"חמאס היה צריך לשחרר את החטופים שאינם לוחמים מיד וללא תנאים"

"המתקפה של ישראל על עזה חצתה כל גבול של מלחמה במאה ה-21". עזמי בשארה בראיון לערוץ אל-ערבי (צילום מסך)

במלאת שנה למתקפת 7 באוקטובר 2023 ולמלחמה, קיים ד"ר עזמי בשארה, לשעבר ח"כ מטעם מפלגת בל"ד וכעת ראש המרכז הערבי למחקרים ולמדיניות בדוחא שבקטר ואחד האינטלקטואלים המשפיעים בעולם הערבי, ראיון בערוץ אל-ערבי שבסיסו בקטר.

הראיון סוקר באופן נרחב מגוון של סוגיות הקשורות לאירועי השנה החולפת, למצב האסטרטגי הנוכחי באזור וגם הערכות והצעות לעתיד. בשארה, שמכיר לעומק גם את החשיבה הישראלית וגם את זו הפלסטינית והערבית, הוא מן הפרשנים המעמיקים והחדים של הפוליטיקה האזורית. הפרספקטיבה הכפולה הזו וחשיבתו הביקורתית הם קול שחשוב שיישמע בקרב הציבור הישראלי, שנוטה כעת "לצופף שורות" אל נוכח זוועות המלחמה.

ישראל ועזה

בשארה טוען בראיון כי המתקפה של ישראל על עזה חצתה כל גבול של מלחמה במאה ה-21 – לא רק בשל הפצצת בתי חולים ובתי ספר, פגיעה בילדים ופשעים דומים, אלא גם במדיניות הישראלית להפציץ בניין שלם שבו נמצא פעיל חמאס יחיד. אירועים שנחשבו בעבר פשעים בלתי נסבלים, הפכו במלחמה הזו, לדבריו, ליומיומיים. הוא מזכיר את התקדים של סלאח שחאדה, ראש הזרוע הצבאית של חמאס, שב-2002 הפציצה ישראל את הבניין שבו שהה והרגה 15 אנשים ששהו איתו בבניין. אז עורר הדבר סערה בישראל ומחוצה לה, ואף הוקמו טריבונלים בינלאומיים שדנו בנושא. כעת הפצצות שכאלה הן עניין יומי בעזה.

את היחס של המערב למלחמה בשארה מתאר כצביעות. זו מתבטאת לא רק בסובלנות שמגלה המערב כלפי ישראל, אלא בחוסר העניין האמיתי שלו במה שקורה בעזה לעומת הנוכחות הרחבה של התקשורת הבינלאומית בעוטף עזה אחרי מתקפת 7 באוקטובר, שסיפרה את סיפוריהם האישיים של הנרצחים והשורדים. לצביעות הזו של המערב, בשארה מדגיש, שורשים עמוקים. ראשית, המערב "מייצא" את החרדה הפנימית שלו מפני האנטישמיות אל מדינות ערב; שנית, נראה שהמערב משליך את משבר ההגירה הפנימי שלו על החזית החיצונית בין ישראל לבין העולם הערבי והמוסלמי כמעין דרך "לצופף שורות" ולהגדיר את זהותו הפנימית אל מול המהגרים.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

בשארה מדגיש ש-7 באוקטובר הוא אירוע מכונן – מה שהיה לפניו הוא לא מה שיהיה. לאחר המתקפה, ניהלה ישראל "מדיניות שלבים" – ככל שהיא ראתה שלמערב אין התנגדות לכך, היא הרחיבה את מטרות המלחמה יותר ויותר. מה שהחל במלחמה שמטרתה למנוע הישנות של מתקפה דומה, צמח למלחמה שמטרתה למנוע כל שלטון של חמאס ברצועה, לאחר מכן למלחמה שמטרתה אפילו למנוע מן הרשות הפלסטינית לשלוט ברצועה, ולבסוף התרחב להסלמה בלבנון ובגדה המערבית.

בשארה מתעקש שלמתקפת 7 באוקטובר יש הקשר ברור. ברמה המיידית, המדיניות של ממשלת הימין הנוכחית היתה דכאנית יותר כנגד הפלסטינים בגדה מאשר כל קודמותיה, והיא הותוותה לאור תוכנית העל של סיפוח הגדה ללא אזרוח הפלסטינים. הדבר הצטרף לתהליך זוחל של נורמליזציה של ישראל עם מדינות ערב בתמיכת ארה"ב, שהחל בהסכמי אברהם ועמד להתרחב לנורמליזציה עם סעודיה. בהקשר הרחב יותר, חמאס הונע בוודאי גם מן הדיכוי הישראלי ברצועה – החרפת המצור ללא אופק לסיומו. אבל בסופו של דבר, לפי בשארה, השאלה האמיתית אינה מדוע הדבר התרחש, אלא כיצד לא ציפתה ישראל לאף אירוע כזה של התנגדות אלימה בתגובה לכיבוש ולדיכוי ארוך השנים שלה את הפלסטינים.

בשארה עומד על כך שהוא תומך ללא סייג בהתנגדות הפלסטינית, כולל זו החמושה. לדעתו, לאחר שמדינות ערב למעשה הסירו את ידיהן מן הסוגיה הפלסטינית בעקבות הסכמי אוסלו, ההתנגדות היא הכלי היחיד שנותר לעם הפלסטיני. במצב נואש זה, ההתנגדות היא כלי של הגנה עצמית עבור הפלסטינים. אבל דווקא משום כך ההתנגדות היתה צריכה להכיר במגבלות הכוח שלה: במצב הנוכחי היא לא יכלה לצפות שתהיה תנועת שחרור לאומי של ממש; והיא גם לא היתה יכולה באמת להביס את ישראל, במובן הצבאי הקונבנציונלי, בשדה הקרב, אלא רק במלחמת התשה א-סימטרית. במובן זה, המתקפה של חמאס, שחיקתה מתקפה צבאית קונבנציונלית ולא היתה הגנתית אלא התקפית, היתה טעות.

אירועים שנחשבו בעבר פשעים בלתי נסבלים הפכו במלחמה הזו ליומיומיים. פלסטינים בורחים מבית לאהיא לעיר עזה, ב-22 באוקטובר 2024 (צילום: עומאר אל-קטאא)

בשארה מסייג זאת פעמיים. ראשית, הוא מדגיש שאי אפשר להטיל על חמאס את מלוא האחריות לתגובה הישראלית. לדעתו, היה אפשר לדעת שישראל תגיב בחריפות, אבל לא עד כדי כך. התגובה של ישראל היא בסדר גודל שונה לחלוטין מכל מה שהיה בעבר. למעשה, להגיד שהיה אפשר לצפות את מה שישראל תעשה מראש, משמעותו במובן מסוים הצדקה מוסרית של המעשים, כאילו שהם נתפסים כסבירים.

שנית, הוא אומר, חלק גדול מן הבעיה היה שחמאס הצליח "יותר מדי". את זאת, לדעת בשארה, אפשר וצריך היה למנוע פעמיים. ראשית, חמאס היה צריך לתקוף רק בסיסים צבאיים, ולמעשה, ההישג הגדול ביותר שלו בפועל היה השמדת אוגדת עזה. אילו היה מסתפק בכך, ישראל לא היתה יכולה להיתלות בהתקפה שלו על אזרחים כדי להצדיק את מעשיה בעזה.

שנית, ברגע שחמאס הבין שיש בידיו חטופים שאינם לוחמים, כולל נשים וילדים, הוא היה צריך לשחרר אותם מיד ובלא תנאים. כך היה משיב לעצמו את היתרון המוסרי בדעת הקהל, וממילא כמות האסירים שהוא היה יכול לשחרר תמורת חטופים אלו זניחה ביחס למה שהיה יכול לקבל בעסקת שבויים תמורת החיילים החטופים.

את התגובה הישראלית יש להבין כאסטרטגיה שיש לה היבטים של מדיניות פנים ושל מדיניות חוץ. כלפי פנים, הפגיעה החריפה בעזתים נועדה לאחד את הקולקטיב הישראלי לאחר ההשפלה שספג ב-7 באוקטובר סביב הנקמה בפלסטינים, בין השאר לטובת השרידות הפוליטית של נתניהו. כלפי חוץ, היקף הפגיעה נועד להרתיע את אזרחיה של עזה שלא להרהר אפילו ברעיון של התנגדות בעתיד; הרציונל כאן איננו רציונל צבאי בלבד, אלא של לוחמה פסיכולוגית אגרסיבית כלפי האוכלוסייה. בשארה מדגיש שהמדיניות של ישראל בעזה היתה לפגוע באזרחים בכוונה תחילה ולא רק כ"נזק אגבי" למטרות צבאיות.

לבנון

בשארה מבהיר שהרחבת החזית ללבנון איננה בלתי צפויה. ראשית, מפני שבניגוד לעזה, שם כמחצית מהישראלים סבורים שהצבא השלים את מה שהיה אמור לעשות וצריך לסגור את החזית, לגבי החזית בלבנון יש קונצנזוס כמעט מלא בציבור, בהנהגה ובצבא. שנית, מפני שכבר בתחילת המלחמה היו גנרלים ישראלים שאמרו בפומבי שיש להתקיף את חזבאללה קודם ורק אז לפנות להתקיף את חמאס. שלישית, מפני שהמודיעין הישראלי והצבא מנצלים חזית זו כהזדמנות להשיב את כבודם האבוד לאחר כישלונם בעזה.

כמו כן, בשארה מדגיש שהיישובים בצפון פונו במקור לא כי חזבאללה ירה עליהם ישירות, אלא מפני שישראל סברה שהוא עומד לפלוש לגליל בעקבות פלישת חמאס לעוטף ולכן היא פינתה את התושבים כצעד מניעתי. מדובר היה בהערכה שגויה בפירוש – חזבאללה (ואיראן) לא רצו להיכנס למערכה כוללת מול ישראל; לאורך כל השנה האחרונה הם הדגישו שהפעולות שלהם בצפון נועדו אך ורק להפעיל לחץ על ישראל להפסיק את המלחמה בעזה ושהם יפסיקו ברגע שהמלחמה בעזה תיפסק. לכן, יש להבין את הפעולה של ישראל בלבנון לא כצעד הגנתי אלא כצעד התקפי שמטרתו לחסל את היכולת הצבאית של חזבאללה.

יש להבין את הפעולה של ישראל בלבנון לא כצעד הגנתי אלא כצעד התקפי שמטרתו לחסל את היכולת הצבאית של חזבאללה. עשן מיתמר בדרום לבנון לאחר מתקפה ישראלית, 1 בנובמבר 2024 (צילום: אייל מרגולין / פלאש90)

בשארה סבור שכדי להבין את מצבו הנוכחי של הארגון יש לחזור ל-2012, אז הוא התערב במלחמה בסוריה. לדבריו, הדבר הזיק לחזבאללה פעמיים – מצד אחד, המעורבות הצבאית האינטנסיבית חשפה אותו הרבה יותר לפעילות של המודיעין הישראלי והעמיקה את החדירוּת שלו; אבל היא גם ערערה עמוקות את הלגיטימציה שלו, מפני שהיא מיצבה את הארגון כמייצג על-לאומי של העדה השיעית, בעוד שקודם לכן הוא היה בראש ובראשונה ארגון התנגדות עם אידאולוגיה דתית. הדבר הציב את חזבאללה מחוץ לכל מסגרת פוליטית סבירה: לאומנים ערבים ראו בעדתיות שלו פגיעה באחדות הערבית; אנשי אסלאם ראו בה פגיעה באחדות האסלאמית, וליברליים-לאומיים ראו בה ערעור על המסגרת הלאומית הלבנונית.

אם כן, חזבאללה מצא את עצמו בנחיתות אסטרטגית, וישראל ניצלה את ההזדמנות. מצד אחד, היא כבר לא היתה זקוקה למלוא הכוחות שלה בעזה והצליחה להעביר אותם צפונה, ומצד שני, נתניהו כבר הבין שהעולם אינו באמת מתכוון לעשות דבר כדי להגביל אותו בצורה משמעותית. לכן הוא הסלים את המצב בלבנון צעד אחר צעד, כשההצלחה של כל צעד מצדיקה את זה שאחריו. התוכנית של ישראל, לפי בשארה, היא לרסק את כוחו הצבאי של חזבאללה ולתת לפוליטיקה הפנימית בלבנון לטפל בשאריות הארגון. למרות זאת, בשארה מעריך שהיחידות של חזבאללה בדרום מאורגנות באופן אופקי ואוטונומי, ועל כן הן יוכלו להמשיך לעמוד בפני הפלישה הישראלית במשך זמן רב, למרות חיסול שדרת ההנהגה של הארגון.

בשארה מדגיש שהארגון עשה טעות – הוא לא רצה להיכנס למלחמה כוללת, ולא הבין שפניה של ישראל למלחמה כזו, עד שהיה מאוחר מדי. הדבר מסביר מדוע חזבאללה לא השתמש בארסנל הטילים שלו, אם כי צריך להביא בחשבון שסביר מאוד שההערכות לגבי יכולות הארגון היו מוגזמות מלכתחילה, וגם שחלק גדול ממחסני הנשק של חזבאללה הושמד בהפצצות של ישראל.

איראן

חלק גדול מן האסטרטגיה של איראן התבסס על הניצול של הפילוג הפנימי במדינות ערב, שבהן לא שורר שוויון אזרחי בין העדות השונות. מטרת אסטרטגיה זו היתה להעביר את קווי העימות עם ישראל אל גבולותיה. חזבאללה, אם כן, היה "ראש הגשר" של איראן למתקפה על ישראל, למקרה שישראל תתקוף אותה בצורה משמעותית: אז, ורק אז, היה חזבאללה אמור לשגר את כל ארסנל הטילים שלו לעבר ישראל ולפתוח במלחמה כוללת.

למעשה, לפי בשארה, חזבאללה לא ניסה לפתוח במלחמה כוללת נגד ישראל – לא עכשיו ולא ב-2006, אלא רק להשיג הישגים מוגבלים; ישראל היא זו שניצלה זאת כדי להשיג לגיטימציה לפתוח במלחמה. בשארה מדגיש שבלי חזבאללה, איראן נמצאת בנחיתות אסטרטגית, כי חיל האוויר של ישראל אפקטיבי בהרבה מארסנל הטילים האיראניים, שהוא מדויק פחות וקל הרבה יותר ליירוט. לכן, אם היכולת הצבאית של חזבאללה אכן תושמד, הדבר יחשוף את איראן למתקפה ישראלית. בקרב המשטר באיראן יש שתי גישות לגבי המצב: הראשונה, שמיוצגת על ידי משמרות המהפכה, מכירה במצב זה, ועל כן סבורה שהמלחמה של ישראל מול חזבאללה משמעותה היא שבפועל, איראן כבר מצויה במלחמה עם ישראל; השנייה מבקשת להוביל את איראן לעבר הסכם גרעין והיפתחות למערב, שיוציאו אותה לחלוטין ממעגל העימות עם ישראל ועם המערב.

בלי חזבאללה, איראן נמצאת בנחיתות אסטרטגית. המנהיג העליון של איראן, עלי ח'אמנהאי, עם מזכ"ל חזבאללה שחוסל, חסן נסראללה

אחדות פנים-פלסטינית

בשארה מדגיש שהיום יותר מתמיד נחוצה לפלסטינים אחדות פנימית, אך שהיא גם רחוקה יותר מאי פעם. לדעתו, משמעותה של אחדות היא ארגון גג שבתוכו יכולים להתקיים ויכוחים. הרשות אינה יכולה להוות מסגרת גג כזו בין השאר מפני שהיא כפופה לישראל, ועל כן שום מסגרת של התנגדות לישראל אינה יכולה להיות חלק ממנה. לכן, הפיוס בין חמאס לרשות אבוד מראש, והמפגשים רבי הרושם שבכירים בחמאס ובפת"ח עורכים במדינות כמו סין הם פלסטר שנועד לרצות את המנהיגים של מדינות אלו, שמעוניינים להראות שיש להם השפעה באזור. בפועל, ישנו רק ארגון אחד שיכול לאפשר אחדות כזו, אש"ף, ארגון שלא כפוף לישראל מפני שהוא מאחד בין פלסטינים בין הים לנהר ובין הפזורה הפלסטינית. הבעיה היא שאש"ף נדחק לשוליים בעקבות הסכמי אוסלו, וכדי להפוך אותו למסגרת פעילה של ממש עליו לעבור שיקום אינטנסיבי.

המחירים של חוסר אחדות, לפי בשארה, הם קטלניים לסוגיה הפלסטינית. דווקא כעת, יש לפלסטינים הזדמנות להשיג ריבונות. העולם ראה שישראל איננה יכולה לפתור את הבעיה הפלסטינית ולהכריעה באמצעות כוח צבאי, והוא עשוי לדרוש מישראל דין וחשבון ופתרון מדיני לשאלה הפלסטינית. אבל הפילוג הפלסטיני מאפשר לישראל להימלט מלקיחת אחריות זו ולהמשיך לחתור לפתרונות ביניים של "ניהול הסכסוך", כמו למשל ההצעה לממשל מקומי ברצועה בשיתוף פעולה של מדינות ערביות.

הפלסטינים אינם יכולים להרשות לעצמם להמשיך להישאר מפולגים מפני שישראל נלחמת לא רק נגד תושבי עזה, אלא נגד העם הפלסטיני כולו, כפי שמוכיחה ההסלמה החריפה בגדה בשבועות האחרונים. הרשות הפלסטינית משתפת פעולה עם ישראל בפועל. לא רק שהיא ממשיכה את התיאום הביטחוני בשעה שישראל מרסקת אותה, היא גם מביעה נכונות לקבל אחריות מנהלית על עזה ומקווה שהן חמאס, הן ישראל, יסכימו לכך, זאת בשעה שישראל תתעקש לשמר בידיה שלה את השליטה הביטחונית על הרצועה. כיצד הרשות אמורה לנהל אוכלוסייה שאין לה כלכלה, בתי ספר או בתי חולים? איך היא יכולה לשקם אותה? זוהי אופציה שאיננה באמת אופציה. הברירה היחידה של הפלסטינים היא להתאחד ולדרוש ריבונות ועצמאות לאומית.

"הרשות הפלסטינית משתפת בפועל פעולה עם ישראל". הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס נואם בפני עצרת האו"ם ב-2015 (צילום: האומות המאוחדות)

מדינות ערב

חוסר האונים הפלסטיני, לפי בשארה, שני רק לחוסר האונים של מדינות ערב. אלו שומרות באופן קנאי על הנייטרליות שלהן, ואינן מעיזות באמת לתמוך באף צד או ליזום מהלכים מדיניים. למעשה, אין למנהיגים של מדינות ערב כל חזון לגבי האזור, ועל כן הם אינם יכולים להשפיע באופן מהותי על המתרחש בו. לכן, אם תובס איראן במלחמה הנוכחית, יהפכו מדינות ערב בפועל לקליינטים של ישראל, אחרי שכבר לא ייוותר שום גורם שיאתגר את ההגמוניה האזורית שלה.

באופן עקרוני, היה ניתן לדמיין מצב שבו מדינות ערב מנצלות את הכוח שלהן כדי להגיע להישגים מדיניים. כך, למשל, הן היו יכולות להתאחד ולדרוש מארה"ב הסדר אזורי שכולל יישום של יוזמת השלום הערבית ונרמול היחסים עם איראן, ולהביא יציבות לאזור. אבל החולשה והפילוג הפנימי מייצרים מצב שבו כל מדינה חלשה ופגיעה לבדה ומפחדת לפעול. למשל, מצרים היתה יכולה לבדה, ככל הנראה, להביא להפסקת המלחמה בעזה, לו היתה מוכנה להפעיל לחץ על ישראל מצד אחד ולפתוח בשיחות ישירות עם חמאס מצד שני, אך במקום זאת היא נותנת לארה"ב ולישראל לנהל את העניינים עבורה.

אפילו בלבנון, הכוחות הפוליטיים הפנימיים היו יכולים, במקום להתייחס במעין אגנוסטיות מרוחקת למאבק בין ישראל לחזבאללה, להציע לחזבאללה תמיכה תמורת הבנות עתידיות לגבי השתלבות כוחותיו בצבא לבנון, או הסדר דומה. המצב הנוכחי הוא הרסני לא רק בגלל אוזלת היד, אלא גם כי הוא מוביל באופן בלתי נמנע לנורמליזציה זוחלת של מדינות האזור עם ישראל דרך הסכמים עם ארה"ב תמורת תמריצים צרים. הדבר היחיד שמאט תהליך זה כרגע הוא התאחדותן של מדינות ערב סביב הפלסטינים לאור מה שישראל עושה בעזה, אבל תוך כמה שנים, גם ההשפעה של אירועים אלו תפוג.

ארה"ב

לסיכום, בשארה פונה לניתוח תפקידה של ארה"ב במתרחש. ראשית, הוא מדגיש שבניגוד למי שטוענים שאין הבדל של ממש בין האריס לטראמפ בנוגע ליחסם לעזה, בפוליטיקה – "אין הבדל" איננה עמדה לגיטימית. טראמפ, הוא מדגיש, מסוכן ביותר לאינטרס הערבי והפלסטיני. הוא מתנהג בפזיזות ולא אכפת לו מזכויותיהם של הערבים. נוסף על כך, טראמפ גם נוטה להתייחס למזרח התיכון כמו איש עסקים שסוגר עסקאות נדל"ן, בלי להתחשב בתנאים היסטוריים, פוליטיים וכו'. הדבר בלט בעסקת המאה, שם הוא התייחס לזיקה של הפלסטינים למולדתם כמו השקעה נדל"נית, בעוד היהודים נחשבו לבעלי הקרקע "באמת", בזכות התנ"ך. גם מבחינה פנימית, טראמפ ינקוט במדיניות של דיכוי מוסלמים בארה"ב. האריס, לעומתו, אולי אפילו אמפתית לסבלם של הפלסטינים מעט יותר מביידן, וגם בין ביידן לטראמפ פעורה תהום בעניין זה.

למרות זאת, בשארה מדגיש שארה"ב לא תסייע לפלסטינים או לערבים מרצונה החופשי או משיקולים מוסריים טהורים. יש להביא בחשבון שהברית בין ישראל לארה"ב היא ברית עמוקה. לארה"ב אין במזרח התיכון בעלת ברית שתשווה לישראל גם בעוצמתה וגם בנאמנות שלה. למרות זאת, המחשבה שישראל מקבלת פקודות מארה"ב כל הזמן שגויה. אף שהיא תלויה בארה"ב במידה רבה ואין לה יכולת אמיתית לעמוד במלחמה ארוכה בלעדיה, לישראל יש מרחב פעולה רחב מאוד, הן מבחינת ההשפעה שלה על הפוליטיקה האמריקאית, הן מבחינת הערך שלה עבור ארה"ב.

כל עוד אין אלטרנטיבה פוליטית אמיתית לישראל באזור, תמשיך ארה"ב לתמוך בישראל. ארה"ב גם לא תעצור את ישראל עד שההסלמה שלה תוביל להתלקחות שתפגע באופן עמוק וחמור באינטרסים האמריקאיים באזור. אז ורק אז, תיאלץ ארה"ב לעצור את ישראל. שום דבר אחר – מחאות מוסריות, גינויים, ובוודאי הגינוי הרפה יחסית של דעת הקהל במערב – לא יעשה זאת.

אליצור גלוק כותב בפרויקט אופק – מיזם משותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם בנצרת