חוק הפייסבוק חייב להגיע למגרסה, ומהר

ב-2005 התחילה הכנסת לדון בהצעת חוק מהפכנית שנועדה להסדיר את שלושת היסודות הקריטיים לקיומה של כלכלת מידע: הסכמים, אחריות וזהות. החוק הזה נגנז ב-2009, ומאז ועד הצעת החוק הממשלתית הנוכחית העניין מוסדר בצורה של טלאים גרועים, שמותירים את האזרחים בחוץ

מאת:

הממשלה פתרה לעצמה (ולתאגידי הענק) את שלוש הבעיות העיקריות של כלכלת המידע, ואת האזרחים השאירה בחוץ. (אילוסטרציה: עבד רחים חטיב / פלאש90)

ב-2005 התחילה כנסת ישראל לדון בהצעת חוק מהפכנית: תזכיר חוק מסחר אלקטרוני;  תזכיר החוק, שהתגלגל להצעה, איפשר לראשונה לקבוע את כללי המשחק המשפטי ברשת.

בשלב הראשון, תזכיר החוק קיבע את הנושא החשוב ביותר: כיצד אפשר להתקשר בהסכמים אלקטרוניים. לאחר מכן, דן בנושא החסינות לספקי תקשורת: כלומר, שאתרים כמו יוטיוב או פייסבוק לא יהיו אחראים לתוכן הגולשים אם עמדו במנגנון בשם "הודעה והסרה", המאפשר להם להסיר תוכן לבקשת אדם או לבחור לקחת אחריות על התוכן. לבסוף, דן התזכיר בנושא שהיה אז השנוי ביותר במחלוקת: חשיפת זהות של גולש אנונימי. שלושת היסודות הקריטיים לקיומה של כלכלת מידע: הסכמים, אחריות וזהות.

בסופו של דבר, ב-2009 נגנז החוק, לאחר שישראל הלכה לבחירות. החוק נגנז בעיקר מכיוון שמשרד המשפטים התנגד לאחת מהדרישות ההוגנות ביותר שחבר הכנסת דאז מיכאל איתן (הליכוד) הציב: כי כשם שלמסר אלקטרוני (הודעת מייל) יהיה תוקף אם המדינה שלחה אותו לאדם, הרי שהאדם ששולח למדינה מסר זכאי לקבל מעמד זהה. מכאן אילך, במקום לפתור את הבעיה צצו טלאים אחר תלאות.

את בעיית הזהות פתרו על ידי יצירת פתרון כלאיים: חוק נתוני תקשורת איפשר לממשלה לחשוף את זהות הגולשים האנונימיים בעבירות פליליות, ותיקון לחוק זכויות יוצרים איפשר את הסרת מעטה האנונימיות עבור תאגידי ענק שמעוניינים לפצוח בתביעה.

את נושא הסרת התוכן פתרו גם באותה צורה אלגנטית, שלפיה יש שווים יותר ושווים פחות. חוק חסימת אתרים, שעבר ב-2017, איפשר לממשלה לחסום גישה לאתרי אינטרנט, אך לא לאזרח הקטן. אותו תיקון לחוק זכויות יוצרים נתן לגופי המדיה הגדולים את אותה פריבילגיה. האזרח שוב נשכח בצד.

donate

נושא המסחר נפתר באמצעות  תיקון לחוק חתימה אלקטרונית, שהכשיר את ההתקשרות וקבע כי מסמכים יהיו אמינים אם יש הוכחה לכך שהמוסד שאוסף אותם נקט בצורות הגיוניות להבטחת הזיהוי.

כך, הממשלה פתרה לעצמה (ולתאגידי הענק) את שלוש הבעיות העיקריות של כלכלת המידע, ואת האזרחים השאירה בחוץ: אזרח שנפגע על ידי פרסום לשון הרע לא יכול לקבל מענה מענקיות הרשת, שכן הסדר "הודעה והסרה", שקובע כי מרגע שנשלחה הודעה אין אחריות לאתר אם הסיר תוכן שפורסם על ידי גולש, לא נכנס לתוקף. כך גם היכולת לזהות את המעוול האנונימי, שנלקחה מהאזרח בפרשת רמי מור.

הצעת חוק הפייסבוק (הצעת חוק הסתרת תוכן) היא עוד טלאי רע כזה. ראשית, היא לא פותרת את שתי הבעיות העיקריות: היא לא מאפשרת הסרה של תוכן לאדם הפרטי, אלא רק לתובע משטרתי; היא גם לא מאפשרת לאזרח הפרטי לדעת מי עומד מאחורי פרסומים מכפישים או פוגעניים. בשל כך, היא מיותרת לגמרי.

הצעת החוק חושפת כמה רחוק מוכנות הממשלה והכנסת שלנו ללכת כדי לא לצעוד בדרך הנכונה. אפשר היה להעביר את הצעת חוק מסחר אלקטרוני ב-2005, או אפילו ב-2009, ולהיות היום בעולם אחר. במקום זאת, הגענו לעולם שבו הרשתות החברתיות לא יקבלו את החסינות, ובפועל יהיו אחראיות לכל התכנים; ולמצב שבו צריך לפנות לבית המשפט כדי להסיר תוכן פוגעני במקום לייצר הליך מהיר שבו הפלטפורמה, שהיא הגורם היעיל (עם כל חוסר ההגינות שבדבר), מטפלת בכך כדי להימנע מאחריות.

הצעת החוק לא מטפלת בנושא נוסף: בשנים האחרונות פועלת הממשלה באמצעות "אכיפה וולנטרית". מה עושים? פונים בלי צו בית משפט ומבקשים יפה: רשת חברתית, בבקשה תורידו תכנים (בעיקר של פלסטינים) – והרשת מסירה. כל עוד הצעת החוק לא תבטל את המסלול הזה, כמובן, יימשך השימוש בשניהם.

האזרחים ייפגעו שוב, ויוותרו ללא יכולת לערער על החסימה וההסרה, כי יש מסלול וולנטרי ויש מסלול משפטי, ושניהם לא עובדים עבורם. אז לפני הכל, בואו נסתכל על הנחות המוצא שלנו ונתקן אותן. החוק הזה צריך לעבור מגרסה, דחוף.

יהונתן קלינגר הוא עורך דין העוסק בתחום המידע

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

הדחפורים הרסו משתלה, מגרש למכירת מכוניות ומספרה במקום, שייח' ג'ראח, ב-17 בינואר 2022 (צילום: אורן זיו)

לא היה שום צורך להרוס את בית משפחת סאלחייה

צביעת שטחים לצורכי ציבור, ללא התחשבות במצב הקיים וללא שיתוף התושבים, היא פרקטיקה מקובלת במזרח ירושלים. למרות זאת, המקרה של משפחת סאלחייה היה חריג: במקרים דומים אחרים עיריית ירושלים השתמשה בשטחים הפנויים בלי לגעת בבתי המגורים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf