חוק הלאום החדש נלחם בשיקום שפת האם של היהודים המזרחים
לא רק נגד הפלסטינים מכוון חוק הלאום, שעובר בתמיכת פוליטיקאים שרוממות המזרחיות בגרונם - אלא גם בשיבה אל השפה של סבתי ודודתי, תוך שהוא מנסה להפוך את הערבית לשפת עבר לצורכי מודיעין בלבד
כותבת אורחת: נטע עמר-שיף
כשסבתי סעידה הגיעה לארץ היא עבדה בכפר הנוער הדסים כאם-בית, ונזקקה לעבור תהליך מהיר של עיבריזציה כדי לתקשר עם מאות ילדי העולים החדשים. למרות שהמאחד ביניהם היה רב, המפריד היה רב לא פחות והבולט שבהם היו שפות האם של ארצות מוצאם השונות. השפה העברית שימשה גם את הילדים וגם את סבתא שלי, כגשר להקמת חברה חדשה בארץ ישראל. שפת האם שלה נדחקה לספירה הפרטית ולבית הכנסת בעיקר.
עד שהגעתי אני, סבתי, בניגוד לחברותיה שלא נאלצו לצאת לעבוד עם ילדים ובני נוער, שלטה בשפה העברית באופן די מרשים. עם זאת, בדרך קבע הייתה מתבלת את דברי חכמתה בפתגמים בערבית-תימנית ואני כזבוב על הקיר בשיחות שבת-מנוחה עם חברותיה, הייתי קולטת מעט מילים והרבה סיפור. רק מידי פעם סבתי הייתה עוצרת כדי לתרגם לי כדי שאבין. כך ניטעה בלבי השפה הערבית שלי, שפת סבתי, שפה שאימי יודעת על בורייה ומעולם לא דיברה אותה.
> בתגובה לחוק הלאום: קדמו לימודי ערבית בבתי הספר!
פלסטינית נוטעת עץ זית ליד ההתנחלות תפוח, לאחר עקירות והרס שזרעו המתנחלים (צילום: נאסר אסתיה, פלאש90)
כילידת דור ה–X בישראל של שנות השבעים הייתי שותפה לדור אבדן הדרך של ישראל המדשדשת ומסתבכת של שנות השמונים והתשעים. דור שחברים בו גם אנשים ונשים שיושבים היום סביב שולחן הממשלה. עם זאת, אותי, כמו רבים אחרים מבני דורי, לא הצליח הכור להתיך לגמרי. להפך, התעורר בנו הצורך להפנות מבט לאחור ולהתבונן בדור האבוד של ההורים והסבים ולצעוד לדרך חדשה של בנית העתיד מתוך העבר.
השפה שאנו מדברים היא גם ההשתקפות המוסרית שלנו
חבל הטבור של ההיסטוריה המשפחתית ומקורותיה הערביים לא רק שלא ניתק אלא התחזק עם התחלת שיחות השלום עם הפלסטינים ב"תקופת אוסלו". עלייתה של הקשת הדמוקרטית המזרחית והשיח התרבותי-היסטורי האלטרנטיבי, שבמסגרתם ישראל "האחרת" דרשה פלח מהעוגה, העלו את ההיסטוריה היהודית-ערבית לתודעה הציבורית. לכך הצטרף גל של פעילות תרבותיות הכוללות את היווסדות התזמורת האנדלוסית, ספרות, שירה קלאסית ופופולרית, ריקוד ותאטרון ששאבו ממקורות יהודים-ערבים, האויב מבפנים – הערבית המוכחשת – הפך להיות אוהב.
האגודה התימנית לטיפוח חברה ותרבות ומרדכי יצהרי הוציאו לאור בשנת 1993 את "אוצר המשלים והפתגמים התימניים". במבוא לספר הוא מצטט את פרופסור י. רצהבי שקובע, כי "הפתגם מקיף את כל תחומי החיים, והוא ראי נאמן למאורעותיהם והתרחשויותיהם. נוסף על כך, הוא משמש ביטוי להליכות חייו של העם, למנהגיו והרגליו, ואף לדעותיו והשקפותיו ולערכי המוסר שהתפתחו בקרבו". השפה המדוברת אם כן, היא אף השתקפותנו המוסרית.
את הביטוי הערכי המוסרי של הדור הנוכחי באמצעות הנכחת השפה הערבית – המדוברת והספרותית – אני מוצאת במערכת החינוך האמיצה שיזמו מעטים אך הביקוש לה הולך וגובר. החל משנות התשעים בעיקר, החלו לפעול בתי ספר דו-לשוניים בכל רחבי הארץ כדוגמת בית הספר בו לומדים ילדי. מטרתם היא לאפשר לתלמידים יהודים וערבים ללמוד ולחיות ביחד את השפות כשוות בין שווים. דור חדש של ילדים יהודים וערבים גדל בארץ שמבחינתם הערבית לא רק שהיא לא שפה שנייה אלא חלק מההוויה המשותפת שלהם. אנסאן בלא מעריפה כגחשן בלא ריאצה (אדם בלי ידיעה, כעיר בלתי מאולף).
מבחינתי, התיקון אותו עשיתי עם ילדי, שקוראים בתורה בתימנית במבטא ערבי מובהק ומבינים את דברי דודתי כשהיא מדברת בערבית יותר טוב ממני, קיבל סטירת לחי לפרצוף עם החלטת ועדת השרים לענייני חקיקה לאשר את הצעת חוק-יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי.
ההכחשה של מעמדה הרשמי של השפה הערבית בישראל הינה, כמו שאומר הפתגם: אלנכרי, חמאר אלשריעה (ההכחשה – חמורו של המשפט). יוזמי הצעת החוק ותומכיה – ואלו שניחר גרונם בשבח המזרחיות אף הם – ניזונים מפחדים קמאים מהשפה הערבית כשהיא מסמנת יציאה מגטו "החזרת העטרה ליושנה" ודורשת בשם הערבים בארץ את מקומה הרשמי בספר החוקים. צעירים ומבוגרים חסרי מנוח, חברי כנסת וממשלה, ממשיכים לקדש את מדיניותה המקוללת של אבותיה המייסדים של המדינה ומעלים על נס את סירוס שארית הפליטה הערבית שנשארה בארץ הזו, של היהודים והערבים כאחד. צמאים לחידוש של עטרת אירופה הלבנה והטהורה שמעולם לא הייתה ומעולם לא תהיה במזרח התיכון.
בניגוד להנדסה האנושית המזוויעה שעשתה הנהגת המדינה בתחילת שנותיה לאוכלוסיות דוברות-הערבית בארץ הזו, אנחנו חיים כיום בעידן שהקשר בין החברה לממשל הוא רב ממדי ומורכב. גבולות השפה אינן נקבעות בחקיקה רשמית וכיום אין בכוחה של זו לכפות תהליכים לשוניים על אוכלוסייתה. החקיקה היוצאת מבנין בירושלים נדונה לכישלון למול תהליך התיקון הבלתי-הפיך של הדור שכן ידע את הוריו וסביו, ואינו מתגדר בגבולות הצרים של מוצאו הדתי-האתני והלשוני.
הזרמים ההיסטוריים העמוקים של יושבי הארץ כולם עומדים כנגדו. על כן צריך לחזק את הזרם החדש, ששם לו למטרה במסגרת חינוך הדורות הנוכחי והבאים לדעת את השפה הערבית כשפה חיה ולא כשפת מודיעין, כשפת עתיד ולא כשפת עבר, כשפת הקיום המשותף והמוסרי בארץ הזו. כולם מוזמנים להצטרף.
נטע עמר-שיף היא עורכת דין לזכויות אדם
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
