חמישה מיתוסים על הפליטות הפלסטינית, והאמת שאין מאחוריהם

הפלישה הישראלית וההפצצות על מחנה הפליטים ג'נין בתחילת החודש לווו בפעילות ההסברה הטיפוסית, שביקשה להצדיק את הכיבוש הלא חוקי כתגובה הכרחית לטרור. זה עורר סבב נוסף של טיעונים מגמתיים לגבי עצם קיומו של מחנה ג'נין, וברשתות החברתיות התגברה הרטוריקה שתוהה מדוע בכלל יש מחנות פליטים בגדה המערבית הכבושה.

הפליטים הפלסטינים הם יעד לקמפיינים של מידע כוזב כבר שנים רבות, אך מאמצי התעמולה האלה התגברו בשנים האחרונות, עם התחזקות הימין הקיצוני בישראל והמגמה האנטי-פלסטינית בקרב הרפובליקאים בארה"ב.

הערעור על מעמדם וזכויותיהם של הפליטים הפלסטינים הולך יד ביד עם הכחשת הנכבה – העקירה והגירוש של כשלושה רבעים מאוכלוסיית הפלסטינים באזור ב-1948 בידי המיליציות הציוניות ומדינת ישראל החדשה. הכחשת הנכבה מאפשרת להציג את הממסד הישראלי כמשחרר וכבלתי מזיק, ובו זמנית לקדם מיתוסים על הפליטים הפלסטינים שמאפשרים את המשך התרחבות הקולוניאליזם ההתיישבותי כיום.

אך אפילו בדיקת עובדות מהירה חושפת את התעמולה הכוזבת הזאת במערומיה. נציג כאן את האמת על חמשת המיתוסים הנפוצים ביותר לגבי הפליטים הפלסטינים בכלל, והפלסטינים במחנה הפליטים ג'נין בפרט.

מיתוס ראשון: הפלסטינים עזבו ב-1948 כי מנהיגי מדינות ערב אמרו להם לברוח

המיתוס הישראלי הבסיסי לגבי הפליטים הפלסטינים הוא גם המרושע והמזיק ביותר. מההתחלה, המנהיגים בישראל טענו שהבריחה ההמונית הפלסטינית ב-1948 היתה תוצאה של הוראות פינוי ששידרו המשטרים במדינות ערב שהיו במלחמה עם המדינה החדשה.

המניע מאחורי הפצת המיתוס הזה ברור: אם הבריחה ההמונית של הפלסטינים היתה תגובה להוראות ממדינות ערב, ישראל אינה אשמה בעקירה הכפויה של 750 אלף בני אדם וצאצאיהם. יתרה מכך, כשמדברים בלשון נקייה על "עזיבת" הפלסטינים, המיתוס מבטל למעשה את האופי הכפוי של הגירתם.

ראשת הממשלה לשעבר גולדה מאיר, היתה אחת המקדמות המשפיעות ביותר של המיתוס הזה. אחת האמירות המפורסמות שלה, שהופיעה ב"טלגרף" הבריטי וב"וושינגטון פוסט" ב-1969, היתה: "זה לא שהיה עם פלסטיני בפלסטין שהתייחס אל עצמו כאל עם פלסטיני ואנחנו הגענו וזרקנו אותם מכאן". באמירה הזאת ואחרות, היא הכחישה גם את הנכבה וגם את הזהות הלאומית הפלסטינית ואת זכויותיהם הפוליטיות. כסימן לעוצמתו המתמשכת של המיתוס הזה, שר האוצר בצלאל סמוטריץ' קידם קו דומה במרץ השנה, כשאמר שאין דבר כזה, עם פלסטיני, היסטוריה פלסטינית או שפה פלסטינית.

אך העובדות סותרות את הטענות האלה. ב-75 השנים האחרונות, מחקרים של היסטוריונים רבים – ועדויות של פליטים – מראים שוב ושוב שהפלסטינים "עזבו" את מולדתם כי גורשו ממנה על ידי המיליציות הציוניות, ובהמשך על ידי הצבא הישראלי. היסטוריונים חשפו גם תיעוד משמעותי שמראה כי ה"טרנספר" רחב ההיקף של האוכלוסייה הפלסטינית תוכנן בקפידה על ידי התנועה הציונית ומדינת ישראל החדשה.

בניגוד לכך, לא נמצאו כל ראיות לשידורים של מנהיגי מדינות ערב שקראו לפלסטינים להתפנות ב-1948. הפליטים שלא גורשו באופן ישיר ברחו מביתם כדי להתחמק מהאלימות, בייחוד אחרי ששמעו על מעשי טבח שקורים סביבם – במילים אחרות, כתוצאה עקיפה אך לא פחות מכוונת של התוקפנות הציונית.

לפי ההערכות המצומצמות ביותר, הכוחות הישראליים ביצעו לפחות 20 מעשי טבח בכפרים ב-1948, כשהגדולים ביותר היו בלוד וסאלחה, והידוע ביותר לשמצה היה בדיר יאסין. עד היום, היסטוריונים וחוקרים אחרים ממשיכים לחשוף ראיות שתומכות בעדויות הפלסטינים לגבי מעשי טבח ואלימות המוניים, כמו מה שקרה בטנטורה, שליוו את הקמת מדינת ישראל וגרמו לפלסטינים להפוך לפליטים.

מיתוס שני: הפלסטינים הם הקבוצה היחידה שמעבירה את מעמד הפליט לדור הבא

אחד ממיתוסי ההסברה הנפוצים ביותר הוא שמספר הפליטים הפלסטינים מנופח באופן כוזב, מכיוון שהוא כולל גם את הדורות שנולדו בגלות, שלפי המבקרים, אינם פליטים "אמיתיים". למעשה, מעמד הפליט הנגזר הוא חלק מהמדיניות הסטנדרטית של סוכנות האו"ם לפליטים (תחת עקרון אחדות המשפחה).

בנציבות האו"ם לפליטים מציינים כי "אם ראש המשפחה עונה על הקריטריונים שבהגדרה, לתלויים בו מוענק בדרך כלל מעמד של פליט בהתאם לעקרון אחדות המשפחה… עקרון אחדות המשפחה פועל לטובת התלויים, לא נגדם… עקרון אחדות המשפחה אינו פועל רק כאשר כל בני המשפחה הופכים לפליטים באותה עת".

במילים אחרות, כל זמן שעקירת הקבוצה לא באה לכדי פתרון, מעמד הפליט מתרחב לכל מי שחווה פליטות, ללא קשר לשאלה מתי והיכן נולדו. משמעות האלטרנטיבה היא שתינוק סורי שנולד במחנה בירדן, למשל, לא יוכל לקבל שירותים חיוניים בסיסיים מסוכנות האו"ם לפליטים.

יתרה מכך, משברי פליטים מתמשכים הם היום הנורמה, ולא החריג. באו"ם מעריכים כי 78% מכלל הפליטים בעולם כיום חיים במצב של עקירה מתמשכת.

נכון שמשבר הפליטים הפלסטיני הוא הממושך ביותר, והם חיים בגלות כבר 75 שנה, אבל מקרים רבים אחרים של עקירה נמשכו גם הם עשרות שנים. למשל, בטנזניה קיימת אוכלוסיית פליטים מבורונדי כבר 50 שנה, ובמקומות אחרים בעולם חיים פליטים וייטנאמים, אפגנים, סומלים ועיראקים בגלות מתמשכת כבר יותר מ-40 שנה. בפועל, המקרה של הפליטים הפלסטינים הוא שונה, אבל לא חריג.

מיתוס שלישי: אונר"א נותנת לפלסטינים יתרון לא הוגן על פני פליטים אחרים

הפליטים הפלסטינים ייחודיים בכך שהם מקבלים שירותים מגוף ייעודי, סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטי פלסטין (אונר"א, או באנגלית UNRWA), ולא מהנציבות העליונה של האו"ם לפליטים (UNHCR). לפי המבקרים, הסידור הזה מעניק לפלסטינים יתרון בלתי הוגן, בכך שהוא מקנה להם תשומת לב מיוחדת.

ממשל טראמפ אפילו הפסיק את העברת הסיוע לאונר"א ב-2018, בטענה שהסוכנות "מנציחה" את משבר הפליטים הפלסטינים. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, צייץ ב-2017 כי יש לפרק את הסוכנות ולמזג אותה לתוך הנציבות העליונה לפליטים, מסיבות דומות. קולות אנטי פלסטיניים טוענים שוב ושוב כי המנדט של אונר"א נותן לפלסטינים יתרון בלתי הוגן על פני כל הפליטים האחרים.

למעשה, ההיפך הוא הנכון. העובדה שאונר"א נפרדת מנציבות הפליטים פועלת דווקא לרעת הפליטים הפלסטינים. לאונר"א יש מנדט צר בהרבה מזה של נציבות הפליטים, והיא יכולה לספק לפליטים פחות הגנה. התוצאה היא "פער של הגנה", שבו הפלסטינים הם הפליטים היחידים בעולם שאינם זוכים להגנה של גוף בינלאומי.

יתרה מכך, המנדט של אונר"א מוגבל לאספקת שירותים בלבד, ואילו נציבות הפליטים רשאית גם לחפש פתרונות למשברי פליטים – והפתרון המועדף על הנציבות הוא למעשה חזרתם של הפליטים לארצם. אילו משאלתו של נתניהו היתה מתגשמת, והפליטים הפלסטינים היו מועברים לטיפולה של נציבות הפליטים, שכרו היה יוצא בהפסדו.

מיתוס רביעי: לפלסטינים אין זכות שיבה תחת החוק הבינלאומי

בסוף 1948, האו"ם אימץ את החלטה 194 בעניין פלסטין, לפיה "יש לאפשר לפליטים שרוצים לחזור לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם לעשות כן בתאריך המוקדם ביותר המעשי". ההחלטה עברה ברוב של 35 תומכים מול 15 מתנגדים, אבל מעולם לא יושמה.

המתנגדים לזכות השיבה הפלסטינית טוענים שההחלטה אינה רלוונטית, מכיוון שהתקבלה באסיפה הכללית של האו"ם, שהחלטותיה הן המלצות בלבד ואינן מחייבות. אבל זה טיעון קלוש, מכיוון שלזכות השיבה הפלסטינית יש בסיס משפטי רחב, שאינו מוגבל להחלטה 194. הסכמים בינלאומיים אחרים שמאששים את הזכות הזאת כוללים את ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם, את אמנות האג ואת אמנות ז'נבה. וכפי שצוין למעלה, שיבה היא גם הפתרון המועדף על נציבות הפליטים של האו"ם.

לגבי הטענות ששיבת הפליטים הפלסטינים אינה פרקטית במדינת ישראל המודרנית, כדאי לזכור שישראל מקדמת בברכה הגירה המונית של יהודים במסגרת חקיקה שנקראת במפורש "חוק השבות". במהלך השנים, ישראל קלטה אוכלוסיות יהודיות גדולות מצפון אפריקה, מהמזרח התיכון, מאתיופיה וממדינות ברית המועצות לשעבר, וטענה שעשתה זאת בהצלחה. המציאות הזאת אינה תואמת את הטענות הפרקטיות נגד זכות השיבה הפלסטינית.

מיתוס חמישי: הנכבה הסתיימה ב-1948

למען האמת, זה אינו מיתוס שמקדמים הקולות האנטי-פלסטיניים הרגילים, שנוטים להכחיש שהנכבה בכלל התרחשה. אך חשוב לציין לא רק שהנכבה קרתה, אלא שהיא עדיין ממשיכה לקרות. קולוניאליזם התיישבותי הוא מאפיין תשתיתי, לא אפיזודי, וההיסטוריה של התנועה הציונית מעידה על כך.

>> "סחבו את ההורים על הכתפיים, כמו בנכבה". עדויות ממחנה ג'נין

פלסטינים מדברים על הנכבה המתמשכת כדי לתאר את נישול ועקירת האוכלוסייה הילידית שישראל עדיין מבצעת – באמצעות פינויים כפויים, השתלטות על קרקעות, הריסות בתים, שלילת זכאות לתושבות, ואפליה בתכנון ובבנייה. דברים כאלה קורים בעיקר בגדה המערבית הכבושה וברצועת עזה, אם הם מתבצעים גם נגד פלסטינים אזרחי ישראל.

לרוע המזל, הנכבה נמשכה גם בתחילת החודש, כשהצבא הישראלי פלש לג'נין. המתקפה גרמה לכ-4,000 פלסטינים לברוח מהמחנה, והפכה אותם לפליטים פעם שנייה או אפילו שלישית.

אן איפרן היא מחברת הספר Refuge and Resistance: Palestinians and the International Refugee System שפורסם לאחרונה בהוצאת אוניברסיטת קולומביה. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס