newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הבמאי האיראני-גרמני שהביא למסך את סיפור השמדת יהדות קובל

כשמצא פרשיד עלי זאהדי מקלט מדיני בגרמניה, הוא עוד היה רדוף בתמונות של חבריו הפעילים הפוליטיים שהוצאו להורג בטהראן, אבל אז הוא התוודע לסיפור השמדת הקהילה היהודית בקובל. בתום ארבע שנות עבודה הוא הגיע השבוע לישראל להציג את הסרט הראשון שנוצר על האסון

מאת:

לפני מלחמת העולם השניה היתה בעיר קובל, עיר מחוז בנפת ווהלין בחלק המערבי של אוקראינה, קהילה יהודית חשובה ומשגשגת. במהלך הכיבוש הגרמני שנמשך מיוני 1941 ועד 1944, האוכלוסיה היהודית בעיר הושמדה כמעט לגמרי.

שני אנשים מילאו תפקיד עיקרי בביצוע הפשע הזה: אריך קסנר, ראש המינהלה הגרמנית המקומית, ופריץ מאנטיי, קצין במשטרה הגרמנית. עשרים שנים חלפו בטרם אותרו על ידי השלטונות הגרמניים והועמדו למשפט על פשעיהם. המשפט נערך בעיר הגרמנית אולדנבורג ונמשך שלושה-עשר חודשים.

סרט חדש בשם "האמנו שהשמש לא תזרח עוד" מתחקה אחר השמדתה של קהילת קובל ומביא את סיפורה בפעם הראשונה למסך הגדול. האיש שחתום על הסרט, פרשיד עלי זאהדי, הוא צלם ובמאי קולנוע איראני-גרמני, בעברו פעיל פוליטי באיראן, שנמלט ממנה לאחר המהפכה וקיבל מקלט מדיני בעיר אולדנבורג, שם הוא מנהל כיום את הסינמטק המקומי.

> היום שבו הוצא להורג צ'ה גווארה האיראני

"יש שפה אחרת, כלל אנושית, שהיא מעבר לשפות הקונקרטיות. חווית הכאב המשותפת, השמש, האהבה". הבמאי פרשיד עלי זאהדי עם ניצולת קהילת קובל בהקרנת הסרט "האמנו שהשמש לא תזרח עוד" בגבעתיים

"יש שפה אחרת, כלל אנושית, שהיא מעבר לשפות הקונקרטיות. חווית הכאב המשותפת, השמש, האהבה". הבמאי פרשיד עלי זאהדי עם ניצולת קהילת קובל בהקרנת הסרט "האמנו שהשמש לא תזרח עוד" בגבעתיים

מוכן לקהל של שני אנשים

"הגעתי לגרמניה באמצע שנות השמונים. בשנים הראשונות הייתי עסוק מאוד בעניינים שקשורים לאיראן ולזכויות אדם בכלל, ובמקביל המשכתי את עיסוקי כצלם והתחלתי לעסוק גם בבימוי", הוא מספר בבית קפה ירושלמי לאחר ביקור ביד-ושם, יום לאחר הקרנת סרטו בהיכל ווהלין בגבעתיים. "בהמשך הקמתי באולדנבורג את איגוד הצלמים והבמאים, שאני עומד בראשו עד היום.

"החיים בגרמניה גרמו לי להתעניין מאוד בהיסטוריה היהודית של המקום, ועשיתי כמה סרטים על העבר היהודי בעיר. בעיקר עניינה אותי השאלה מה עלה בגורל הרכוש שהשאירו אחרי שנלקחו למחנות ההשמדה. מה קרה לבתים שלהם, לשולחנות הכתיבה, לבגדים שלהם. אז חקרתי את העניין ופרסמתי ספר על זה, מה שקנה לי קבוצת תומכים וגם קבוצת מתנגדים.

"בעקבות הספר והסרטים הגיע אלי מידע על משפט קובל, ואישה בשם נינה מסרה לי חבילת מסמכים על המשפט הזה. שקעתי לתוכם למשך מספר חודשים, והרגשתי שאני מוצף פתאום באותו הצער שאני חש לגבי גורלה של איראן. אני כמובן לא רוצה להשוות בין הדברים, אבל יש איזו טרגדיה אנושית שאתה לא יכול להישאר אדיש מולה. כאב משותף שלא קשור לדת, ללאום או לכל דבר אחר.

"החלטתי לחקור את העניין. עבדנו על התחקיר לסרט קבוצה של 15-20 איש במשך כארבע שנים. הגענו לישראל וראיינו עשרים איש, כעשרה הם ניצולים שעדיין היו בחיים. הייתי על הקו הרבה, בין ישראל לפולין לאוקראינה לגרמניה, השקענו בזה מכספנו מעל 60 אלף יורו, קראנו מעל 10,000 עמודים של מסמכים. יכול להיות שאם הייתי יודע מההתחלה למה אני נכנס, לא הייתי עושה את זה. אבל ברגע שהגעתי לכאן ודיברתי עם הניצולים והם נפתחו בפני וסיפרו לי את הסיפור שלהם, הרגשתי שהיתה לי מחויבות מוסרית לעשות את הסרט.

"הסיפור של קובל כמעט שלא סופר. בתוך כשבוע ימים הוציאו להורג ביריות כ-18,000 יהודים. המרחק בין העיר קובל עצמה למקום ההוצאה להורג הוא כ-15 ק"מ. הם הובלו לשם ברכבות. תארי לעצמך כמה אנשים נרצחו ככה בכל שעה".

אתה יודע, בכל שנות ילדותי באיראן אני לא זוכרת שהסיפור של השואה בכלל דובר. אפילו לא בבית הספר היהודי שבו למדתי.

"את צודקת במאה אחוז. באיראן לא דיברו על השואה גם בזמן השאה, זה לא משהו שהתחיל אחרי המהפכה האסלאמית. היתה רק שכבה מצומצמת של אינטלקטואלים שהכירו ודיברו על זה. מי יודע, אולי אם היינו מודעים לטרגדיה הנוראה הזו, הרבה מהפשעים שקרו אחרי המהפכה לא היו מתרחשים. אבל זה לא רק באיראן – גם באירופה עצמה תופתעי מעומק הבורות לגבי השואה. יש אנשים שפשוט לא יודעים, ויש את אלה שלא רוצים לדעת.

"יש שתי מדינות שבעל כורחן חיות את השואה: ישראל וגרמניה. השואה נוכחת בהן, ירצו או לא ירצו. אבל אפילו שם, יש כאלה שהעיסוק הזה קשה להם. בהקרנה שהיתה לנו כאן אתמול בגבעתיים ראיתי שני בחורים צעירים בקהל שלאורך כל הסרט היו שקועים במכשירים הניידים שלהם. לא ראו דבר ממה שהוקרן על המסך. ואת יודעת מה? אני מבין אותם. ואצל הצעירים הגרמנים אותו דבר".

איך היתה ההקרנה הראשונה בישראל?

"חוויה מעניינת מאוד. בסוף ההקרנה ניגשו אלי שתי נשים צעירות ואמרו לי שאבא שלהן, ניצול שואה, יצא באמצע כי היה לו קשה מדי לצפות בסרט, וזאת למרות שאני לא מראה בסרט שום סצינות של זוועה או של הרג ומוות, אני סולד מתמונות כאלה גם מתוך כבוד לנספים, הסרט מאוד 'נקי' מהבחינה הזו. זאת היתה הקרנה רשמית, אני לא הרבתי במילים, העדפתי שהסרט ידבר. האולם היה מלא לגמרי, מה ששימח אותי, אבל בכנות אגיד לך שעשיתי את הסרט הזה קודם כל בשביל הנפש של עצמי, ומבחינה זו הייתי מוכן לשבת גם עם שני אנשים באולם ולהקרין אותו".

טריילר הסרט "האמנו שהשמש לא תזרח עוד":

מי הקהל של הסרט מבחינתך?

"כל מי שמתעניין בחוויה האנושית. אני מוציא את הסרט בתרגום לאנגלית, עברית, צרפתית, ובעתיד אני מקווה שגם בשפות נוספות. לא רק הסרט הזה, כל יצירת אומנות שואפת להבקיע את מחסומי הגבולות והשפה ולהגיע לקהל רחב ככל האפשר. אנחנו אמורים להקרין את הסרט בכמה מקומות בגרמניה, והיום הייתי ביד-ושם כדי לבחון אפשרויות של הפצה דרכם".

קבר אחים בבית

לאורך כל הראיון, זאהדי מתעקש על זהותו כאיראני-גרמני. חשוב לו שאקפיד להציג אותו כך, וכך בדיוק. ובאמת סביב השולחן נוכחות שתי השפות: איתי הוא מדבר בפרסית, ועם חברו הישראלי המלווה אותו בביקורו בישראל הוא מדבר גרמנית. רוב בני משפחתו עדיין חיים באיראן. אני שואלת אותו אם הוא יכול עוד לנסוע לבקר שם.

"כמובן שלא! וגם אם הייתי יכול, לא הייתי נוסע. חשוב לי להדגיש – אני לא 'ברוגז' עם איראן. כל המשפחה שלי וכל הזיכרונות שלי שם. אבל כל עוד הזוועה הזו נמשכת שם, אני לא יכול לנסוע. אבי מת לפני מספר שנים ולא יכולתי לנסוע להיפרד ממנו לפני מותו. זה כאב עצום.

"הסרט הראשון שעשיתי נקרא 'לבי עודנו במסע', הוא עסק בחבר'ה שברחו מאיראן אחרי המהפכה והגיעו לאירופה כפליטים. הקדשתי אותו לשיידא בהזאדי, שהיתה החברה הראשונה שלי שהוצאה להורג. איראן היא הפצע המדמם שלי, שאני לא יכול לשכוח. גם אם אעשה בגרמניה עוד מאה סרטים ואגיע לדרגות הבכירות ביותר, הזהות העמוקה ביותר שלי שואבת מהטרגדיה האיראנית ובפרט מהדור של הצעירים שנספו אחרי המהפכה. אחרי המהפכה הוציאו להורג הרבה מהחברים שלי, פעילים פוליטיים. היו קוברים אותם בקבר אחים ליד בית הקברות היהודי בעיר. יורים בהם למוות בכלא אווין ומביאים את הגופות שלהם לשם. אני צמחתי אל תוך ההרג הזה".

אין משהו מנוכר ביצירה בשפה אחרת? אתה לא מתגעגע לאפשרות ליצור בשפת אמך?

"אני מאוהב בשפה הפרסית. מאוהב בה ממש. אבל יש שפה אחרת, כלל אנושית, שהיא מעבר לשפות הקונקרטיות. חווית הכאב המשותפת, השמש, האהבה. השפה של הצייר היא הצבע, השפה שלי היא הויזואליה. אני אוהב את השפה הזו".

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> "צנזור ההיסטוריה": סופרת איראנית מספרת על ביקורה באושוויץ

הבמאי האיראני פרשיד עלי זאהדי

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf