newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

התביעה בהאג: שלוש סיבות לאופטימיות זהירה

גם אם לא יסיים את הסבל האינסופי של תושבי עזה, הדיון בתביעה הדרום אפריקאית נגד ישראל הצליח לסדוק את חומת הבורות שבנתה התקשורת סביב הציבור הישראלי ועשוי לחולל שינויים גם במדיניות הישראלית בגדה. את האופטימיות הזו אסור לתרגם לפסיביות

מאת:

הסתיים פרק ארוך שלאורכו הפגינה ישראל זלזול מופגן במערכת המשפט הבינלאומית. צוות התביעה מטעם דרום אפריקה בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג (צילום: אתר ה-ICJ)

קשה למצוא סיבות לאופטימיות בימים אלה, ובכלל, אופטימיות היא לא הקטע שלי. אבל למרות שאני לא תולה הרבה תקוות ביכולת של בית הדין הבינלאומי לעצור את המלחמה בעזה ולשים קץ לסבל האינסופי שהיא צורבת בנפשנו כבר מאה ימים, אני מוצא בדיון שהתנהל בהאג בתביעה של דרום אפריקה נגד ישראל כמה סיבות לאופטימיות זהירה.

הראשונה היא שעם פתיחת הדיון ביום חמישי, הסתיים פרק ארוך בהיסטוריה של הסכסוך הישראלי פלסטיני, שלאורכו הפגינה ישראל זלזול מופגן במערכת המשפט הבינלאומית כתוצאה מתחושת חסינות ועליונות מול החוק, תחושה שהלכה והתעצמה לאורך השנים.

>> ברק בהאג: שוב ד"ר ג'קיל מתבקש להגן על פשעי מיסטר הייד

זלזול זה הגיע במקרים רבים להתנערות טוטלית מהחובות המשפטיות והמוסריות שמטיל החוק הבינלאומי על מדינות בכלל ועל כוחות כובשים בפרט, וכלל, בין היתר, חתירה תחת הלגיטימציה של הטריבונלים הבינלאומיים, תוך האשמתם בצביעות, במוסר כפול ואף באנטישמיות. זאת, בנוסף לרדיפה של ארגוני זכויות האדם בישראל ובשטחים.

תחושת חסינות זו טופחה היטב עם עליית הימין הפופוליסטי בעולם, שנציגיו לא היססו לעמוד לצד ישראל בדרכה למיסוד שלטון האפרטהייד. בתמורה ישראל עוצמת עיניים מול העלייה של השיח הלאומני בניחוח אנטישמי שצמח בשולי מדינות אלה ואף הלבינה אותם במקרים רבים.

במישור הפנימי, הפוליטיקה הישראלית הפכה את המשפט הבינלאומי לקומץ סיסמאות חלולות שמדקלמים אוסף שמאלנים ועוכרי ישראל, וכל מה שצריך לעשות מולן הוא להאמין בצדקת הדרך ולדעת שהעולם נגדנו, לא משנה מה ישראל תעשה.

אבל יש יסוד להניח כי ביומיים של הדיונים בהאג כל זה התנפץ לרסיסים על רצפת בית הדין הבינלאומי, כאשר צוות התביעה שטח את מסכת העובדות המצביעה על פעולה שיטתית לחיסול כל אפשרות לחיים בעזה אחרי המלחמה, והפיכתה לגיהינום עלי אדמות, ל"בית קברות לילדים", כפי שכינו אותה בכירים באו"ם.

פתאום אפשר לראות כי דיפלומטים, פוליטיקאים ואנשי תקשורת "התפכחו" והבינו שהעולם מסתכל, ואפילו מבין עברית, וכבר לא רואה בישראל את הילד המסכן שזקוק להגנה, אלה את הבריון בשכונה. עוד הבינו אלה כי מערכת ההסברה חובקת הגלובוס שנועדה להפציץ את ערי העולם בתעמולה, לא יכולה להסתיר את מראות הזוועה המגיעים מעזה.

סיבה שנייה לאופטימיות היא שהציבור הישראלי שומע – באנגלית ומעל במה בינלאומית – את כל מה שלא ראה ושמע בעברית לאורך שלושת החודשים האחרונים, שבהם התפטרה התקשורת מתפקידה והתנדבה לשמש בפועל כאגף של דובר צה"ל. גדר ההפרדה האטומה שבנתה החברה הישראלית סביב עצמה החל מאותה שבת ארורה ולא יצאה ממנו עד היום, החלה סוף סוף להיסדק. הסדק הזה מחייב כעת את התקשורת לעשות את תפקידה ולשקף לציבור את המציאות ולא את הפנטזיה החולנית על שיטוח וטיהור אתני – סליחה, "הגירה מרצון" – כי אי אפשר להחזיק את הציבור בתוך קופסה שחורה לנצח.

המתקפות התחילו באותה שעה במקומות שונים בגדה. רעול פנים עם קצין בדרגת סרן בעוריף, באזור שבו נהרג פלסטיני מאש חיה (צילום באדיבות מאזן שחאדה)

מתחילים להבין את פוטנציאל הנזק של מיליציות המתנחלים והחיילים. רעול פנים עם קצין בדרגת סרן בעוריף, באזור שבו נהרג פלסטיני מאש חיה (צילום באדיבות מאזן שחאדה)

סיבה שלישית ולא פחות חשובה היא שלמרות שההליך המתנהל כעת עוסק בפשעי המלחמה "לכאורה" – איך ישראלים אוהבים את המילה הזו – המבוצעים בעזה מאז פרוץ המלחמה, לדיון עשויות להיות השלכות משמעותיות על המשך התנהלותה של ישראל בשטחים הכבושים בגדה, בטווח המיידי והארוך. זאת במיוחד לנוכח קיומם של הליכים עומדים ותלויים נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי הפלילי בעניין זה, והליכים שעתידם לבוא בהמשך.

אפשר ללמוד על השלכות אלה כבר כיום, מהצהרות בכירים במערכת הצבאית המצוטטים בתקשורת בעילום שם ומרתיעים מפני הסכנות הרות האסון שעלולות להיות להמשך התנהלות הצבא ומיליציות המתנחלים תחת פיקודם של סמוטריץ' ובן גביר, שזכו להיות מצוטטים בתביעה בהאג. סביר להניח כי סכנות אלה לא מתמצות בפוטנציאל ההתלקחות, אלא גם בקושי להגן בבוא היום בהאג על השינויים שמכתיבות הפנטזיות המשיחיות האלה בשטח.

יכול להיות שאני חוטא באופטימיות יתר, או נותן קרדיט גדול מדי למשפט הבינלאומי, לתקשורת או לחברה הישראלית. אבל אף לא אחת מהסיבות שמניתי כאן מהווה הצדקה או הזמנה לשבת בנחת ולצפות שיהיה טוב; בדיוק להיפך. יותר מכל, הן מצביעות על הדחיפות שבהחזרת המשקל הראוי למערכת המוסר האוניברסלית והחזרתה למרכז השיח הישראלי והפלסטיני כאחד, במטרה לייצר שפה חדשה שתתאר מציאות חדשה שבה כל בני אדם הם שווים, ועם אחד לא יחייה על חורבות עם אחר.

אני תמיד מזכיר לעצמי כי אופטימיות יכולה להיות דבר מסוכן אם היא נשארת בגדר אמונה טפלה שיהיה בסדר.

אמל עוראבי הוא משפטן ופעיל זכויות אדם.  

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
חיילים ליד הגבול עם עזה, לפני הפלישה לרפיח, ב-8 במאי 2024 (צילום: ג'מאל עוואד / פלאש90)

חיילים ליד הגבול עם עזה, לפני הפלישה לרפיח, ב-8 במאי 2024 (צילום: ג'מאל עוואד / פלאש90)

הקלף של חמאס כבר אינו החטופים, אלא המשך הלחימה

חייהם של החטופים לא היו חשובים מספיק לישראל כדי שתסכים לעסקה הכוללת את סיום המלחמה. בחמאס מבינים את זה, וכנראה שהם מעריכים כעת שהמשך המלחמה מאיים על ישראל יותר מאשר עליהם

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf