חברים ברחוב שוקן, אתם מתירים את דמי

כתבה: גבי גולדמן

קמתי בבוקר בתחושה לא מוכרת של הקלה. האוויר היה צלול וקריר, הציפורים צייצו מחוץ לחלון, ובחלל נישא ריחו הוורוד של שחר של יום חדש. מה קרה? שאלתי את עצמי בעודי מנפנפת כמה פיות וציפורי דיסני מצוירות שריחפו סביב לראשי במעגל מושלם. מה פשר האושר הזה – את השאלה הזאת כבר זמזמתי בשיר אל העולם – מנין מגיעה התחושה כי סוף סוף נמצאה תשובה, לא לסתם תהיות של יום-יום כי אם לכל השאלות הגדולות בבת אחת?

עם הקפה של הבוקר, שריחו היה נפלא מהרגיל, הגיעה גם התשובה. "אין כסף לטיפול בעוני..", זעקה הכותרת הראשית בעיתון הכלכלי של הבוקר, תוך שהיא נותנת לרגע אשליה של אכפתיות וסולידריות ומבטיחה תשובה. ולמה אין כסף? רול דה דראמס והניפו את פונפוני המעודדות – "כי צריך לשחד ועדי עובדים". סטגדיש.

"אין כסף לטיפול בעוני, כי צריך לשחד ועדי עובדים". כה פשוט, נחרץ, ונהדר. איך, בשם אלוהים וסגניו מרחוב שוקן אשר בעיר העברית הראשונה, איך לא חשבו על זה קודם?

ולמה לעצור שם, אם התשובה כל כך טובה? חיכיתם חצי שנה לבדיקה אצל רופא מומחה ואז עוד ארבע שעות כי בדיוק נכנס תייר מרפא? זה כי הכסף הלך לוועדי עובדים. אבו מאזן לא יורד מספיק על הברכיים? הוא עסוק בללקק לוועדי עובדים! הדייט שלך קמצן? הוא צריך את הכסף כדי לשחד ועדי עובדים. ישראל שוב לא הצליחה להעפיל למונדיאל? הילד שלכם לומד בכיתה עם עוד ארבעים? האבטיח שקניתם אדום שחבלז אבל בטעם קרטון? התינוק בוכה כל הלילה, הסוללה של הנייד נגמרת מהר מידי ושוב קראו לכם לחודש מילואים? ידה ידה ידה – ועדי עובדים.

סלח לי אבי כי טעיתי, לרגע חשבתי שאין כסף לטיפול בעוני כי צריך לתחזק את הצבא החזק במזרח התיכון, לממן כיבוש של עם אחר ואת אבטחת העם הכובש, ולתקצב מגזרים שלמים שלא עובדים, לפעמים לא באשמתם. סלח לי אבי כי טעיתי בתשובה, כנראה שקראתי יותר מידי "הארץ" כל אותן שנים.

נמצאה הבעיה. שער דה-מרקר, 25.6.14

נתחיל מהבסיס: היי, אני גבי, חברה ופעילה (עד לפני כחודשיים) בוועד עובדים. מעודי לא קיבלתי שוחד, ונראה לי סבבה להמשיך במגמה הזאת.

ידידיי הווירטואליים מרחוב שוקן, אין לי בעיה שתמרחו כותרות רגשניות ושקריות ומציגות דעה מבוססת אג'נדה בתור עובדה. רוצים להידמות לגרועים בקולגות שלכם (מי אמר ישראל היום + ידיעות ולא קיבל)? זכותכם, בהצלחה עם זה, תיזהרו כי צפוף שם במי המדמנה. זכותכם להמשיך באג'נדה בה התחיל מו"ל העיתון שלכם לפני יותר מעשרים שנה, בדיוק אותה אג'נדה שהביאה לחורבן ענף התקשורת ועם השנים גם לחורבן האתיקה שלו. לא למדתם לקח? זה בסדר, זכותכם לחזור על טעויות ואפילו לנסות לשכנע אחרים. אבל מה שעשיתם היום זה עוד שלב במה שאתם כנראה עיוורים מכדי לראות שאתם עושים. זאת כבר לא אג'נדה, מה שעשיתם היום זאת הסתה, דיבה, התרת רסן והתרת דם.

כי כשאתם, החברים מרחוב שוקן, שופכים את השנאה שלכם בדמות כותרת ראשית דיבתית ושערורייתית בעמוד הראשון של עיתון מכובד יחסית – אתם מתירים את דמי.

אז אנחנו לקחנו את הכסף? הפגנת עובדי מעריב, ספטמבר 2012 (אקטיבסטילס)

כשאתם מסבירים לקוראים שתעריפי הבנקים הם באשמת אותן "מיליציות", כאילו שיש לוועדים ולו בדל השפעה על התעריפים, אתם מתירים את דמי. וגם פוגעים בעובדים של חברת פרטנר, שרק היום הכריזו על יציגות והצטרפו לחבריהם בענף ההי טק. כשאתם לוקחים ציבור של מאות אלפי אנשים שעובדים תמורת משכורתם, ואשר לרובם אין פנטהאוז בתשעה מיליון שנקנה במזומן, ומנסים להשליך עליו מחטאיהם של מעטים שהכוח אולי עלה להם לראש – אתם מתירים את דמי, וגם מושכים את השטיח מתחת לרגליים של מאות הנערות והנערים שעובדים במקדונלדס ונלחמים על זכויותיהם הבסיסיות בימים אלה ממש.

כשאתם משתמשים בנחישות כזאת בטרמינולוגיה שלקוחה הישר משדה הקרב, אתם לא רק פוגעים במטרות הקלות, באלון-חסנים למיניהם, אתם מתירים את דמי, ופוגעים אפילו בחברים שלכם, כן, כן, מאותו רחוב שוקן, שהתאגדו כבר מזמן, והצטרפו לציבור הגדול שההבנה שלו מתחדדת מיום ליום: הבנה שהדרך היחידה להגנה מפני הקפיטליזם הגחמני של שוק העבודה הדורסני היא באמצעות העמידה ביחד. כשעורכים בכירים בעיתון חוזרים ומכנים ועדי עובדים במילים "קאסטות" ו"מיליציות" – אתם מתירים את דמי.

הייתי מצפה לקצת יותר ממי שעוסקים במילה הכתובה ובטוח שמעו לפחות פעם את הביטוי "חיים ומוות ביד הלשון". כשאתם מתירים את דמינו, מה בדיוק אתם מצפים שיקרה?

גבי גולדמן היא עיתונאית, חברת הנהגת ארגון העיתונאים, ועד לאחרונה יו"ר שותפה של ועד עיתונאי מעריב