זהבי נגד שטייף: פסק הדין השערורייתי שהתעלם מעדויות הנשים
גם בעידן Me Too, עיתונאים נדרשים לברר תלונות כראוי. הדס שטייף לא עשתה זאת. אבל השערורייה האמיתית היא ההתעלמות של השופטת מעדויות הנשים, הציונים שנתנה להן, וההסתפקות בכך שזהבי אמר שלא זכר את רובן. צריך לקוות שפסק הדין הזה יתהפך
פסק הדין של השופטת אושרי פרוסט-פרנקל בעניין נתן זהבי נגד הדס שטייף הוא לא פחות משערורייה, שבתקווה תיהפך במהרה בערעור. השופטת פסקה פיצויים על סך 390 אלף ש"ח לטובת נתן זהבי, בגלל פרסומים של שטייף ולפיהם הוא נהג בנשים באופן אלים מינית לאורך שנים ובמקרים רבים.
בנקודה אחת אני לא חולקת על השופטת: גם בעידן ה Me Too, על עיתונאיות ועיתונאים מוטלת החובה לנהוג באחריות ובזהירות, לברר לעומק תלונות ועדויות המגיעות אליהן, ולתת למושאי הדיווחים הזדמנות הוגנת להגיב. מהעולה מפסק הדין, נראה ששטייף לא עמדה בסטנדרט העיתונאי המתבקש, בכך שלא ביררה עד הסוף את אמיתות התלונות שהגיעו אליה ולא נתנה לזהבי הזדמנות הוגנת למסור תגובה ולהגן על עצמו.
השערורייה האמיתית בפסק הדין נמצאת במקום אחר. לאחר שהשופטת סירבה לאפשר לאיגוד מרכזי הסיוע להצטרף לתביעה כידיד בית משפט, עורכי דינה של שטייף הביאו לבית המשפט שורה ארוכה של עדות, שהעידו בעצמן על הדברים שמסרו לשטייף לגבי מה זהבי עשה בהן, לכאורה, עדויות שחלקן קשות עד מצמררות. השערורייה היא בכך שהשופטת התעקשה לראות רק עצים ולהתעלם מיער של מתלוננות, שאינן מכירות זו את זו ולא נראה שיש להן אינטרס להיחשף או סיבה נסתרת להרע לזהבי.
יותר מכך: היא דוחה את העדויות בלי לקבוע שום ממצא לגבי מהימנותן של העדות, תוך שימוש בנימוקים מבהילים ומיתממים להחריד, ומעדיפה על פניהן את הגרסה הסתומה של זהבי ולפיה הוא פשוט לא מכיר את רוב המתלוננות ולא זוכר שום דבר. היא גם מעדיפה את עדויותיהם של שני בעלי בארים, שבהם התרחשו חלק מהאירועים, חברים של זהבי, שטענו שאם היו קורים דברים כאלה, הם היו מגיעים לידיעתם. יצויין שבעוד שכבוד השופטת הטילה ספק באמינותה של אחותה של אחת העדות כי "יש לה אינטרס לחזק את עדות אחותה" (פסקה 40 בפסק הדין), היא לא ראתה מקום להטיל ספק דומה באינטרסים של חבריו של זהבי או בעדותו הכללית של זהבי עצמו, שחזר ואמר שהוא אינו מכיר את המתלוננות ואינו זוכר את המקרים.
כך, דוחה השופטת את טענת "אמת דיברתי" של שטייף לעניין הפרסום, שלפיו זהבי נישק בכפייה אשה (ק.ש) בפאב "סטפן בראון", למרות שגם המתלוננת וגם אחותה שהיתה עמה בזמן התקיפה תיארו בפניה את האירוע ואימתו את מה שטענה שטייף בפרסום שלה. היא דוחה את את טענת "אמת דיברתי" של שטייף מבלי לקבוע דבר לעניין אמינותן של שתי העדות, ולמרות שזהבי לא הציג שום טענה נגדית קונקרטית וטען שהוא פשוט לא מכיר את המתלוננת ולא זוכר דבר. הסיבה לדחיית טענת "אמת דיברתי" היא ש"עסקינן במקרה בו כפות המאזניים מעויינות (כלומר שוות – ל.ב.ד.), כאשר לגבי טענה להטרדה מינית יש צורך ברף ראייתי גבוה מהמשפט האזרחי" (פסקה 31). כלומר היא למעשה דורשת שרף ההגנה של "אמת בפרסום" יתקרב לרף ההוכחה של המשפט הפלילי.
בעניין של פרסום אחר, שעסק באשה (מ.א.) שהעידה שזהבי נתן לה לגימה מהוויסקי שלו, ההכרה שלה התערפלה, והוא לקח אותה לדירה שלו וקיים עמה יחסי מין אנאליים, דבר שהיא הבינה רק למחרת כשראתה שהיא מדממת, היא שערורייתית עוד יותר. גם כאן, זהבי טען שהוא לא מכיר את הנפגעת ולא זוכר מקרה כזה, אבל מוסיף שאם הגיעה ל"בר של פיק-אפ" אז היא "לא באה לקרוא פסוקי תהילים", וכנראה הרגישה רע בגלל הוויסקי מאיכות ירודה המוגש במקום. כאן קובעת השופטת שלא ניתן לקבוע שמדובר באונס או במעשה בניגוד לרצונה, “כאשר גם לשיטתה אינה זוכרת את האירוע בצורה בהירה" (פסקה 53). כלומר, לא רק שהגנה במשפט דיבה צריכה להגיע לרף ההוכחה במשפט פלילי, אלא שההנחה היא שאלא אם הוכח אחרת, מין שהתקיים עם אשה המעידה שלא היתה בהכרה מלאה – היה בהסכמה, שכן היא לא יכולה לזכור אם נתנה הסכמה או לא.
המתלוננת (ש.ב.), שהיתה נערה בת 17 כשהכירה את זהבי בעת שראיינה אותו במסגרת עבודה במגמת תקשורת ועיתונות לבית ספר, העידה וגם הביאה לפני בית המשפט התכתבויות, שבהן זהבי כתב לה בין השאר שהוא יצליף בה, התייחס ל"גבעות שבלב" שלה, וכתב: “אחטוף אותך בדרכך מבית הספר אל פנטהאוז במלון הילטון ושם… אספר לך סיפור על כיפה אדומה וזהבי" ועוד. בעניין המתלוננת הזו קבעה השופטת הנכבדת, שהמתלוננת יזמה בעצמה חלק מהשיחות עם זהבי (שהיה אז בשנות השישים לחייו), שהיא קראה לו "מאמי" ו"יקירי", ושהביטוי "גבעות שבלב" לא בטוח מתייחס לחזה שלה, שהביטוי "אצליף בך" הוא לא רמיזה מינית משמעותית, וכלל לא היו רמיזות כאלה. לא היתה, לדעת השופטת, הטרדה מינית בהודעות, וזאת למרות שבעדותה של ש.ב., שלא נקבע שלא היתה אמינה, היא הצביעה על הודעות שבהן אמרה לזהבי שהיא נגעלת ו"שיסתכלו עליו כאילו הוא צריך להתאשפז" (פסקה 62 בפסק הדין).
ועוד. המתלוננת ד.ת העידה שישנה עם חברה בדירתו של זהבי בזמן טיול לאילת בשנת 1985 כשהיתה בת 17, לאחר שהיא וחברתה נקלעו לוויכוח עם חבר שהגיע איתן ורצה לקיים עמן יחסי מין והן סירבו. לפי עדותה, בזמן שישנה על הרצפה בדירתו של זהבי, ולאחר שחברתה עזבה את המקום, זהבי קיים עמה יחסי מין למרות שידע שהיא קטינה. במקרה הזה, זהבי זכר את המתלוננת, אבל הכחיש את מה שתיארה. השופטת קבעה שלא הוכח שזהבי ידע שהיא קטינה, ושהיא לא התנגדה ליחסי המין ולא הוכח שהיחסים לא היו בהסכמתה החופשית.
מתלוננת נוספת, א.פ., העידה שבשנת 1990, בזמן שישבה על ספה בבר "השופטים", זהבי הגיע והניח את ראשו על בטנה ונגע בה באופן שגרם לה להרגיש חסרת אונים. כאן מגיעה ההיתממות והחד-צדדיות של השופטת לשיא האמיתי, כשהיא קובעת: "העדה לא הסבירה מה כוונתה בביטוי ‘נגע בי מינית’. האם בכך שהניח ראשו על בטנה, מדובר בהטרדה מינית?”. והרי ידוע שגברים זרים מניחים את ראשיהם בדרך קבע על הבטן של נשים, תוקעים אצבעות בצלעות שלהן, מבלי שלמגע יש קונוטציה מינית.
שיא נוסף של האשמת הקורבן הוא בעניין מתלוננת נוספת, א.כ., שהעידה שפגשה את זהבי ברחוב והחלה לשוחח איתו משום שהעריכה אותו. לאחר מכן הוא נפגש עמה מספר פעמים בדירתו. לפי עדותה, באחת הפעמים, לאחר שסיפרה לזהבי שנפרדה מהחבר שלה, הוא ניסה להכניס יד מתחת לחולצה ולמכנסיים שלה, בעוד היא מרגישה קפואה, ואז נתן לה 20 שקל למונית ואמר לה ללכת. כאן קובעת השופטת בנחרצות: “איני סבורה כי יש לראות במקרה זה יותר מנסיון חיזור של התובע שכשל, כאשר הבין שהגב’ כ’ אינה מעוניינת בקרבתו האינטימית […] וגם אם עסקינן בפרשנות מוטעית של התובע אודות כוונותיה של גב’ כ’ כלפיו, אין בכך כדי להוביל לכדי הטרדה מינית כמשמעה בחוק" (פס’ 73). בקביעתה היא מדגישה כי "מדובר בבגירה שנפגשה עם התובע מספר פעמים בדירתו" (פס’ 72), שהרי כל אשה שנפגשת עם גבר בביתו אמורה לצפות שהוא ינסה להכניס לה יד לתחתונים בזמן שהיא קפואה, אחרת למה שתיפגש איתו בביתו?
כאמור, בשום מקום השופטת לא קובעת שהעדויות של המתלוננות לא אמינות בעיניה, ולמרות זאת, לא רק שהיא דוחה את הטענה שלפיה היתה אמת בפרסומים של שטייף, אלא היא גם מסרבת לראות במצעד העדות דפוס כלשהו, שאפשר להבין ממנו משהו לגבי התנהגותו של זהבי. על פני כל אלה, היא מעדיפה להאמין לזהבי עצמו ולבעלי הברים שאותם פקד, שני גברים שהעידו שזהבי תמיד שתה באופן מתון ולא התנהג באופן מטריד.
לרוע המזל, המציאות מצביעה על כך שלא רק שמינוי שופטות לא מבטיח פסיקה מודעת מגדרית, אלא שלעיתים שופטות הן אלה שכותבות את הפסיקה האיומה ביותר מבחינה מגדרית, וזאת אולי מתוך חשש להיתפס כ"פמיניסטיות". כולי תקווה שפסק הדין הזה יהפך בערעור, אך גם אם לא, העדויות של הנשים שטוענות שנפגעו מזהבי כתובות בו לנצח לעיני כל, והקוראת מוזמנת להסיק מהן מה שתרצה.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן