newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

חינוך לשלום: שני סיפורים לשני עמים

בשנת 1994 היה ניסיון למסד בישראל חינוך לשלום, אך הוא טבע בים של דם ואלימות. כבר חודש שהאדמה רועדת, ואיש לא מעז להשמיע קול באמירה חינוכית המציעה תקווה ודרך. בנט בטח לא יעשה זאת

מאת:
השאירו תגובה
א א א

ודאי שמתם לב שבמהלך החודש האחרון לא נשמעה אף הצהרה חינוכית, מפי איש חינוך, הנוגעת למצב. דום שתיקה. הדבר היחיד ששר החינוך בנט חוזר ואומר הוא: "אבו מאזן, הוא ראש הנחש של ההסתה". הנחש, אם כבר מדברים על הסתת הציבור, זאת החיה הבוגדנית, שאלוהים קילל כבר בפרק ג' של ספר בראשית: הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב. הפוסט הזה מציג מדוע אין אמירה חינוכית, ומה ניתן היה לומר בכל הקשור למלחמה ולשלום.

"מבחן המורה"

בשנת 1994, בעקבות שיחות השלום עם פלסטין וירדן, נדרשה לנושא גם מערכת החינוך. קראו לזה "חינוך לשלום". בביטאון האגף לתוכניות לימודים במשרד החינוך נכתב: "ככל שתהליך השלום יתקדם, יחייב התהליך החינוכי […] מעבר מייחס של חשדנות ודחייה ליחס של זהירות וקבלה. [נדרשת] היערכות ראויה בשלבים המוקדמים להפקת תכניות וחומרי לימוד".

בין השאר, נקבע החינוך לשלום כנושא מרכזי למערכת החינוך לשנת תשמ"ה. חוזר מנכ"ל (י"ד, התשנ"ד. לא קיים ברשת) הורה להציג את "השלום בינינו לבין שכנינו… כיעד לאומי מוסכם ולהסביר את חשיבותו החיונית ואת תרומתו לביטחונה, לביסוסה ולשגשוגה של ישראל. עם זאת יש להציג… את הוויכוח הלגיטימי המתנהל בנושא זה ואת נימוקי שני הצדדים".

> איך יסתכלו על מה שקורה פה עכשיו בעוד מאה שנים?

יום ראשון ללימודים (אורן זיו/אקטיבסטילס)

בדרך לבית הספר. יום ראשון ללימודים ביפו (אורן זיו/אקטיבסטילס)

ואכן הוויכוח הפנימי בישראל היה ער, ואף אלים, שכן שלום זוהה כעמדה פוליטית ולא כיעד ערכי. אנשי ימין טענו כי תחת מסווה לימודי השלום, מתבקשים המורים לשכנע את התלמידים בפתרון המדיני של השמאל. במקראה ותוכנית חינוכית שהוציא אז משרד החינוך, תחת השם "לקראת שלום – יד על הדופק", הציע צבי לם, כפיתרון למתח שבין שלום ופוליטיקה, את "מבחן המורה". דהיינו: "יכולתו לבחון, בלא משוא פנים, עמדות הנוגדות את דעתו. והמבחן המוחלט: יכולתו לא להכריע בכיתה בין העמדה שלו לבין זו המנוגדת לדעתו".

שרה זמיר, במאמר המלווה את לימודי האזרחות גם כיום, מחזקת את הרעיון ומציעה: "מבחן המורה, הנו גם מבחן החינוך לשלום: חינוך לשלום המציג את מגוון הדעות הפוליטיות בפני התלמיד וחינוך לשלום שהוא חינוך פוליטי קוגניטיבי ורציונאלי בעיקרו, ולא חינוך פוליטי רגשני וסוחף המנסה לקנות את תודעתו של הפרט".

עד כמה שמבחן המורה נשמע טוב, זה נשמע לי כטוב מדי. אני מתקשה לראות את המורות והמורים עומדים ביעד הנשגב הזה. כך או אחרת, הוויכוח באשר לחינוך לשלום ממילא טבע בים של אלימות ודם, ונעלם.

בשנת 2009, ביקשה שרת החינוך דאז יולי תמיר, להחזיר את השלום לסדר היום החינוכי. היא מינתה "ועדה ציבורית בנושא חינוך לחיים משותפים בין יהודים לבין ערבים בישראל", בראשות פרופ' גבי סלומון וד"ר מוחמד עיסאוי. הוועדה המליצה המלצות חכמות וטובות, אבל אני מניח שאיש מהקוראים לא שמע עליהן. גם הן התנדפו במציאות חיינו האלימה.

פרופ סלומון שהוזכר ייסד את המרכז לחקר החינוך לשלום באוניברסיטת חיפה. במחקרים שלו ושל תלמידיו נמצא שסדנאות ותוכניות חינוכיות אכן מצליחות לחולל שינוי בתפיסות היסוד של המשתתפים, אולם עמדות אלה מתפוגגות לאחר זמן. לפיכך הוא טען (2011) ש"אין די בהקניית נטיות חיוביות של סובלנות, אמפתיה, אי־אלימות וכדומה. […] חינוך לשלום חייב ליצור בחברה אווירה התומכת ביישום העקרונות החיוביים ושוללת את הכניעה להנעות המתחרות". בעברית פשוטה, מערכת החינוך אינה פועלת בבועה, וכל עוד העמדות הרווחות בציבור אינן תומכות בשינוי שהיא מבקשת ליצור, השינוי לא יקרה.

> "הנוער במזרח ירושלים איבד אמון במבוגרים, בחיים ובשלום"

שהד עמא אל באיוני (9) עומדת בחצר בית הספר שלה. היא נפצעה קשה בהפצצת שבה איבדה 4 מבני משפחתה. שהד נזקקה לטיפול רפואי בטורקיה ונמצאת עדיין בתהליכי שיקום. היא איננה יכולה להחזיק עט ולכתוב, ולעיתים בת דודתה מתלווה אליה לבית הספר לעזרה. התמונה צולמה ב-24 בפברואר 2015 כחלק מפרוייקט  #ObliteratedFamilies . (אן פאק/אקטיבסטילס)

שהד עמא אל באיוני (9) עומדת בחצר בית הספר שלה. היא נפצעה קשה בהפצצת שבה איבדה 4 מבני משפחתה. שהד נזקקה לטיפול רפואי בטורקיה ונמצאת עדיין בתהליכי שיקום. היא איננה יכולה להחזיק עט ולכתוב, ולעיתים בת דודתה מתלווה אליה לבית הספר לעזרה. התמונה צולמה ב-24 בפברואר 2015 כחלק מפרוייקט #ObliteratedFamilies . (אן פאק/אקטיבסטילס)

להכיר בכך שיש צד שני

המסקנה לעיל קצת מייאשת, שכן היכן מתחילים? את התשובה מצאתי במאמר נוסף של סלומון משנת 2012, וכך הוא ממקד את החינוך לשלום: "הרעיון המרכזי העיקרי הוא, קודם כל, לתת לגיטימציה לצד השני במחלוקת. וזה לא עניין קל ערך. אין זה אומר הסכמה עם הצד השני, אלא רק מתן לגיטימציה לצד השני". ועוד הוא מוסיף שמתוך זה צריך "לגלות שאין לנו מונופול על הקורבנות, שתרמנו את חלקנו הנדיב לקונפליקט, ואנחנו ממשיכים לתרום אותו". וואו. זה באמת קשה.

החלק האופטימי הוא שסלומון מדבר על תכונה של האישיות: אמפתיה, שאינה קשורה רק לסכסוך הלאומי. מכיוון שכך, ניתן לעסוק בתשתית החינוך לשלום בקרב ילדים צעירים, גם בלי להידרש לנרטיב הציוני מול הפלסטיני, והציפיות המופרזות מהמורות והמורים. אמפתיה היא אכן יכולת גבוהה, אולם ניתן לחזק אותה בתרגילים פשוטים שבין אדם לחברו. למשל, אם לצד השאלה המצוינת: "הסבר במילים שלך" תבוא גם השאלה: "הסבר במילים שלו".

לדעתי, העמדה הרווחת בישראל אינה מכירה בקיומו של הסיפור הפלסטיני (עוד לפני הדיון בעמדותיו). כאשר מבקשים מאבו מאזן לגנות פיגועים, או להכיר ביהדותה של המדינה, מבקשים שהוא יאמץ את העמדה הציונית. אני מסתפק בכך שהוא מכיר בקיומה של הציונות. את העמדה הציונית אני משאיר לי לטעון. כאשר טוענים כנגד אנשים שכמותי שאנחנו "אוהבי ערבים – לכו לעזה", מניחים שהכרה בקיומה של עמדה פלסטינית שקולה להזדהות איתה. לא, בעניין זה אני סומך על הפלסטינים שיציגו את עמדתם, והם לא זקוקים להסכמתי.

שורה תחתונה, ושוב מדבריו של סלומון: "חינוך לשלום נלחם בנרטיב האומר שלכל דבר יש תשובה אחת ברורה, ואם אינך מסכים עם התשובה, אזי אינך פטריוט". הללויה.

אם כך, מדוע לא נשמע קול חינוכי בחודש האחרון? כי שר החינוך בנט אינו נמצא שם. הוא הרי השמיע את דעתו בדיוק בעניין הזה: "אין שני נרטיבים, יש אמת אחת". כל עוד זאת דעתו, הוא לא יהיה מנהיג של שלום, ודאי לא מחנך של שלום.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> נא לאוורר רגשות: משרד החינוך התעורר לטפל במצב הביטחוני

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

ילדים ליד מחשב (צילום: Lucélia Ribeiro, CC BY-SA 2.0)

הפתעה: הילדים היום נדרשים ליכולות קריאה גבוהות בהרבה מהוריהם

מבחני פיזה הם מיותרים מכיוון שהשפעתם העקיפה על בתי הספר היא רעה. אך יש להם יתרון גדול בכך שהם מציבים סטנדרטים גבוהים ומוצדקים לבדיקת מיומנויות הקריאה של התלמידים. אם מערכת החינוך היתה מנוהלת מקצועית ולא פוליטית, היה אפשר להשיג התקדמות זהה גם בלעדיהם

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf