newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"כשיצאנו החוצה מצאנו את החתול שלנו, הראש מנותק מהגוף"

כשבנם הבכור נולד, עודאי ואחלאס הביאו לו גור חתולים. אחרי שפוגרומיסטים יהודים צרו על ביתם בחווארה במשך לילה שלם וניסו להציתו, הם גילו את גוויית החתול מוטלת בחצר. סיפור על חושך, בעירה גדולה ושביב קטן של תקווה

מאת:
הילדים בכו וצעקו לעזרה. עאמר דומיידי, אחיו של עודאי, בבית המשפחה שנשרף בחווארה (צילום: אורן זיו)

הילדים בכו וצעקו לעזרה. עאמר דומיידי, אחיו של עודאי, בבית המשפחה שנשרף בחווארה (צילום: אורן זיו)

כשהילד הבכור שלהם נולד, לפני שש שנים, עודאי דומיידי וזוגתו, אחלאס, החליטו לאמץ גורת חתולים ג'ינג'ית. שתגדל עם הילד. הם בנו בית קטן ברחוב צדדי של הכפר חווארה, ליד מטע זיתים. לילד קראו תים, מהמילה אהבה, ולחתול בוסה, נשיקה. ככה עודאי סיפר, ברעד, מול שלולית של דם שחור.

בליל הפוגרום, מישהו ערף את ראש החתול, והניח בחצר שלהם, מופרד מהגוף. ליד חדר האורחים, שנשרף לחלוטין.

בלילה למחרת, עמדנו בשקט מול הפחם והדם הקרוש. פחית אוכל ריקה, כרית עם נצנצים שעליה ישן החתול, ושברי זכוכיות פזורים על הרצפה. עודאי אמר שמילדות אהב חיות, כי קל לו לתקשר איתן. "חיות הן כמו מראה לרגשות שלך", הוא אמר.

בכפר שררה דממה. מעטים העזו לצאת מהבית. קודם לכן הלכתי לבד ברחוב הראשי, בדרך לעודאי. פצפוץ נורא של זכוכית עלה מכל צעד, בכל מקום, בכל פינה. חיילים עמדו ליד החנויות הסגורות, בין כלי רכב מפוחמים, ורק למכוניות ישראליות התירו להיכנס לכפר, שרחובו הראשי משמש ציר תנועה מצפון לדרום ומתנחלים נוסעים בו בשגרה.

רכב לבן האט לידי. "מה אתה מסתכל", שמעתי קול מתוכו. לפני שהספקתי לענות, שני בחורים זינקו החוצה. רק כשאמרתי מילה בעברית הם נכנסו חזרה לרכב, ונסעו.

לפחות עשרה בתי משפחות הוצתו בחווארה, לפי העירייה, במתקפה מאורגנת, שבה השתתפו כ-400 איש, לפי גורמי ביטחון, כנקמה על רצח האחים הלל ויגל יניב, תושבי ההתנחלות הר ברכה. הנה סיפורה של משפחה אחת בפוגרום: אבא, אמא, שני ילדים וחתול.

זה התחיל בשש בערב, עודאי סיפר. הוא היה בעבודה, ואשתו התקשרה אליו. "היא אמרה שנכנסים לנו לבית. ושמעתי ברקע צעקות. שני הילדים שלי צרחו בטלפון: אבא בוא, אבא בוא".

אחלאס, אשתו, סיפרה שנעלה את שני בניהם הקטנים בחדר האמבטיה. היא ראתה את התוקפים מהחלון. "היו עשרות מתנחלים בחוץ, הם הקיפו את הבית", דיברה בשטף, בלי לעצור, "בהתחלה ניפצו את כל החלונות. ואז הבעירו בדים, ספוגים בדלק, וניסו להכניס פנימה את האש מהחלונות. הם הצליחו להבעיר חדר אחד. החלון בשירותים נורא קטן, לכן החבאתי את הילדים שם. הם ניסו להיכנס דרך הדלת. ברגע הזה, לא יודעת מה קרה, פשוט קפאתי. לא הצלחתי לזוז יותר".

הילדים צרחו מפחד. עודאי עם בניו תים וג'וד. צילום באדיבות המשפחה

הילדים מאוד אהבו חיות. עודאי עם בניו תים וג'וד. צילום באדיבות המשפחה

מפחדים מכל רחש קטן

סמוך לסלון בבית, בחצר, נותר עדיין בלון גז, שהתוקפים פתחו עד הסוף, וניסו לפוצץ. אחלאס עזבה הבוקר את חווארה וחזרה אל בית הוריה, בסלפית. היא לקחה איתה את שני הילדים: תים בן השש, וג'וד בן הארבע. הם נשנקו בלילה מגז מדמיע ומהשריפות וקיבלו טיפול רפואי. מאז הם לא נרדמים, כל רחש קטן מבהיל אותם, אמרה. עודאי אמר שעצוב לו שהיא עזבה. "היא רצינית, אשתי", הוא אמר, "היא לא רוצה לחזור לכאן".

כמה משפחות בחווארה סיפרו שלקחו כך את הילדים, זמנית, למקום אחר, בטוח יותר. לרוב לקרובי משפחה בערים גדולות, כמו שכם וסלפית, שבשטחי A. חווארה היא עיירה קטנה, בשטחי B, שלמשטרה הפלסטינית אין בה סמכות ואסור לה לפעול בלי תיאום עם הצבא הישראלי. כלומר, חיילים אמורים להגן על הפלסטינים באזורים אלו. שורת מקרי עבר מראים כי בפועל נוכחות החיילים במתקפות מתנחלים לרוב מאפשרת להן להתארך ולעיתים להחריף. תושבים נאלצים להגן על עצמם.

"אבא שלי צעק לחיילים בעברית: שורפים לנו את הבית, יש שם ילדים קטנים ונשים. אבל הם אמרו שאסור לעבור"

פגשתי את עודאי כשישב בבית לבדו, בין שברי הזכוכית. מאוחר יותר, כמה קרובי משפחה הגיעו להיות איתו, לעזור להתגונן, למקרה שיתקפו אותם שוב. במהלך הלילה אחלאס התקשרה אליו כמה פעמים בדאגה לשלומו. בכל פעם הוא התנצל בפניי, הסיט מבט, ודיבר בשקט אל תוך הטלפון. הוא אמר לה שבינתיים רגוע. שהם מוכנים למקרה שמה קרה יקרה שוב.

הם דיברו ברכות. הוא שאל אותה אם אכלה, ואז התעניין מה אכלה, והעיניים שלו פתאום נמלאו דמעות. היא אמרה לו: בוא נדבר אחר כך, והוא אמר: וידאו או דיבור, והיא אמרה, מה שתרצה.

ליל הפוגרום היה אירוע טראומתי עבור המשפחה שלהם. לקח לעודאי כשעה, לדבריו, להגיע לבני משפחתו, בגלל מחסומי הצבא. "עמדתי בכביש הראשי קרוב לבית שלי, בשיא המתקפה, אבל חיילים לא נתנו לי לעבור", הוא סיפר. "השתגעתי. אני יודע רק קצת עברית. אבא שלי היה איתי, והוא צעק להם בעברית: שורפים לנו את הבית, יש שם ילדים קטנים ונשים. אבל הם אמרו שאסור לעבור".

המתנחלים ניסו לפרוץ פנימה. הבית השרוף של משפחת דומיידי בחווארה (צילום: אורן זיו)

המתנחלים ניסו לפרוץ פנימה. הבית השרוף של משפחת דומיידי בחווארה (צילום: אורן זיו)

הפורעים בפנים, התושבים בחוץ

תיאור דומה השמיעו כמה עדים שנפגעו באותו לילה בכפר: מיד לאחר הפיגוע, הצבא הטיל עוצר על חווארה. התנועה אל הכפר ובתוכו נסגרה במחסומים. בסביבות שש בערב, מאות מתנחלים חלפו דרך מחסומים אלו, שנותרו על עומדם. במשך לפחות שעה, התוקפים הציתו בתים בתוך הכפר, בזמן שחיילים עמדו מחוץ לכפר, ומנעו פיזית מתושבי המקום להיכנס לתוכו.

עודאי מספר שהוציא את הטלפון הנייד שלו כדי להראות להם את תמונת בנו, ג'וד בן הארבע, השמורה כשומר מסך. צילום של ילד בהיר שיער, עם אצבע שנוגעת בפיו. "אבל הם לא הספיקו לראות, כי אשתי התקשרה", הוא אומר. "אז פתחתי רמקול, שישמעו. היו רק צרחות, אני זוכר ששמעתי בעברית מישהו צועק: 'תפתחי יא שרמוטה'. ואז אחד מהחיילים נתן לי לעבור".

עודאי רץ לבית שלו. האוויר היה אדום מרוב אש, הוא מספר. כך רואים גם בסרטונים. התוקפים התחלקו לקבוצות, תושבים סיפרו, והתנהלו באופן מאורגן יחסית. מסביב לבית של עודאי, לדבריו, עמדו שלושים איש, מיעוטם רעולי פנים. הם אחזו באבנים, בקבוקי תבערה, מוטות, וחלקם היו חמושים בנשק. הם ניסו להבעיר את הבית. הוא התקרב אליהם מאחור.

"חשבתי, איך אני יכול להיכנס הביתה ככה, כשהם שם? אז ניסיתי לעשות כאילו אני אחד מהם. לקחתי אבנים בידיים, שמתי קפוצ'ון על הראש, ונעמדתי איתם. בתוך ההמולה, זה עבד. צעקתי לאשתי, מהחלון: אני כאן, אני כאן. ואז הם הבינו מי אני, שאני בעל הבית. רגמו אותי באבנים". בגב שלו יש סימנים, והוא עדיין צולע, מהמכות שחטף.

כאשר נכנס לביתו, ממול, בבית השכן, שכבה אמא שלו. הוא ראה אותה ליד הדלת מחוסרת הכרה. לא רחוק ממנה, בסלון, מצא את סבתא שלו. "היא בת 87, ויש לה מחלת עצבים. היא היתה על הרצפה בסלון, רועדת, ויצא מהפה שלה משהו, כמו קצף. העיניים שלה היו פתוחות אבל לא ראו את האישונים. היא לא דיברה. אני לא יודע איך לתאר איך הרגשתי. לאן ללכת, לאמא, לסבתא, לילדים? ובזמן שאני מטפל באמא שלי, אני רואה את המתנחלים שוברים הכל מבחוץ. אתה בודד לגמרי, וצריך להגן על עצמך".

מגרש המכוניות שהוצת בחווארה, ב-26-27 בפברואר 2023 (צילום: ווהאג' בנימופלה / אקטיבסטילס)

כל השמיים היו אדומים. מגרש המכוניות שהוצת בחווארה, ב-26-27 בפברואר 2023 (צילום: ווהאג' בנימופלה / אקטיבסטילס)

החיילים ירו על הפלסטינים

שני עדי ראייה אמרו כי לאורך כל הזמן הזה עמדו ליד המתנחלים כמה חיילים, בתוך קבוצת התוקפים. "הם פשוט הסתכלו", עודאי אמר. בשלב מסוים, כאשר הגיעו לבית עוד קרובי משפחה ושכנים, הפלסטינים החלו לזרוק על הישראלים אבנים, כוסות, ושאר כלי מטבח. חיילים אז החלו להדוף את המתנחלים ולכיוון גז מדמיע לכיוון הפלסטינים. אחר כך החיילים פתחו באש חיה על הפלסטינים. לפי עדים והמרפאה המקומית בחווארה, ארבעה פלסטינים נפצעו מהירי בזמן שהגנו על בית המשפחה. שלושה נורו ברגל, ואחד ביד.

זו דינמיקה מוכרת, שחזרה על עצמה במתקפות דומות ברחבי הגדה המערבית בשנים האחרונות: קבוצת ישראלים פולשת מהתנחלות אל תוך כפר, חמושה לרוב בנשק קר, ותוקפת בתים. כשתושבי המקום משליכים עליהם אבנים, חיילים יורים לעברם כדי להגן על האזרחים הישראלים התוקפים. כך המתקפה מתארכת, ולעיתים נעשית קטלנית.

מאז 2021, נהרגו בכפרים באזור יצהר והשומרון, מאש הצבא, לפחות ארבעה פלסטינים, במהלך מתקפות מתועדות של מתנחלים רעולי פנים: מוחמד חסן, בן 21, בקוסרה, נידאל ספדי, בן 25, בעוריף, חוסאם עסאירה, בן 18, מעסירה אל-קבליה, ועווד חרב, בן 27, באסכאכא. כולם נורו בתוך הכפר שלהם, במהלך מתקפה עליו. ניתן לשער בזהירות כי סאמח אקטש, שנהרג באירועי חווארה, נהרג בנסיבות דומות, אך אלו טרם התבררו עד תום.

השכנים שהגיעו לסייע למשפחתו של עודאי הצליחו, בסופו של דבר, להבריח את התוקפים. התוקפים שרפו חדר אחד, חיצוני, שנותר מפוחם, וכל הציוד בו נגנב. "שעונים, טלוויזיה, לפטופ, הם לא השאירו כלום. הוציאו הכל מבפנים, והאחרון שיצא – שרף את החדר", אומר עודאי כך האירוע נגמר. כשהמשפחה יצאה החוצה, ההורים מצאו את החתול שנשחט.

בשעת לילה מאוחרת, בדרך חזרה לרכב ומשם לירושלים, שמעתי שריקות מאחד הגגות. קבוצה של עשרה גברים עמדה למעלה, על בית שכל חלונותיו נופצו, וסימנה לי להיזהר. הם אמרו לי ללכת לאט לכיוונם, כי הם ראו מהגג שמתנחלים שוב נכנסו לכפר, ולא כדאי שאתקרב. מישהו ירד, פתח שער נעול, ועלה איתי למעלה. הם הציעו שאחכה איתם, עד שהסערה תחלוף, ואמרו לי לקוות שלא ישרפו לי את הרכב, שחנה בכביש הראשי.

המתנחלים עדיין שולטים ברחובות, בודקים מכוניות. חיילים ומתנחל בחווארה (צילום: אורן זיו)

המתנחלים עדיין שולטים ברחובות, בודקים מכוניות. חיילים ומתנחל בחווארה (צילום: אורן זיו)

משמר הגגות

על הגג ראיתי שני דליים, מלאים באבנים, וכמה רוגקטות. הקבוצה הסבירה שאתמול אף אחד לא הצליח להגיע כדי להגן על הבתים בזמן. לכן הסבו להם נזק רב. כ-15 קרובי משפחה ושכנים נסעו במשך שעה משכם, בדרכים עוקפות ומפותלות, כדי לחמוק ממחסומי הצבא ולהגיע להגן על בית קרוביהם. חשוב להיות כאן יחד, כמשפחה, אם יקרה משהו, הם אמרו.

היה חשוך. מישהו הציע לי מעיל. אפשר היה לראות, על גגות אחרים, משפחות אחרות. למטה, ברחוב הראשי, הדומם, בהקו אורות לבנים. מעל נישא הר גבוה, צללית עגולה, בפסגתו רצועת אור דקה. אלו הבתים של יצהר. טלפון הבהב. מישהו קיבל הודעה. "היה פיגוע ביריחו, יש הרוגים". מישהו שאל אותי אם זה נכון שיש הפגנות בישראל נגד הפוגרום.

המבוגר בחבורה, כששמע שאני יהודי, הושיט את ידו, ואמר בעברית שוטפת: "בשביל מה זה טוב, כל האנשים שמתים, אצלנו ואצלכם. לא חבל למות ככה? בשביל אדמה. הגורל שלנו זה לחיות פה יחד". הוא סיפר שכל חייו עבד בישראל, והשתתף בקבוצות דיאלוג, ואמר שצריך שלום אמיתי, עם שוויון וחיים בכבוד לבני העם שלו, שחיים "כנתינים סוג ב' של הצבא, עם תעודות ירוקות".

שרידי ההרס בכל מקום. מגרש המכוניות השרופות בחווארה (צילום: אורן זיו)

שרידי ההרס בכל מקום. מגרש המכוניות השרופות בחווארה (צילום: אורן זיו)

בחור צעיר, לידו, גיחך. ואז אמר לי בערבית: "תראה, תראה", הרים אבן, מתח רוגטקה, ושיחרר אותה. האבן התנפצה על קירות הגג, והרעש היה קצת מבהיל. הוא הציע לי סיגריה. ניסיתי לשבור את הקרח, ואמרתי: "נראה שתהיה בינינו מלחמה בקרוב, אה?". והוא אמר: "הלוואי".

שנינו, מסתבר, באותו גיל בדיוק. אבל הוא אף פעם לא יצא מהגדה. לא ראה את הים, לא ביקר בירושלים. אבא שלו נכלא באינתיפדה השנייה, ומאז כל המשפחה ברשימה השחורה של השב"כ. כלומר, הם לא יקבלו היתרי תנועה מהצבא, וחיילים יעכבו אותם מדי פעם במחסומים. הוא לא ידע עברית כמעט בכלל. כמו כל הצעירים שהמתינו שם, דרוכים על הגג, בני דור שנולד אל תוך משטר ההיתרים וחומת ההפרדה.

דיברנו במשך שעה על האלימות. הוא אמר שהיא גברה מאז הממשלה החדשה, אבל תמיד היתה. הוא סיפר על התסכול מהרשות הפלסטינית, ש"עושה כל מה שישראל אומרת" ורק משמרת את מצב הכיבוש. ואיך הוא מקווה רק שמשהו ישתנה כבר, אפילו אם זה מלחמה, רק שישתנה. הוא סיפר על חבר שלו, שחיילים ירו בו למוות כי זרק אבנים, ואיך מאז נולד אצלו זעם כזה, בלב, שלא מרפה. למטה, בינתיים, הלכה והתגבשה קבוצת צעירים סביב כיכר יצהר. כמה מהם נכנסו פנימה עם דגלי ישראל, ונעמדו לא רחוק מאיתנו. חיילים חסמו אותם הפעם. על הגג הזה, לפחות, הלילה עבר בשקט.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מחאת סטודנטים בבריטניה, ב-17 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

מחאת סטודנטים בבריטניה, ב-17 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

הביקור המוזר במאהל המחאה באוקספורד שאמור לייצג אותי

הזדמן לי לבקר בזירת מלחמת החורמה הסימבולית שמתנהלת באוניברסיטה הבריטית, ולנהל שיחה עם סטודנטים שהחליטו לדבר בשמי כפלסטיני – ונחרדתי לגלות גישה שטחית, שאינה מנסה אפילו להתמודד עם המציאות היומיומית שבה אני חי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf