חגיגות הפרידה של אורי אריאל: עקירת 36 אלף בדואים מבתיהם
במשך שנים, במסווה של "פיתוח הנגב", ייבא אורי אריאל מהשטחים את יחסי האדנות בין יהודים לערבים והותיר אחריו מורשת של ליבוי אש ושנאה. עכשיו צריך לעצור את מדיניות הדחפורים של הרשות להסדרת התיישבות הבדואים
"ישראל היום" דיווח בשבוע שעבר בששון על תכניתה של המדינה לעקור מבתיהם 36 אלף תושבים מהכפרים הבלתי מוכרים בנגב. כמה נפלא! עקירת כפרים ממקומם הרי היא התגשמות חזון הדורות לפיתוח הנגב. התוכנית נחשפה במלוא הבוטות לרגל חגיגות הפרידה של אורי אריאל מלשכת שר החקלאות, והיא מורשתו לממשיכו – בצלאל סמוטריץ'.
העיקרון שמאחורי העקירה פשוט. המדינה מתכוונת לנצל ביעילות הזדמנויות מן הגורן ומן היקב: מאריכים את כביש שש? – הזדמנות לעקור. סוללים מסילה לערד? – קדימה, לעקור. בסיס חדש לצבא? – כפר נוסף נמחק מהמפה. מקימים מכרה פוספטים ליד ערד? מרחיבים את אזור התעשייה הצבאי ברמת בקע? – אפשר לחסל מספר כפרים במכה אחת.
זהו חזון נחוש של מי שמסרבים לחלוק אפילו את חדרי הלידה בבתי החולים עם ערבים: פיתוח הנגב הוא לא, חלילה, לכולם. זהו פיתוח ליהודים על חשבון זולתם. ערכי מגילת העצמאות? אריאל וסמוטריץ' מסתדרים יפה בלעדיהם.
הגישה האידיאולוגית הניצבת מאחורי הדחפורים היא עקבית: לפני כשבע שנים עלתה על הפרק "תוכנית פראוור", שכללה הצעה של "תמורות בקרקע או בכסף" בסכומים מזעריים לבדואים המוכנים לעקור מבתיהם. אנשי מפלגת תקומה-האיחוד הלאומי בראשות אורי אריאל וסמוטריץ' התנגדו אז בתוקף למהלך: מה פתאום, טענו, שנחלק להם כסף וקרקע, אם אפשר להעיף אותם מהשטח בחינם?
מאז, מממש שר החקלאות את השקפתו. הוא מפעיל את הרשות לפיתוח והסדרת הבדואים בנגב, המכוונת תהליך של ריכוז הבדואים וציפופם הכפוי ביישובים המוכרים. הטכניקה ברורה: זהו מהלך מלקחיים. מחד גיסא, מפעילים איום מתמיד בהרס בתי הבדואים, ובשנה החולפת (2018) נהרסו כ-2,220 מבנים. מאידך גיסא, "מציעים" לבדואים עוד ועוד שכונות חדשות בעיירות הקיימות. הצעה מהסוג המאפיוזי, כזו שאסור לסרב לה.
לאחרונה נולד אמצעי חדש בקרב על הבית של הבדואים. אם אין די במקל ובגזר, נוסף השוט: קנסות מנהליים בסך עד 330 אלף שקלים למבנה. כך יכולים מוסדות האכיפה להטיל חיתתם על התושב הבדואי העני ולאלץ אותו למהר ולהרוס את ביתו. אם יחשוב לתומו לרגע, שבכל זאת יש לו זכויות והוא יכול להציג טענות בבית משפט – טוב שיידע, שיאלץ לשלם את שכר הטרחה לעורך הדין ואת אגרת בית המשפט, ויוסיפם לקנס המוגדל.
הציבור הבדואי מתלבט: הבדואים מונים כיום כ-258 אלף נפש ומהווים כ-34 אחוזים מתושבי הנגב. בניגוד לדימוי התקשורתי, זו קהילה שאינה ממהרת כלל לנהל מאבק אסרטיבי על זכויותיה, ואינה נחפזת לחסום את נתיבי איילון. לבדואים זיכרון ארוך, ובממשלה יודעים שמתוך כמאה אלף בדואים ששהו כאן לפני תש"ח, נותרו בסוף המלחמה כ-11 אלף. זו קהילה אזרחית ענייה ומוחלשת, שתלויה בממשלה למחייתה ואינה ששה לעימות חזיתי עמה.
ואולם, גם לאורך הרוח הבדואי יש גבול. לעקירת כפרים ולהרס בתים משמעות מרחיקת לכת בתרבות הקהילות בנגב. לא ניתן להתעלם מקהילה כה גדולה ולצפות שתסכים לכך שפיתוח האזור יתנהל על גבה.
הקהילה הבדואית ערה להקצנת המדיניות: בשנים האחרונות, בניצוחו של אריאל, תכנונם של ארבעה כפרים בדואים, שבוצע בידי המדינה, בוטל או הוקפא (ואדי אלנעם, רחמה, אלפורעה ורמת ציפורים). תוכניות חדשות להכרה בכפרים – לא קודמו. נגד הכפר ביר הדאג' הנאבק על מימוש תכנון המשקף (ולו במקצת) אורח חיים חקלאי-כפרי ננקטו עונשים השכם והערב, ממש מסע דיכוי.
במקום לקדם התיישבות בדואית, יזמה המדינה הקמה של שורת ישובים יהודים על חשבון שטחיהם של כפרים ערבים. הבולט שבהם הוא כמובן חירן שנבנה על הריסות הכפר אום חיראן, והצית עימות. בנוסף, תוכננה הקמת דיה ונווה גוריון במרחב הכפרים הערבים קטמאת וביר הדאג' (שתי התוכניות נגנזו בידי מוסדות התכנון).
הקהילה הבדואית זכתה ל"תוכנית חומש" בסך 3.4 מיליארד שקלים – ואולם למרות זאת, הפער בינה לבין שכניה היהודים, הזוכים לתקצוב מועדף בעשרות ערוצים, הולך ומעמיק. והראיה: לפי נתוני הביטוח הלאומי לשנת 2017, חרף התכניות וההשקעות הממשלתיות תחולת העוני בקרבה גוברת, והיא הגבוהה בישראל.
למדיניות הדחפורים של הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב השפעות כבדות משקל על חייהם של התושבים הבדואים המתגוררים ביישובים המוכרים והלא מוכרים.
הימין הקיצוני אינו מסתפק בעימות בשטחים, ומלבה עוד ועוד אש בנגב, במסווה של "פיתוח" ובחסות "שלטון החוק". הם מייבאים מהשטחים את האידיאולוגיה של יחסי האדנות: אנחנו ואפסנו, זה הסוס ואנחנו רוכבו.
על ראש הממשלה הבא לרוקן את הרשות הממונה על התיישבות הבדואים מעיקרה, אין לאפשר השתלטות עוינת. הכאוס של מאבקי הכוח בין משרדי הממשלה השונים שהופקד בידיהם הטיפול בסוגיית הסדרת התיישבות הבדואים בנגב לאורך עשרות שנים בהעדר תשתית ארגונית הולמת של אחריות, העצים את הבעיות בנגב משנה לשנה. אם יימשך, תאכל את הנגב אש כבירה.
מרואן אבו פריח הוא רכז סניף עדאלה בנגב, חיה נח היא מנכ"ל פורום דו-קיום בנגב ועטיה אל אעסם הוא יו"ר מועצת הכפרים הלא מוכרים בנגב.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן