לא רק כפר קאסם: 55 שנה לרצח הנערים מחיפה, סכנין ואום אל-פחם
לאחר יומיים בהם נעדרו, השליך נהג אמבולנס את גופות הנערים בפתח בית הוריהם. הודעתו של בן גוריון ניסתה לטייח את הרצח האכזרי, אך בלבן של המשפחות הפצע עדיין פתוח ומדמם
בשבוע האחרון ציינו 60 שנה לטבח כפר קאסם, על 49 קורבנותיו. כפר קאסם נצרב בתודעה הציבורית, אך לא היה זה המעשה הנפשע והנוראי היחיד שביצעו כוחות הביטחון הישראלי באזרחים ערבים חפים מפשע בימי המשטר הצבאי האכזרי והחשוך.
בספטמבר האחרון מלאו 55 שנה למותם בנסיבות לא ברורות של ג'ורג' שאמא בן ה-17, ג'ריס בדין בן ה-16, רימון מארון בן ה-17, שלושתם מוואדי ניסנאס בחיפה, פאיז סייד אחמד מסכנין ומחמוד עבדללה ג'בארין מאום אל-פחם בני ה-18, שגופותיהם נמצאו באותו זמן.
ב-17 לספטמבר 1961 הושלכו מאמבולנס של המכון הפתולוגי באבו כביר גופות הנערים על מפתן בתיהן של חמשת המשפחות, בזה אחר זה, יממה לאחר שנעלמו. הן היו חבולות, מחוררות ביריות ועליהן סימני התעללות ועינויים קשים. לפי הטענה הרשמית של המדינה הם "נורו בעת בריחתם" בזמן שניסו לחצות את הגבול עם מצרים. "הם לא שעו לאזהרה, סירבו לעצור והמשיכו לרוץ לעבר הגבול, ולכן נפתחה עליהם אש ונהרגו", כך הייתה לשון ההודעה התמוהה של ממשלת בן גוריון (חלק מהמובאות והציטוטים מתוך הכתבות באותה התקופה בעיתון "אל איתחאד").
> מכפר קאסם למשפט אזריה: על השקר של "פקודה בלתי חוקית בעליל"
צילומי הגופות, והראיות המובהקות שסתרו את הגרסה הזו וחשפו את השקר – כלל לא הביכו את השלטון הישראלי. במקום לעסוק בשאלה כיצד נהרגו הנערים ומי התעלל בהם, האזכורים למקרה בעיתונות הישראלית דאז, התמקדו בהפגנות הסוערות ששטפו את היישובים הערבים במחאה על הרצח הנתעב. ההפגנות, שפרצו בעשרות ישובים, דוכאו בכוח והסתיימו במעצרים נרחבים, בעיקר של פעילי המפלגה הקומוניסטית.
הבקשות של הסיעה הקומוניסטית בכנסת להקמת ועדת חקירה נדחו על הסף. כל הדיונים בעניין נחסמו בפני עורכי הדין של המפלגה ומשפחות הנערים, ובשום מקום לא תועד או נחשף מי נתן את ההוראה, איזו יחידה ביצעה את הרצח והיכן התרחש.
הנערים נרצחו באכזריות, והארץ סערה
38 שנים לאחר האירוע, בשנת 1999, חזר העיתון אל איתחאד, שסיקר את האירועים בהרחבה בזמנו, לראיין את המשפחות בחיפה. העיתונאית והסופרת מייסון אסדי תיארה בכתבה נדירה כיצד תמונות הזוועה עדין צרובות בזיכרונן של המשפחות, שלמדו לבלוע את הכאב ולשתוק.
באותם שנים רבים מהצעירים הערבים התפתו להימלט מהמשטר הצבאי הפשיסטי לכיוון מצרים של נאצר. הדרך הזו הייתה אטרקטיבית גם למאות צעירים יהודים מזרחים, במיוחד כאלו שהתגוררו בשכונות עוני ומצוקה.
לא הייתה שום עדות לכך שלשלושת הנערים החיפאים, שהיו ידידים טובים, היו כוונות כאלו, ואין שום ראיה שהם עשו את הדרך לגבול, או שזה אכן היה מקום הירצחם. כך גם לגבי שני הנערים מסכנין ואום אל פחם, שלא היה בינם לבין הצעירים מחיפה כל קשר – חוץ מהזהות הערבית והגורל הנורא המשותף. האמת בסיפור הזה, כאמור, מעולם לא יצאה לאור.
הגופות נמצאו כאשר בני המשפחה ורבים מתושבי שכונת ואדי אל נסנאס היו בעיצומם של חיפושים אחר הצעירים, שנעלמו יממה לפני כן באופן מפתיע. על פי העדויות, ג'ורג' שאמא נורה באזור איבר מינו, ואצבעו הקטנה בידו נחתכה בכלי חד. אחיו סיפר לעיתון "אל איתחאד" שעל צווארו נמצאו סימני אצבעות, פניו רוסקו והלסת שלו נקרעה ממקומה.
משפחתו של רימון מארון סיפרו שהיה חור גדול בגבו, מה שמראה שהוא נורה מטווח קצר. שתי ידיו היו שבורות, ועל כל גופו נראו סימני אלימות ואף טביעות נעליים. מצבו של ג'ריס בדין, הנער השלישי בחבורה, לא היה שונה משל שאר ידידיו. בני משפחתו קרסו למראה הזוועה, וזמן קצר לאחר ההלוויה סיפרו שהם חוששים לחיי ילדיהם ומעדיפים לשתוק ולשכוח את מה שקרה. הם ביקשו משכניהם להפסיק לדבר על הנושא, וכעבור כמה שנים עזבו כולם לקנדה.
שלושת הנערים החיפאים, ג'ורג', ג'ריס ורימון, נקברו ביחד בקבר אחים בבית העלמין האורתודוקסי בחיפה, למרות ההתנגדות הנחרצת של אנשי הדת, וזאת בשל היותם שייכים לכנסיות שונות. בסכנין כפו כוחות המשטרה על בני המשפחה לקבור את בנם מידית, וזאת בכדי למנוע הלוויה המונית.
כפר קאסם, אלאור עזריה והרצח המזוויע: המסר לערבים הוא אותו המסר
הזעזוע מול מצבן המזוויע של הגופות שהוחזרו הצליח לגבור על הפחד המשתק שאחז בפלסטינים מאז הנכבה, ועל החשש העמוק מהתנכלות המשטר הצבאי, והתושבים יצאו לרחובות להפגין בהמוניהם.
> טבח קיביה והשקרים סביב: אז כמו היום, דבר לא השתנה
משטר ההפחדה וההשתקה לא טרח אפילו להכחיש את הרצח. במאמר דעה שפרסם העיתונאי אורי אבנרי בעיתון "העולם הזה", עשרה ימים לאחר הרצח, טען כי לא במקרה מבין מאות הצעירים הערבים שנעלמו בעת ניסיון לחצות את הגבול, דווקא גופותיהם של חמשה אלו הוחזרו למשפחותיהם, עם כל הסימנים המפלילים שהיה אפשר לצלם ולפרסם.
"הם עשו את הכל, מחוץ לחלק הזמנות בכתב לערביי ישראל שיבואו ויפגינו בהמוניהם נגד השלטונות", כתב אבנרי. "דאג מי שדאג כי תהיינה סוערות וקיצוניות", הוא הוסיף. ושוב היתה סיבה טובה לצבא לאתר, לצוד ולעצור את הפעילים הפוליטיים, למנוע ולסכל הפגנות, ובעיקר קבלה המדינה עוד הצדקה להמשך המשטר הצבאי.
הסיפור אירע שש שנים לפני כיבוש השטחים. אורי אבנרי, ועוד תמימים רבים, נאבקו אז לסיום המשטר הצבאי מתוך מחשבה שזה מה שיהפוך את ישראל למדינה "מתוקנת" וישים קץ לכל העוולות.
סיפור הכיסוי הרשלני המכוון של ממשלת בן גוריון, והסירוב לחקור או לחשוף שום פרט מפרטי המעורבים ברצח חמשת הנערים בשנת 1961 – על אף הראיות הברורות והקשות, ממחיש כמובן את רוח המשטר הצבאי, ובעיקר ממחיש את המסר שנשלח לערבים: שיראו וייראו, מסר שחוזר על עצמו באבולוציה של המנטליות הדכאנית הישראלית, מאז משפט הדמה של שדמי לאחר "טבח כפר קאסם" עד למשפט הדמה של אלאור עזריה היום: אין דין ואין דיין.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן