newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"חיים בצל המוות" מסרב להתרגל לרצח הכמעט יומיומי

סרטו החדש של בילאל יוסף מציג את סיפור הפשיעה המשתוללת בחברה הערבית דרך עיניים של הורים מודאגים, ומקשה על הנטייה הרווחת להאשים את הקורבנות. הסרט לא רק מתעד את המצב הנורא, אלא גם עוזר להוביל את המאבק בו

מאת:
הבמאי בילאל יוסף (צילום: באדיבות הפקת הסרט "חיים בצל המוות")

בחר להעמיד את עצמו ואת משפחתו בקו החזית של המאבק. הבמאי בילאל יוסף (צילום: באדיבות אבני תקשורת)

צפיתי ב"חיים בצל המוות" – סרטו החדש של בילאל יוסף, שמשתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל ירושלים ושהערב (שבת) היתה הפרמיירה שלו – ביולי, בהקרנה מוקדמת במכון ון ליר בירושלים, יחד עם במאיות ובמאים נוספים. בילאל, שהשתתף בתוכנית הבמאים של המכון שנה לפני כן, נכח באולם.

בשלב מוקדם בסרט יש קטע שבו בילאל מספר על אקדחי פלסטיק, שאיתם היה משחק בחגים כשהיה ילד. הקול שלו נשמע ברור וחזק, מעל אימג'ים שלו מעשן סיגריה, של ילדיו מדברים אל המצלמה בתוך הבית, ושל שריפה ענקית, שלא ברור אם אפשר להשתלט עליה.

בתוך הבית אולי יש אקדחי פלסטיק, אבל בחוץ יש כלי נשק אמיתיים. המקום שבו אנחנו גרים עולה באש. "חיים בצל המוות".

בילאל עלה לבמה לאחר הקרנת הסרט. השקט ששרר באולם הדאיג אותו. "אין לכם מה להגיד?", שאל את הקולגות שלו. הוא נשמע מאוכזב. נראה שפירש את השתיקה כסימן לשעמום. אבל האמת היא שהסרט הותיר את חלקנו המומים.

מבחינתי, ממש כשם שהסרט של בילאל הוא על אנשים שנאבקים למען זכויות בסיסיות, זהו גם סרט על הורים והורות: אמהות פלסטיניות ששכלו את בניהן נאבקות למען שינוי חברתי, ובמאי הסרט – אב בעצמו – מוצא משמעות בסולידריות עם האמהות, ומחפש מקום שבו יוכל להעניק לילדיו חיים טובים יותר.

טריילר לסרט "חיים בצל המוות"

אני הורה-בדרך; בן הזוג שלי ואני בתהליך ארוך של פונדקאות במדינה רחוקה. הסרט של בילאל היה מבזק מהמציאות: ברגע שנולד לך ילד, כל מה שקורה לו, וכל מה שאתה דואג שעלול לקרות לו, עומד להכתיב את החיים שלך.

קבעתי לדבר עם בילאל על הסרט כמה ימים לאחר ההקרנה, בשמונה בבוקר. התקשרתי אליו ממש כשהשעה 8:00 התחלפה ל-8:01. באותו רגע הוא שלח לי הודעת ווטסאפ: "אני מוכן". שני אנשים שמקפידים על דיוק; זמננו, אחרי הכל, קצוב.

מהרגע שבילאל ענה, שמעתי את פסקול משפחת יוסף: בני משפחה מפטפטים ברקע, תינוקת שנעה בין בכי לגרגורי צחוק. המשפחה, שמתגוררת בדבוריה, נוכחת בכל רגע – בסרט שלו ובשיחה שלנו.

"בגיל 32, כשהתחתנתי וחזרתי לגור בכפר, הייתי יותר זמן בבית, וחוויתי שהכפר השתנה. פתאום אני רואה כפר אחר מזה שגדלתי בו. במובן של יריות, מתחים, דברים שאף פעם לא שמענו עליהם… ואז, שנה אחרי שהתחתנתי, התחלתי ללמד קולנוע בכפר קרע ב-2006, שם לימדתי את הבת של (הזמר; ר"כ) שפיק כבהא. נרקמו בינינו יחסים, הכרתי אותו אישית. ואז הוא נרצח, ב-2013. זה היה עוד משבר שחוויתי", מספר בילאל.

"מה כל כך שונה בנו שגורם לפשיעה כזאת איומה?"

כבהא, שהיה אחד הזמרים האהובים ביותר בחברה הפלסטינית, נורה למוות על ידי גברים שבמשפחתם סירב להופיע כמה חודשים לפני כן. עבד נ. עזב כתב ב-2013 שרבים בציבור הערבי אפילו לא הביעו תדהמה לנוכח הרצח, אף שהיה של אמן אהוב ומוכר. החברה היהודית גילתה אדישות כמעט מוחלטת לטרגדיה.

עזב כתב: "כנראה שאנשים כבר התרגלו למעשי הרצח היומיומיים המתרחשים במגזר הערבי". אבל בילאל לא היה מסוגל לעבור על זה לסדר היום.

משיריו של שפיק כבהא

"למה בקרב שני מיליון פלסטינים אזרחי ישראל היו 128 נרצחים ב-2021, אבל בגדה המערבית שיש בה קרוב לשלושה מיליון היו כ-20 נרצחים? אנחנו מדברים על אותו עם", אומר בילאל. השאלה שמעסיקה אותו לאורך כל הסרט היא: "מה כל כך שונה בנו פה שגורם לפשיעה כזאת איומה?"

התשובות שבילאל קיבל לשאלות האלה הן קודם כל מדכאות ומעוררות גועל. בראיון עם סנ"צ בדימוס נסים דאודי דור, הוא שומע שהמשטרה לא מעוניינת לחקור פשיעה בחברה הערבית, מה שהולם את הסטטיסטיקה של 22% מקרי רצח מפוענחים בחברה הערבית, לעומת 71% בחברה היהודית.

החוקר והקרימינולוג ד"ר וליד חדאד, שליווה את סרטו של בילאל במסגרת השותפות בין חוקרים ובמאים בסדנת הקולנוע התיעודי של מכון ון ליר, אומר: "זו חברה שהוטמע בתוכה שהסיכוי שתיתפס על עבירה הוא נמוך… זה מעלה מוטיבציה לפושעים. ההתנהגות שלך מושפעת מאיך הממסד מחנך אותך ואיפה אתה נמצא".

הן לאחר ההקרנה בירושלים והן בשיחת הטלפון בינינו, חדאד מדבר בקול רם, עושה ככל שביכולתו כדי להפריע את השקט. "בעיני המדינה אנחנו רק סכנה דמוגרפית", הוא חוזר ואומר בסרט. כמו בילאל, גם חדאד חושף את עצמו בסרט – במקרה שלו, כמי שבעצמו היה במשך תקופה חלק מהעולם העברייני שאותו הוא חוקר.

הוא הוציא את עצמו משם, יצא ללמוד ולאחר מכן, נהיה קצין מבחן. במשך שנים, חדאד ישב גם בוועדות שקמו לנושא הפשיעה בחברה הערבית. שם, הוא אומר, גילה שאי אפשר לצפות לשינוי מהממסד.

"לפני חודש וחצי חודשיים היו יריות ברהט. ירו על מרכז תרבות ופגעו בדגל. רק ברגע שאתה פוגע בסמלי שלטון, השב"כ נכנס לתמונה. עצרו אנשים. אחר כך היתה סוג של רגיעה. אם אתה יורה על בית קפה – בסדר. אבל אם אתה יורה על הדגל – השב"כ מעורב. אז הם (העבריינים; ר"כ) הפנימו שצריך לשים לב".

ד"ר וליד חדאד (צילום: אורן זיו)

הטוקבקים על דיווחי הירי ברהט מראים את המלכוד שאליו נכנסים מי שמנסים לעורר את הדיון על בעיית האלימות בחברה הערבית. אחד המגיבים כתב: "זה מה שהם יודעים לעשות. לירות, לגנוב, לרצוח. זה בדם שלהם. אי אפשר לחנך אותם אחרת".

המגיב, גם אם הוא משתמש במילים גזעניות במיוחד, משקף גישה פופולרית בחברה היהודית. "אני מרצה כל הזמן, גם לסטודנטים יהודים מצטיינים", אומר חדאד. "הרציתי בפני סטודנטים, חיילים, מכינות קדם צבאיות. הם לא מקבלים את ההרצאה כשאתה אומר להם שזאת אחריות של הממסד שהנשק משתולל. כאילו שהערבים מתבכיינים".

הסרט, הוא מאמין, מציג את הסיפור בצורה שתקשה יותר על הצופים להאשים את הקורבנות. אחת מהסיבות העיקריות לכך, לדעתי, היא האמפתיה שבילאל מעורר כדמות ראשית.

אין ממש בחירה

"החלטתי להיות דמות בסרט רק כשהתחלתי לחשוב לעזוב את הכפר. רק כשהיו מקרים בכפר שהביאו אותי לשקול לעזוב. לא באותו יום, אבל אחרי חודשים ארוכים שאני מתעסק עם הדבר הזה, אני מחפש מקום", אומר בילאל.

בילאל, שמפחד לעתיד ילדיו, בוחן בסרט את האופציה לעבור לגור ביישוב יהודי. הוא מצולם מזווית ארוכה, עומד מעל דבוריה, כפר הולדתו ומגוריו. בילאל צריך לקבל החלטה גורלית: אם להעניק לילדיו משהו כמו החיים שהיו לו, או לעקור אותם מיישוב הולדתו, שממלא את הפריים לצדו.

אולם, ככל שחבריו היהודים מדברים, מתברר שאין לו ממש בחירה. הם אומרים שיבדקו עם בני היישוב שלהם את האופציה, אבל הטון שלהם מסגיר שהם לא חושבים שאנשי היישוב ירצו שם משפחה פלסטינית. ובכל מקרה, חבריו אומרים, המעבר הזה עשוי לעורר משבר זהות בקרב ילדי משפחת יוסף.

גם בילאל חושב על המשבר האפשרי הזה. אבל יש משהו מעיק באופן שבו חבריו היהודים של בילאל מציגים את הבעיה. כאילו שההפרדה בין יהודים ללא יהודים היא משהו ברור מאליו, שהפרה שלו היא בהכרח מבלבלת.

הדיון על מעבר לערים שבהן יש רוב יהודי מקבל ייצוג בתקשורת גם מקולות צעירים יותר ובמדיה אחרות. בתוכנית "קרוב רחוק", אשת התקשורת אחלאם כנעאן מראיינת נשים וגברים פלסטינים צעירים שמתלבטים אם להישאר בכפר או בעיר הולדתם או לעבור לעיר גדולה יותר, עיר יהודית, או אפילו בחו"ל.

אמא צעירה אחת, שהעבירה את משפחתה לחריש, סיפרה שאחת הפעילויות בבית הספר של ילדיה היתה הכנת שי לחיילים; "הם לא לוקחים בחשבון שיש כאן אוכלוסייה אחרת". זוג מהצפון שעבר לבאר שבע אמר שלא נתקל בגזענות עד אירועי מאי 2021. במהלך אזעקות הטילים, אמרו, הם הרגישו שמביטים בהם אחרת בחדר המדרגות, וחשבו לחזור לגליל.

התעוזה שנדרשת כדי לספר סיפור אישי ופגיע בטלוויזיה הציבורית היא עצומה. "לא אהבתי את עצמי מול המצלמה", בילאל מודה. בחדר העריכה, הוא ניסה לקצץ את זמן המסך שלו. אבל העורך שלו, כינאן טרבוש, דפק על השולחן. "הוא אמר לי, 'אתה צריך לאהוב את עצמך, ולא צריך לפחד מזה שרואים אותך".

אבל אי אפשר להאשים את בילאל על שפחד. זה לא רק מוזר לראות ולשמוע את עצמך בסרט שאתה מביים. במקרה של הסרט הזה, יש גם אלמנט מובהק של סכנה בחשיפה האישית. "אתה יוצא מולם, נגדם, הפושעים האלה. ושמענו על כאלה שיצאו נגדם וחטפו", אומר בילאל.

ואכן, הסרט מותח ביקורת בצורה ישירה וברורה גם על הממסד הישראלי וגם על הגורמים העברייניים. בהתחלה, אינאס, אשתו של בילאל התנגדה להיות בסרט. אך לבסוף, גם היא וגם ילדיה נחשפים בו. בילאל בחר להעמיד את עצמו ואת משפחתו בקו החזית של המאבק. הוא לא רק מתעד אותו – הוא עוזר להוביל אותו.

"הנכבה ממשיכה עד היום הזה"

"בילאל ליווה את האמהות בכל פעילות, בכל מפגש, ובכל הפגנה ובכל עצרת. הוא היה שם בשבילנו", אומרת מייסם ג'לג'ולי, מנהיגה ואקטיביסטית פלסטינית, וממייסדות תנועת "אמהות למען החיים". "הקריאה להפגין מול ביתו של השר לביטחון פנים אמיר אוחנה יצאה מבילאל, ואנחנו אלה שהצטרפנו בעקבותיו".

ג'לג'ולי, תושבת טירה, ראתה בסרט חיבור ישיר להיסטוריה המשפחתית שלה. בשנות ה-90, המדינה העבירה משפחות מהשטחים הכבושים בגדה המערבית ובעזה ליישובים ערביים בשטחי ישראל. אביה, מוחמד מנסור, היה מהמתנגדים להעברת האוכלוסייה הזו.

"היתה ביקורת עלינו שאנחנו לא מקבלים את האחר, על כך שאנחנו גזענים ולא רוצים לקבל אנשים אחרים, מצד גורמי ממשל ועיתונות ישראלית יהודית", היא מספרת. ג'לג'ולי אומרת שהיא שומעת עדויות מגורמי ממשל מקומיים שהאוכלוסייה שהועברה הביאה את העבריינות לטירה. "גם המדינה כשהביאה אותם – פשוט זרקה אותם ללא טיפול במצוקות של הילדים שלהם".

הפגנה נגד האלימות בחברה הערבית במג'ד אלכרום, ב-3 באוקטובר 2019 (צילום: דוד כהן / פלאש90)

הפגנה נגד האלימות בחברה הערבית במג'ד אלכרום, ב-3 באוקטובר 2019 (צילום: דיויד כהן / פלאש90)

בילאל חושף בסרטו שמה שקרה בטירה קרה ביישובים ערביים רבים: המדינה העבירה משפחות של משתפי פעולה, שבחלקם היו גורמים עברייניים, אל תוך היישובים האלה, מבלי לתת לתושבים או למשפחות שהועברו כלים או מימון להתמודד עם המשבר, שאת תוצאותיו רואים כיום.

כל זאת נעשה במסגרת מדיניות קרקעות, שמייצרת מצוקות שהולכות ומתעצמות בחברה הערבית. "קח למשל את נצרת", אומר בילאל. "יש בה כ-80 אלף תושבים. היא יושבת על 14 אלף דונם. לעומת נוף הגליל (היהודית ברובה; ר"כ), שנבנתה על אדמות נצרת, כפר כנא, עין מאהל ועוד. היא יושבת על כ-40 אלף דונם, אבל יש בה רק קרוב ל-40 אלף תושבים. המספרים לא יכולים לשקר. המדיניות מוצהרת".

"תמיד מדברים על נכבת 1948", אומר בילאל, "אבל הנכבה ממשיכה עד היום הזה. כשמנכ"ל קק"ל מתראיין אצל קלמן ליבסקינד בערוץ 11, בזמן שהקרן רוכשת אדמות מפלסטינים בגדה, ליבסקינד שואל אותו, אזרח ערבי שצופה בנו מה הוא אמור להרגיש עם זה? והמנכ"ל אומר לו, הייעוד שלנו הוא לגאול את הקרקע הזאת מידי הערבים."

"ואז באים ואומרים לך, ערבים הם אלימים".

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
עשויים למצוא את עצמם מתמודדים אחת מול השני על המקום השני בחד"ש. עאידה תומא-סלימאן ויוסף ג'בארין (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

עשויים למצוא את עצמם מתמודדים אחת מול השני על המקום השני בחד"ש. עאידה תומא-סלימאן ויוסף ג'בארין (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

ביקורת פנימית בחד"ש: ההנהגה התרחקה מהחברים בשטח

בכירים בחד"ש טוענים שהמפלגה לא למדה לקח מהכישלון בבחירות הקודמות. "צריך לשנות כיוון", אומרים שם. בבחירות לרשימה לכנסת שייערכו בשבת הקרובה, איימן עודה צפוי להיבחר מחדש, קרב על המקום השני ועל המקום השלישי, ה"יהודי"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf