרים: הזדמנות שנייה בעולם החרדי או הכנה ליציאה בשאלה?

הכנסת ספר תורה לבית כנסת חסידי (יעקב נאומי / פלאש90)

הכנסת ספר תורה לבית כנסת חסידי, 2013 (יעקב נאומי / פלאש90)

הבעיה שספרות המוסר לא בדיוק מתאימה לתרבות הליברלית בת-זמננו המעלה את ערך החירות והשוויון על ראש שמחתה. בחור ישיבה שנמשך למוזיקה ולכן בורח מהישיבה ומצטרף לאקדמיה למוזיקה, מוצא שם את הסיפוק וההכרה החברתית שנעדרו מחייו עד כה, עד שהוא שוכח לגמרי מהחרדיות והדת – הוא יוצא מתוך "תאווה" או מתוך "השכלה"? ומה נגיד על בחור שנמשך לטיולי אקסטרים? הליברליזם, מתוך הדגשת ערכי החירות והשוויון, אינו מעודד דירוג היררכי בין משלחי יד אלו. כמובן, כל עוד הבחור שלנו מוצא בהם סיפוק אותנטי.

לכן לא הייתי משתקע מדי בהבחנה בין יוצאים בשאלה לבין שבבניקים לאור הבחנת "תאוות לעומת השכלה". ועתה עולה כמובן השאלה: איזו הבחנה חילופית אני מציע?

שכחתם את החסידים

התיאור של לופיאן את ישיבות השבבניקים מזכיר להפליא הווי של ישיבות חסידיות. בפרט ישיבות מחסידויות מאזורי רומניה והונגריה הלא-למדניים (ויז'ניץ וסערט-ויז'ניץ לסוגיה, נדבורנא, רוז'ין, סאטמר, בעלזא):

"ישיבה לנוער נושר מוכרת משהו אחר, משהו קצת אסור באווירה הליטאית: הערצת המנהיג. ההערצה היא לא על שום למדנותו או יראת השמים המתפרצת שלו, אלא בעיקר בגלל הכריזמה והחיבה שהוא נוטה לעדר האבודים המסתופפים בצלו. מין דמות אבהית. בנוסף, הוא גם מצייר את עצמו קצת חתרן, לצדם, זה אתם ואני נגד המערכת".

הישיבות הליטאיות והחסידיות מציגות מודלים מנוגדים לזהות חרדית (למרות הסקאלה הקיימת בין הקצוות, בצורת ישיבות חסידיות למדניות כמו סלונים וצאנז או גור הישנה, בטרם ניוונה הדרסטי לאחרונה). הליטאיות הקלאסית העמידה מודל אליטיסטי למדני הצטיינותי (מריטוקרטי) כנגד פיתויי המודרניות. הזהות החרדית זוהתה עם למדנות תובענית. החסידים נתפסו כ"חוטבי עצים ושואבי המים" של החרדיות. כמסופר על הרב שך שהגיע פעם אחת לישיבה של מועצת גדולי התורה ומצא בה איזה אברך צעיר. כששאל מי זה, ענו לו שזה האדמו"ר מסדיגורא שירש את מקום אביו שנפטר לאחרונה. זעם הרב שך: "זה מועצת גדולי התורה, או בית יתומים?"

> "ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של 'בוגדים' שהוכרו על ידי הדורות הבאים כמקור לגאווה"

חתונה חסידית גדולה (אילוסטרציה: נתי שוחט / פלאש90)

בכל רגע יש סיבה למסיבה. חתונה חסידית גדולה (אילוסטרציה: נתי שוחט / פלאש90)

צריך לזכור שרק לפני כמה עשורים, משנות השבעים והלאה, המודל הליטאי היה מספיק מפתה וקוסם כדי לתפוס את טובי נוער הציונות הדתית שנמשכו אל הישיבות הליטאיות, עד שכיום הם מאכלסים אחוזים ניכרים מההנהגה התורנית. הרב יגאל רוזן מאור ישראל, הרבנים וייסבקר וברויאר מבית מתתיהו, ושאר ראשי הישיבות הניכרים בשמותיהם המיזרוחניקים: נועם אלון, אורן אוסטרן, אריאב עוזר.

החסידות מציגה מודל הפוך לגמרי: פולקלור כייפי ושבטי (צועני) של טישים עם קוגלים, חתונות ולוויות אינסופיות שכל החסידות חוגגת ומתאבלת שבועות ארוכים ללא שמישהו טורח לפתוח דף גמרא או להתפלל בזמן תפילה (יום השנה המאתיים ותשע עשרה לפטירת הגר"א חל לפני חמישה, ויהיו הדברים לעילוי נשמתו).

אם הליטאיות הקלאסית העמידה מודל של למדנות תובענית והיררכית אל מול בשורת השוויון המודרנית, החסידות העמידה מודל של פולקלור שבטי והזדהות חברתית. החסיד שנמשך לציונות, כמו לדוגמא בנימין מינץ שהיה חסיד גור ומנהיג מפלגת פועלי אגודת ישראל הציונית שפעלה ללא סמכות דעת תורה, נדרש לבחור לא בין אידיאולוגיה ולמדנות לבין ציונות אלא בין קוגל לבין ציונות.

קוגל בטיש, בירה בתל אביב

נמצא כי אפשרות הזהות החרדית-שבבניקית לא הייתה כלל אפשרית ללא החסידות. לופיאן מגדיר את מטרת ישיבות השבבניקים במשפט הקולע: "אפשר להיות חרדי מודרני וליהנות מהחיים". הזהות החרדית-חסידית היא מלכתחילה חברתית, ללא שמץ של אידיאולוגיה או אליטיזם תובעני, כך שהיא יכולה לקלוט לתוכה כל מי שמוכן להזדהות עם החרדיות.

קוריוז מעניין העשוי ללמד הרבה על הזהות החרדית-שבבניקית הוא הראיון עם השחקן ששיחק את עקיבא שטיסל, מיכאל אלוני, והתגובות עליו. המראיינת, ריקי רט ממקור ראשון, שאלה את אלוני: "מה גילית ולא אהבת בעולם החרדי?". למרבה ההפתעה, אלוני בחר להתגולל לא על "החרדים האמיתיים", אלא על השבבניקים למיניהם שאותם פגש במהלך צילומי הסדרה:

"גיליתי שלא כל החרדים הם חרדים. יש עולם שלם של חבר'ה ששמים את הפייעס מאחורי האוזניים ויוצאים למסיבות בתל־אביב. אני לא אוהב את הצביעות הזאת. בנאדם צריך להיות מה שהוא, בלי הצגות".

הראיון חולל כמובן סערה בקרב השבבניקים בפייסבוק, והצד השווה שבכל התגובות הייתה הטענה שאין שום סתירה בין "חרדיות" לבין "מועדונים תל-אביביים", ולכן גם אין "צביעות".

אם כן, במקום לדבר על "תאווה" לעומת "השכלה", אני מציע הבחנות חברתית פנים-חרדיות. מי שגדל בישיבה ליטאית למדנית יתקשה מאוד לראות את עצמו כשבבניק שמבחינתו החרדיות היא נאמנות שבטית ותו לא. אך לחסיד זה הדבר הכי טבעי. בטיש הוא אכל קוגלים, ובמועדונים הוא שותה בירה. לא כזה הבדל גדול, בהנחה שהוא שומר על נאמנות שבטית ומצביע ג'.

הבחנות אלו גם עשויות להשפיע על כיצד היוצא בשאלה תופס את יציאתו: האם הוא יצא בשאלה מעיירת פיתוח פרימיטיבית נבערת, כפי שרוב הישיבות החסידיות נתפסות, או מישיבה מריטוקרטית היררכית קשוחה, הדורסת את נפש הבחור בשם תובענות למדנית, כפי שהישיבות הליטאיות נוטות לפעמים להיתפס אצל יוצאיהן? אלו חוויות מנוגדות באופן קוטבי, והן מלמדות הרבה על מורכבות סוגייתנו.

אהרן רוז הוא בוגר ישיבת בעלזא והחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית. עוסק במחקר וכתיבה על החרדים

> כך נעשה לחגי אלעד של 1958

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
משרד החינוך משלה את עצמו שהוא מחנך לחשיבה ביקורתית. שר החינוך רפי פרץ (צילום: רועי אלימה / פלאש 90)

משרד החינוך משלה את עצמו שהוא מחנך לחשיבה ביקורתית. שר החינוך רפי פרץ (צילום: רועי אלימה / פלאש 90)

כששר החינוך פועל בניגוד לחוק שעליו הוא מופקד

לפני שבוע ירה שוטר בראשו של מאלק עיסא בן התשע, בשעה שחזר מבית הספר לביתו. אם היה בישראל חינוך לחשיבה ביקורתית, הארץ הייתה רועשת. אבל כשבראש משרד החינוך עומד שר שמחבק גזענים, חשיבה ביקורתית נראית רחוקה מאוד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf