זכרונות אסורים: אירועי יום השנה לשואת הארמנים באיסטנבול
ארדואן אמנם הכיר בסבל אבל עוד לא באחריות. בינתיים אקדמאיות, אקטיביסטיות וצאצאי הניצולים ממשיכים להתכנס, לספר, לשיר, לחנך ולזכור את רצח העם המוכחש ביותר במאה העשרים
כותבת אורחת: רלה מזלי, איסטנבול
לא הייתה אלימות משטרה נראית לעין בטקס לציון 99 שנים לרצח העם שבוצע בארמנים בתורכיה בין 1915 לסוף האימפריה העות'מאנית ב-1923. "אני חושבת שהוא לא יוכל הפעם", חברה שלי עאיישה אמרה כשזהות ה"הוא" ברורה לכולנו. "שמעת שאתמול ארדואן התבטא בנושא פעם ראשונה? עכשיו כל העולם מחכה לראות אם תהיה אלימות משטרה בטקסי הזיכרון".
בעיני הנשים שהלכתי איתן לטקס יום הזיכרון, ההצהרה של ארדואן הייתה נוראה. "משתתף בצערם?!" מישהי אמרה, "כאילו שמתו מוות טבעי או נהרגו באסון טבע?! בלי לקחת שום אחריות"?! מישהי אחרת הוסיפה: "כבר היה עדיף שלא יאמר כלום. ככה הוא מאלץ אותי להיכנס אתו לדיון, לגעת בידיים מגואלות בדם".
יום לפני זה חברתי, עאיישה גול אלטינאי, התקשרה להזמין אותי להצטרף. עאיישה היא אקדמאית אקטיביסטית, שעוסקת בין היתר בשנים האחרונות בהצפה, שחזור ושימור זיכרונות מהקיום הארמני בתורכיה עד 1915 ובתהליכים מושתקים שנמשכו בעקבות רצח העם, כמו אסלאמיזציה של הרבה מאוד ילדים ממוצא ארמני שגדלו כמוסלמים. באותו בוקר, עאיישה השתתפה כבר בטקס אחר, בצד השני של העיר, מעבר לבוספורוס.
לא הייתה אמנם אלימות משטרה בטקס אבל איש בולשת או שוטר באזרחי עצר אותנו בכניסה למתחם הקטן שנסגר במחסומי ברזל בחזית הקונסוליה הצרפתית, בכניסה למדרחוב איסתיקלל מכיוון כיכר טקסים. הוא הורה ללכת מסביב, לא מכאן. "אני כאן עם ארמנים מבוגרים מהפזורה", עאיישה ענתה לו, נסערת ונחרצת, "אתה רוצה להגיד לי שאתה שולח אותם כל הדרך מסביב?!" הוא הזיז מעט את הגוף וסימן לנו לעבור, אבל מהר.
עאיישה הגיעה עם אורחת וחברה שלה, ארלין אבאקיאן, אשה בת שבעים-פלוס ששמעה מסבתא שלה את תולדות האלימות והרצח כפי שהיא חוותה אותם כאשה צעירה ב-1915. ארלין, מייסדת המחלקה ללימודי נשים באוניברסיטת מסצ'וסטס בארצות הברית, הגיעה לתורכיה פעם ראשונה רק לפני חמש שנים. עאיישה קראה את ספרה של על רצח העם – ניתוח מגדרי של האירועים ועד היום הספר היחיד על שואת הארמנים שכתבה אשה – והזמינה אותה להרצות בכנס שהיא (עאיישה) יזמה על הנושא. ארלין לא האמינה שקוראים ולומדות אותה בתורכיה. היא חששה להיענות וכמעט סירבה. אבל מאז הכנס וההיכרות עם עאיישה, היא הייתה כאן כבר כמה פעמים. עד השנה, אף אחד מהביקורים לא נפל על יום הזיכרון לרצח, ה-24 באפריל.
הרמקולים השמיעו קול צלול של אשה בשירה של מה שארלין זיהתה מיד כמיסה ארמנית. בלי מלים או היסטוריה, בהקשבה מהצד, שמעתי מוסיקה יפהפייה שגרמה גם לי, יחד עם עאיישה, ארלין ובת זוגה מרתה אאיירס, להיאבק בדמעות. אחרי עמידה של כמה דקות בתוך המתחם, המארגנים ביקשו להתיישב על רצפת המדרחוב מסביב לריבוע גדול שנפרס באמצע המתחם.
הריבוע הורכב מפורטרטים מצולמים של חלק מ-250 הגברים, אינטלקטואלים, עורכי דין, מרצים, ראשי הקהילה, שנלקחו מבתיהם באיסטנבול ב-24 באפריל 1915. בין ריבועי הפורטרטים הונחו ציפורנים אדומות ונרות נשמה. גם ליושבים ישיבה לא-נוחה בעליל על הרחוב באיסתיקלל, המארגנים חילקו ציפורנים וצילומים מנויילנים של גברים שהועלמו, הוגלו ונרצחו.
לצילומים מ-1915 הצטרפו גם תמונות של הראנט דינק, מייסד ועורך של אגוס, עיתון תורכי-ארמני דו-לשוני, שפתח בשיטתיות ערוצי מידע והידברות בין דוברי שתי השפות ואנשי שתי הקהילות. דינק הועמד למשפט שלוש פעמים במהלך חייו על עבירות של "הכפשת הזהות התורכית" תחת סעיף 301 בספר החוקים התורכי. בינואר 2007, הוא נרצח בירי ברחוב בידי אוגון סאמסַט, לאומן תורכי בן 17. צילומים שהתגלו יותר מאוחר סיפקו עדות לקשרים של סאמסט עם קציני משטרה ואנשי כוחות מיוחדים, וגררו חקירות ופיטורים של חלק מהמעורבים. בין התמונות המנויילנות בטקס באיסתיקלל היו גם דיוקנאות של חייל צעיר ממוצא ארמני שנהרג בשרות הצבאי בצבא תורכיה. בטקסטים שקראו היו, בין היתר, רשימה של שמות ורשימה של כפרים שנמחקו. מרחוק שמענו קריאות קצובות של הפגנת-נגד.
ארלין סיפרה לנו בהמשך הערב על בעל חנות השטיחים, שניסה לשכנע אותה לקנות שטיח באותו בוקר כשבחנה מקרוב חלק מהשטיחים. היא הסבירה לו שיש לה בבית הרבה מאוד שטיחים, שמשפחתה במקור "מכאן". הוא שאל מאיפה והיא נקבה בשם עיירת המוצא. הוא ענה שהם ממש כמעט קרובי משפחה. היא ענתה שלא, שמשפחתה הם ניצולי רצח-העם הארמני ב-1915. הוא הגיב בפסקנות: "לא היה רצח-עם". ארלין, שחששה רק חמש שנים קודם לנחות באיסטנבול, לא ויתרה. מופתעת מעצמה, וכנגד פחדים מושרשים וישנים, היא שאלה בהתרסה: "אתה מתכוון להגיד לי שסבתא שלי הייתה שקרנית?!" העוזר הצעיר של בעל החנות, ממוצא כורדי, עצר בשקט את ארלין ואת מרתה ביציאה מהחנות וביקש לשמוע על ההיסטוריה של הארמנים בתורכיה.
גם הסטודנטיות והסטודנטים הצעירים שארגנו את הכנס שארלין פתחה למחרת, "מגדר בזיכרונות של מלחמה וקונפליקט אלים", מחוייבים ללימוד ההיסטוריה הזאת לצד היסטוריות של מגוון עשיר של קהילות שחיו באימפריה העות'מאנית, קבוצות ש"הולאמו" והועלמו במדינת הלאום המודרנית. הסטודנטית הצעירה שפתחה את הכנס עמדה במפורש על הכוונה לציין בו, בין היתר, את השואה הארמנית.
ביום השני של הכנס ארלין ועאיישה בחרו לבלות חלק מהיום בטקס זיכרון אחר, של "אמהות השבת" באיסטנבול, קבוצת נשים שמאז 1995 מזכירה כל שבת, גם היא בישיבה על רחוב איסתיקלל עם פורטרטים מנויילנים ביד, את היעלמות הילדים שלהן בזמן מעצר, לרוב במהלך ההפיכה ב-1980.
כמה ימים קודם, הלכתי עם חברה אחרת, סטלה עובדיה, ממייסדות התנועה הפמיניסטית בתורכיה ופסיכואנליטיקאית, לפתיחת תערוכה של נכדה נוספת לניצולי השמדת העם, סילבינה דר-מגווארדיצ'יאן, שנולדה בארגנטינה וחיה בברלין. התערוכה הציגה חלק מפרויקט מתמשך, שיתוף פעולה של האמנית עם פרויקט שחזור של פרטי החיים בעיירות ובכפרים הארמניים בתקופה העות'מאנית. בלי שידעתי, התברר אחר כך שחלק מהיצירות בתערוכה היו מעין הקדמה לסמלים ששימשו בטקס הזיכרון, צילומים ישנים מוגדלים ומנויילנים של פנים, או חפצים או אביזרים, ארוגים לתוך שטיחים גדולים שנתלו במאונך מהתקרה. התערוכה כולה הייתה עיסוק בדלייה ושחזור של סיפורים מודחקים.
זה רק מעט מעבודת הציון, ההכרה והשחזור שמתנהלת היום בקבוצות וארגונים בתורכיה עבודה להרחבת המרווחים והסדקים בהכחשת ההיסטוריה האלימה ובהכחשת השואה.
* רלה מזלי היא סופרת, חוקרת עצמאית ואקטיביסטית
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן