newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

השחרור האמיתי מגיע מהאנשת הכובש, קשה ככל שתהיה

גדלתי בפלסטין וחוויתי אלימות בלתי נתפסת כילדה. עכשיו, בביתי בברוקלין, קשה לי מאוד לא לדמיין את עצמי כאם שמשכיבה את בתה לישון בעזה, בידיעה שאולי לא נראה עוד אור יום. אבל אמא שלי לימדה אותי שהתבוסה הגדולה היא בדה-הומניזציה, ולזכרה אתפלל גם על ילדי הישראלים, היקרים בדיוק כמו ילדיי שלי

מאת:
פלסטינים אחרי הפגזה ישראלית ברפיח, דרום רצועת עזה, ב-4 בדצמבר 2023 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

"גם לנו מגיעים חירות, חיים בכבוד, ואפשרות לחוש שמחה". פלסטינים אחרי הפגזה ישראלית ברפיח, דרום רצועת עזה, ב-4 בדצמבר 2023 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

אחד הזיכרונות המוקדמים שלי מאמי הוא שיחת טלפון בינה לבין דודה שלי, שחיה בארה"ב באותה תקופה, שבה אמי סיפרה לה ששני בני דודים שלהן נורו על ידי הצבא הישראלי, וששלישי שרד כי מרח על גופו את הדם שלהם ושכב שם דומם עד שהחיילים הלכו. אני זוכרת את הצרחות מהצד השני של הקו. מאוחר יותר באותו יום, ערכתי טלפון דמיוני לאותה דודה כדי לספר לה שחבשתי אותם והם בסדר עכשיו. הייתי בת חמש.

בזמן שהשכבתי את הבת שלי לישון אתמול בלילה, שרתי לה שיר ערש שאבא שלי היה נוהג לשיר לי בילדותי: "הלוואי והגוף שלי היה גשר שאפשר ללכת עליו בבטחה, ונוכל לחיות בחירות בפלסטין". כשהנחתי אותה בעריסה, בחדר הבטוח שלה בברוקלין, חשבתי עד כמה הביטחון שלה שרירותי, מקריות של הגורל שנקבעה בלידתה. בקלות יכולתי להיות אם שמשכיבה לישון את בתה במיטתה בעזה, בידיעה שהיא, או אני, או שתינו, אולי לא נראה את אור היום. יכולתי להיות אם שיודעת שיש סיכוי שלא נחלוק עוד בוקר יחדיו, ושבמקום זאת, גופותינו יחולצו מתוך ההריסות ברגע זה ממש.

>> הימים מאז ההפוגה הם הקשים ביותר. בכל שעה, אנו נלחמים לשרוד

>> מחנה ח'אן יונס מלא בחלומות. כל הפצצה הופכת אותם לסיוטים

>> "האחים והאחיות שלי בעזה חיים בסיוטים הכי גרועים שלהם"

גדלתי בפלסטין. כילדה, חוויתי אלימות בלתי נתפסת, קשה מכדי לתאר בכתב או בעל פה. אבל אמא שלי תמיד אמרה לי שהשחרור העצמי שלנו מגיע מתוך האנשת הכובש שלנו, ושהתבוסה הגדולה ביותר שלהם מגיעה מתוך הדה-הומניזציה השיטתית והמכוונת שלנו. לאור הנסיבות שבהן נאלצה לגדול, זאת נראית כמו משימה בלתי אפשרית. אבל איכשהו, היא הצליחה לחיות על פי האמונה הזו.

כאשר חיילים ישראלים פלשו לביתנו במהלך האינתיפאדה השנייה וכינסו את כולנו בחדר אחד, כשהם מכוונים אלינו רובים, אמי שאלה את אחד החיילים איך הוא מרגיש ואם הוא מתגעגע למשפחה שלו. היא שאלה אותו אם יוכל ללכת ללמוד באוניברסיטה, וגם הוסיפה שהיא מקווה שיוכל לחזור לאמא שלו בקרוב.

כאשר אמי אובחנה כחולת סרטן ונאלצה לחצות את המחסומים ברגל כדי לקבל טיפול בבית חולים ישראלי (מכיוון שישראל מגבילה את מערכת הבריאות הפלסטינית), היא התיידדה עם כל הרופאים והאחיות הישראלים, והיתה אומרת שהיא מצפה בכיליון עיניים לחזור לשם, כי הם מגישים כריכי גבינה מצוינים. אחרי כל עירוי דם שקיבלה, היתה אומרת שעכשיו יש בתוכה דם ישראלי.

כשאמי נפטרה באותו בית חולים, נאלצנו להמתין במשך שעות עד שיאותר רופא "ערבי" שיחתום על שחרור הגופה, כי הגוף הערבי החום שלה לא התאים לרופאים ישראלים. אם היתה שם באותו רגע, היתה אומרת שזה בסדר, כי הם פשוט לא מכירים שום דבר אחר.

אני חושבת שאמא שלי היתה כועסת עליי כרגע, מכיוון שאני מתקשה לחוש חמלה כלפי הכובש שלי. אני מתביישת בכך שכאשר שמעתי לראשונה על קורבנות 7 באוקטובר, חשבתי שאולי עכשיו הם מבינים איך אנחנו מרגישים כבר 75 שנה, איך דוכאנו, נפצענו, נהרגנו, נחנקנו, נחטפנו, נכלאנו והופצצנו. איך נשללה מאיתנו האנושיות. אולי אם יבינו, הם יפסיקו. אבל חמלה היא לא סימפטום של מלחמה, וגם לא מורכבות, כי הרעיון שכל הפלסטינים הם תומכי חמאס הוא לא רק טעות איומה, אלא גם מנשל מאנושיות ומסוכן.

אל תטעו, אנחנו ככל הנראה אחד העמים היחידים שמבינים איך יהודים רבים חשים כרגע, עם הטראומה הקולקטיבית שמתעוררת ומציפה מראות מסויטים של תאי גזים והשמדה מכוונת שנמשכה שנים רבות – כהוכחה לכך שהם תמיד יירדפו בגלל דתם ותרבותם. אבל אם אתם תומכים באלימות כלפי פלסטינים מהבתים הנוחים והבטוחים שלכם במערב, אתם תורמים באופן אישי להמשך חוסר הביטחון וחוסר היציבות של אחיכם היהודים הישראלים. ברור היום שישראלים יחיו בשלום רק כאשר פלסטינים יקבלו את אותן מותרות, ושדיכוי מתמשך של עם אחר אינו התגובה ההולמת או היעילה לטראומה.

כשהייתי בת שבע, אני זוכרת את אמי נופלת על הרצפה ברגע ששמעה על 28 פלסטינים שנורו על ידי מתנחל ישראלי בזמן תפילה במסגד בחברון. היום, אני מסתירה את דמעותיי מבתי כשאני צופה במראות של תינוקות פלסטינים, שנראים בדיוק כמוה, נמשים מתוך ההריסות. אין די בדורות של אבל פלסטיני כדי לשכנע את העולם המערבי שגם אנחנו בני אדם, שגם לנו מגיעים חירות, חיים בכבוד, ואפשרות לחוש שמחה.

אני תוהה כמה ילדים מתים יספיקו כדי לשים סוף לאלימות הבלתי נתפסת כלפי פלסטינים, כדי שממשלת ישראל תרגיש מסופקת, וכדי שהנקמה הרצחנית תירגע, גם אם רק לרגע, על מנת לתת למשפחות לקבור את מתיהן. אבל אז אני נזכרת שבעיניהם לכולנו מגיע למות. ואחרי שיהרגו את כולנו, יהרגו גם את החיות שלנו, הצמחים, ואפילו החפצים הדוממים שלנו. המחשבה הזאת ממלאת אותי עצבות עליהם. אתם יכולים לתאר לעצמכם מה צריך לקרות לליבו של אדם כדי שיהפוך לכזה? אתם יכולים לתאר לעצמם אילו חיים מסויטים צריכים להיות למישהו כדי שירגיש ככה כלפי האחר?

הנחמה שלי מגיעה ממילותיו של ג'יימס בולדווין, במכתב שכתב לאחיינו: "התמימים המאמינים שכליאתך מביאה לביטחונם מאבדים את תפיסת המציאות. אבל אנשים אלו הם אחיך, אחיך הקטנים האבודים, ואם המילה 'אינטגרציה' אומרת משהו, זוהי משמעותה – שעל ידי האהבה שלנו, נכפה על אחינו לראות את עצמם כפי שהם, להפסיק לברוח מהמציאות, ולהתחיל לשנות אותה".

לזכר אמי אתפלל על ילדיהם, היקרים בדיוק כמו ילדיי שלי, ואחלום על יום שבו נהיה כולנו חופשיים.

טאלא אבו רחמה היא מטפלת, סופרת ומתרגמת שמתגוררת בעיר ניו יורק. היא נולדה לאב פליט ולאם עקורה, וגדלה בין ירדן לפלסטין. המאמר התפרסם במקור באתר The Asian American Writers’ Workshop. מאנגלית: יהב ארז

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

מדינות אירופה שיחררו ניצרה והצטרפו לגשמי הזעם הניתכים עלינו במקביל. הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס בעצרת הכללית של האו"ם (צילום: אמיר לוי / פלאש90)

סוף סוף צונאמי

הצונאמי המדיני שהזהרנו מפניו שנים ניתך עלינו באחת, ובמלוא העוצמה. זה שיושב בקודקוד יודע היטב שאם הצונאמי הזה יימשך, תהיה מדינה פלסטינית בלי שישאלו אותנו בכלל. עדיין אפשר לשנות כיוון, אבל לשם כך צריך להחליף את ההגה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf