ועידת האקלים בגלזגו: השינוי יבוא מהרחובות

"יצאתי ללמוד, בשביל זה יוצאים למסעות" – כך ענה אחד מוותיקי תנועת הזפטיסטה כאשר נשאל על נדודיו מחוץ למקסיקו. המשפט הזה, שמופיע בספר שקראתי תוך כדי מסעותי באירופה, מסכם טוב את החודשיים האחרונים שעברתי, ובפרט את השבועיים האחרונים בוועידת האקלים העולמית בגלזגו. בהחלט למדתי, וזה לא תמיד היה פשוט. מסוג התהליכים שאנחנו יוצאות מהם שונות, אולי בוגרות יותר, מאיך שנכנסנו.

בקרב פעילים רבים בתנועה העולמית לצדק אקלימי, ועידת האקלים הגדולה של האו"ם שהתקיימה בגלזגו בשבועיים האחרונים עוררה מערבולת של רגשות – בין כעס לייאוש, בין חרדה לאדישות, ציניות ואולי גם קצת תקווה.

ועידה אליטיסטית, גזענית ומדירה. מפגינים בגלזגו, סקוטלנד, בזמן ועידת האקלים (צילום: Friends of the Earth International, CC BY-NC-ND 2.0)

קשה היה שלא לחוש רגשות שליליים, לאור העובדה שזו היתה ועידת האקלים האליטיסטית, הגזענית והמדירה ביותר עד כה. בכירים רבים אף התגאו במהלכה בכך שהעיסוק במשבר האקלים הוא הזדמנות עסקית, וראו בוועידה פלטפורמה לשותפויות מסוג זה. בלט מאוד כי הלך הרוח הדומיננטי במשא ומתן היה ניסיון לשמר את המבנה הכלכלי-חברתי-פוליטי הקיים בעיצומו של משבר אקלים.

בוועידה עצמה, המשלחת הגדולה ביותר היתה זו של תעשיית הדלקים המאובנים, ששלחה לשם יותר מ-500 לוביסטים, יותר מכל משלחת מדינית. בכלל, היה נראה שאף אחת מהמדינות החזקות לא לוקחת את עניין משבר האקלים ברצינות רבה מדי, ותחושת הדחיפות הגיעה בעיקר מהרחובות.

כנראה בשל כך גוייסו לוועידה גם כ-10,000 שוטרים מכל רחבי בריטניה, כדי לדכא אפשרות לייצר מחאה אזרחית המונית.

ג'וזף בוראי, פעיל צדק אקלימי מקפריסין, סיפר על גזענות שחווה מצד מאבטחי הוועידה. "יש לי עור כהה ושיער כהה ומתולתל. הגעתי לוועידה כדי לייצר מרחב לאוכלוסיות מדוכאות. נכנסתי יחד עם חברה בהירה ממני. היו לה בתיק דגלים עם מסרים פוליטיים שיום קודם לכן נאסר עלי, באיומי אנשי האבטחה, להכניס. לי לא היה שום דבר בתיק. למרות זאת אני עברתי בידוק מקיף, והיא נכנסה ללא בעיות".

בוועידת האקלים בגלזגו לא היתה התייחסות מהותית לצדק אקלימי, והביטוי לא נכנס לטיוטת ההסכם בין המדינות. מה שכן היה שם הוא ההיפך – הצעות לרפורמות מבוססות היגיון שוק, שהלכה למעשה מאפשרות למדינות העשירות לקנות את "זכותן" לזהם.

דוגמה אחת לכך היא הניסיונות העיקשים לקדם סחר בפליטות גזי חממה (Carbon Market), מנגנון שיאפשר למדינות הצפון הגלובלי להזרים כספים לדרום הגלובלי לכאורה במאמץ להפחית את פליטות גזי החממה ולתמוך בדרום הגלובלי, אך במקביל להמשיך לזהם בעצמן מבלי לעבור את "מכסת" הפליטות שלהן.

הצעות דומות נקראו "פתרונות מבוססי טבע", שם יפה שמתאר מתן אפשרות לחברות דלקים מאובנים לרכוש שטחי יערות, באופן שייחשב להן כמאמץ להפחתת פליטות ו"יאזן" את מכסת הפליטות שלהן. כך, מדינות רבות יוכלו לסחור בטבע, על חשבון עמים ילידיים שחיים בשטחים האלה ושיהפכו לפליטי אקלים, וגם להמשיך להשתמש בדלקים מאובנים ולפלוט גזי חממה, וזה עדיין ייחשב כפעולה להפחתת פליטות.

אז מדוע בכל זאת לוועידה הזאת בגלזגו היה ערך, ומדוע היה כדאי להגיע אליה? אני מאמינה שהנוכחות שלנו – פעילות ופעילים לצדק אקלימי – היתה קריטית, ושבלעדינו היו עוברים דברים גרועים עוד יותר.

פרט לכך, במקביל לוועידה הרשמית התקיימה הוועידה האלטרנטיבית – הפסגה האזרחית למען צדק אקלימי. הוועידה הזאת היתה כמו אנטי-תזה לוועידה הרשמית. היא היתה ההזדמנות שלנו להיפגש כתנועה עולמית, ונתנה במה בדיוק לכל מי שלא קיבל אותה בוועידה הרשמית.

בוועידה האלטרנטיבית התקיימו דיונים מורכבים באופן פתוח. זה כלל פאנל על צדק אקלימי ואפרטהייד בישראל-פלסטין; אירועים שקישרו בין תעשיית המלחמה למשבר האקלים; ודיונים על עתיד שאינו מבוסס על ניצול משאבים ועל מערכת כלכלית שאינה מבוססת על צמיחה אינסופית.

התנועה העולמית לצדק אקלימי רחוקה מלהיות מושלמת, אבל היא הפנימה משהו שאצלנו בישראל עוד לא השכלנו לעשות. היא מתעסקת בשאלה איזו מורשת היא רוצה להשאיר אחריה. ארגונים רבים בתנועה הבינו שצריך להשתנות בשביל לשנות, והשינוי הזה עובר דרך תהליכים פנימיים של דה קולוניזציה של התנועה.

זה לא רק לדבר על מי הכי נפגעים, זה לעבוד אתם, לפגוש אותם, להקשיב להם, להתחבר אתם. זה לקחת צעד אחורה, לעשות מאמצים לפתוח שורות ולאפשר לקולות האלו לקחת צעד קדימה ולהוביל את התנועה.

זה דורש לפרק את המילים היפות שאנחנו משתמשים בהם, כמו צדק אקלימי, למעשים. להעיז להיות לא פופולריות, ולדבר על מה שלצערי נתפס רדיקלי אבל במציאות הוא פשוט הכרחי. לדבר על בעלי חיים לא רק כמינים שיש להגן עליהם מפני סכנת הכחדה, אלא כבעלי זכות לחיים בדיוק כמונו; להצביע על הקשר בין שכונות עוני לזיהום אוויר; בין גזענות ממסדית, אלימות מגדרית, להטופובית וטרנספובית, כיבוש ודיכוי ואי שוויון בנגישות  – לפגיעות גבוהה יותר למשבר האקלים. אלו צעדים גדולים, והם הכרחיים עבורנו כתנועה ששואפת לגדול ולהשפיע.

ועידת האקלים האלטרנטיבית בגלזגו (צילום: יערה פרץ)