השמאל צריך לדרוש מחיר תמורת השתתפותו במחאת בלפור

ההפגנות בבלפור ונספחותיהן ברחבי הארץ הן אירוע מרגש. פעם בעשור יוצא המעמד הבינוני הישראלי להפגין בגל מחאה (74, 82, 91, 2011, 2020 – רק העשור של האינתיפאדה השנייה נפקד, ולא במקרה). אלו רגעים חשובים, שבהם דור חדש של מצביעים עובר פוליטיזציה (מחקרים מראים שעמדות פוליטיות שמתגבשות בשנות העשרה עד העשרים לא נוטות להשתנות אחר כך).

אם לפיד רוצה לחבק את ההפגנות, הוא צריך גם לחבק את השלטים נגד הכיבוש. איימן עודה במחאת בלפור (צילום: אורן זיו)

אחרי המחאה החברתית, כל היחס להון, לעבודה ולזכויות חברתיות השתנה באופן עמוק בישראל, וגם אם לא התחוללה פה מהפכה סוציאליסטית, לא חזרנו לימי ההפרטה המופקרת והסגידה למיליארדרים של שנות התשעים והאלפיים. השאלה הגדולה היא מה ייצא מהסיבוב הנוכחי.

ופה החשש שלי: ברור שגם מבחינת המפגינים וגם מבחינת המערכת הפוליטית, הדבק שמחזיק הכל ביחד הוא הרצון לסיים את עידן ביבי. זה מה שמחבר את מי שהולכים עם שלטי "צדק לאיאד" לאנשי Crime Minister. הבעיה היא שזה יעד מאוד מוגבל, וצריך לחשוב גם על היום שאחריו. הסימנים אינם מעודדים: יאיר לפיד כבר הודיע שביום שביבי יילך, הוא ישמח להקים ממשלה עם כל ליכודניק שיירש אותו, וכמובן עם בנט וליברמן. את הבחירה של גנץ ואשכנזי כבר ראינו: כל קואליציה עדיפה מבחינתם, כולל עם נתניהו עצמו, על פני ישיבה עם המשותפת.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

ברמה האישית, אני מודה שהיעד הספציפי של הפלת נתניהו, ובכלל כל ענייני השחיתות, לא ריגשו אותי מעולם. הטיעון של הימין, לפיו הציבור בחר בנתניהו למרות החשדות נגדו, ולכן יש לנתניהו זכות מיוחדת להישאר בשלטון, הוא לא כל כך חלש כמו שאנחנו אוהבים לומר. לרצון העם חייבת להיות משמעות. מערכת המשפט אינה קדושה, בטח לא ביחס לקדושת הרעיון של ריבונות העם. בברזיל מערכת המשפט הפילה שלטון סוציאליסטי והעלתה פופוליסט ימני מטורלל.

אם יש סיבה לפקפק בדמוקרטיה הישראלית, ולהתנגד לחלק מההכרעות שלה, זו העובדה שהיא מחזיקה תחתיה מיליונים שאינם רשאים להשתתף בפוליטיקה, ועוד מיליון שלא נכנס לממשלה – ולא בגלל תיקי נתניהו, חמורים ככל שיהיו. זו מבחינתי הסיבה להפגין נגד הממשלה הזאת, ולמעשה נגד כל ממשלה. גם ההפגנות הנוכחיות חשובות בעיני בגלל הסיכוי לשינויים עמוקים שטמון בהן. בשינויים האלו צריך להתרכז.

איך עושים את זה? לדעתי, השמאל צריך להעלות את המחיר של ההשתתפות הפוליטית שלו בקואליצית האנטי-ביבי, ולא להיות החמור שהמרכז רוכב עליו לפני שהוא נופל לזרועות בנט וסמוטריץ'. לכן אני חושב שכל מי שמפגינים עם דגלי פלסטין, או עם שלטי צדק לאיאד, או קוראים לסיום המצור על עזה, עושים דבר מצוין. חשוב שמי שבאים להפגנות פעם ראשונה ייראו את המסרים האלו. חשוב שהם יבינו שאלו הדרישות של השמאל. חשוב שתהיה נורמליזציה של מסרים רדיקליים בתוך הפגנות מרכז. אורן זיו כתב בהרחבה על האופן שבו התהליך הזה כבר מתרחש.

אל תאמינו לכל מי שמבקשים להסתיר את המסרים האלו כדי לשמור על אחדות השורות. הם הראשונים שיזנחו את כל ההבטחות על אחדות ברגע שהם ירגישו את השלטון מתקרב. יאיר לפיד רוצה להיבנות בעזרת המחאה? טוב מאוד, בוא נראה אותו מגן על השלטים נגד חוק הלאום, או נגד הכיבוש, או על חולצות של שוברים שתיקה. כמה שהם יותר יבלטו – טוב יותר. ואם חלק מהמפגינים, או חברי הכנסת שתומכים בהם, לא יבואו בגלל המסרים האלו, זה ממש לא נורא – אלו ממילא היועז הנדלים והצבי האוזרים, שרוצים להגשים מדיניות ימין, והבעיה היחידה שלהם היא עם ביבי האיש. בעיני הבעיה היא לא האיש, אלא השיטה.

הייתי גם שמח לראות בלוק שמאלי (מרצ-המשותפת-ואולי מרב מיכאלי) בכנסת שעושה אותו דבר: מאתגר לא רק את הקואליציה אלא גם את האופוזיציה, ומעלה את המחיר של ההשתתפות במהלכים נגד הממשלה. היעד של השמאל הוא לדעתי קואליציה יהודית-ערבית רחבה, שתתפוס את המקום שהתפנה בגלל התמוטטות השמאל הציוני הישן. את המחנה הזה צריך לבנות היום, ולא לחכות ליום שאחרי ביבי.