השאלה איננה מי ינהיג אותנו, אלא איזו חברה אנחנו בונים
המשבר שאיתו מתמודדים האזרחים הפלסטינים אינו מוגבל להנהגה פוליטית, הוא גם משבר חברתי וערכי. דווקא בתקופה שבה נדמה שהכול מתפרק, המשימה החשובה ביותר היא לבנות מחדש את הכוח האזרחי שלנו, מלמטה למעלה
השנים לימדו אותי שהחלפת מנהיג אינה בהכרח משנה מציאות. חברי הכנסת מנסור עבאס, עאידה תומא-סלימאן, אחמד טיבי ומטאנס שחאדה, ב-11 במרץ 2020 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)
ישנו דור שלם שגדל על הבטחה לשינוי.
אני זוכרת כיצד ישבתי מול הטלוויזיה בשנת 2011 וצפיתי עם משפחתי בהמונים בכיכר תחריר. הייתי נערה, אבל הרגשתי שאני עדה לרגע היסטורי. אנשים יצאו לרחובות בקריאה לחירות, לצדק ולכבוד. האמנתי שהעולם הערבי משתנה לנגד עיניי ושהעתיד בדרכו להיות צודק, פתוח וחופשי יותר.
מאז חלפו 15 שנים.
השנים הללו לימדו אותי שהחלפת מנהיג אינה בהכרח משנה מציאות, ושבניית חברה היא משימה מורכבת בהרבה מהפלת משטר. הן לימדו אותי שמנהיגות איננה רק מי עומד בראש, אלא גם מה קורה בתוך החברה עצמה – בערכיה, במוסדותיה וביחסים בין אנשיה. אולי משום כך, כשאני חושבת היום על מנהיגות, אני חושבת פחות על פוליטיקאים ויותר עלינו.
אני שייכת לדור שהתבגר על התפר שבין תקווה לאכזבה. דור שגדל על דמותה של שירין אבו עאקלה, שראה בשידור חי את הריגתה ואת התמונות הקשות מהלווייתה. דור שצפה באביב הערבי והאמין שההיסטוריה נעה לעבר חירות וצדק, ולאחר מכן ראה את החורף הערבי ואת קריסתן של תקוות רבות. דור שעבר את מגפת הקורונה וחווה לרגע תחושת גאווה, כאשר הצוותים הרפואיים הערבים הוצגו כחלק בלתי נפרד מהמאמץ להצלת חיים, רק כדי לגלות כמה מהר ההכרה הזו יכולה להתחלף בחשדנות ובהסתה.
זהו גם הדור שחווה את אירועי מאי 2021, את 7 באוקטובר, את המלחמה בעזה ואת המציאות היומיומית של אלימות ופשיעה. כל אחד מהאירועים הללו הותיר צלקת, אך גם העלה שאלה: לא רק מה המדינה עושה או אינה עושה, אלא גם מה אנחנו עושים כחברה.
סדרה של אירועים שהותירו צלקות. שוטרים מפזרים צעירים בשייח' ג'ראח, במהלך חודש הרמדאן, במאי 2021 (צילום: אורן זיו)
אולי בגלל זה אני חוזרת אל הזיכרון ההוא משנת 2011.
אני זוכרת את ההתרגשות שאחזה בי כשצפיתי במאות אלפי אנשים בכיכר תחריר. את התחושה שהכול אפשרי. שבני אדם יכולים להתאחד סביב רעיון משותף ולשנות את המציאות.
במבט לאחור, חלק גדול מהחלומות ההם לא התממש. משטרים נפלו, אך במקומות רבים לא נבנו מוסדות חזקים דיים שיגנו על החירות, על הצדק ועל החברה עצמה. זו אולי אחת התובנות החשובות שלמדתי מאז: שינוי אינו נמדד רק ביכולת להפיל שלטון, אלא גם ביכולת לבנות חברה. לכן, כשאני חושבת היום על מנהיגות, אני מתקשה לצמצם אותה לשאלה מי יעמוד בראש רשימה פוליטית.
אינני מזלזלת בפוליטיקה; להפך. ייצוג פוליטי הוא חשוב, במיוחד עבור מיעוט לאומי הנאבק על זכויותיו ועל מעמדו. אבל ככל שעוברות השנים, כך אני משתכנעת יותר ויותר שהמשבר שאנו חווים אינו רק משבר של הנהגה פוליטית, אלא גם משבר של חברה.
אנחנו, הפלסטינים אזרחי ישראל, חיים בתקופה קשה ומטלטלת. הגזענות, הפקעת הקרקעות, המשבר המתמשך בביטחון האישי והפשיעה הגואה בחברה שלנו – כל אלה מציבים בפנינו אתגרים עצומים. אין ספק שלמדינה ולמוסדותיה יש אחריות מרכזית. הם מחויבים לספק ביטחון, שוויון הזדמנויות וזכויות לכל האזרחים. הממסד נושא באחריות רבה למדיניות של הזנחה, אפליה ולעיתים אף העלמת עין מתופעות שפוגעות בחברה שלנו.
אבל האם די בכך? האם אפשר להטיל את כל האחריות על המדינה ולהמתין שהיא תפתור את הבעיות עבורנו?
בשנים האחרונות אנחנו עדים לזילות בחיי אדם, להתפוררות ערכים מסוימים ולהיחלשות תחושת האחריות ההדדית. לעיתים נדמה שהחמלה, הסולידריות והדאגה לאחר נשחקות והולכות. אנחנו רואים יותר בדידות, יותר ניכור ופחות אמונה בכוחו של המעשה המשותף.
במקביל, אנחנו שומעים לא מעט סיפורי הצלחה מעוררי גאווה מתוך החברה שלנו. יש לנו רופאות ורופאים, חוקרות וחוקרים, מהנדסות ומהנדסים, אנשי חינוך, יזמים ויזמיות ואנשים רבים שהגיעו להישגים מרשימים למרות המציאות המורכבת שבה גדלו ופעלו.
ההצלחות הללו חשובות ומהוות מקור לגאווה אמיתית, אבל אין לנו פריבילגיה להסתפק בהצלחה אישית בלבד. במציאות שבה האלימות גובה חיים, קהילות שלמות מתמודדות עם מצוקה ותחושת הביטחון והלכידות החברתית נשחקת, הצלחה אישית שאינה מתורגמת לאחריות קולקטיבית תתקשה לייצר שינוי של ממש.
אינני מזלזלת בהישגים האישיים; להפך. אך אני מאמינה שהאתגר הגדול של הדור שלנו איננו רק להצליח כיחידים, אלא לשאול כיצד הידע, הניסיון, המעמד והמשאבים שצברנו יכולים לחזור אל החברה ולחזק אותה. שכן חברה אינה נמדדת רק במספר בעלי התארים או בעלי המקצוע המצליחים שיש בה, אלא ביכולתה להפוך את הצלחותיהם של יחידים לכוח משותף המשרת את הכלל.
כאן, בעיניי, טמונה גם השאלה האמיתית של המנהיגות.
אנחנו שומעים לא מעט סיפורי הצלחה מעוררי גאווה מתוך החברה שלנו. סטודנטיות באוניברסיטה העברית (צילום: נתי שוחט / פלאש90)
בכל מערכת בחירות אנחנו שואלים מי יעמוד בראש רשימה זו או אחרת, מי ייכנס לכנסת ומי ייצג אותנו. אבל אולי השאלה החשובה יותר אינה מי ינהיג אותנו, אלא איזו חברה אנחנו בונים. המשבר שאנו חיים בו כיום אינו רק משבר של הנהגה פוליטית; הוא גם משבר חברתי וערכי, שמתבטא באלימות, בהתפוררות הסולידריות, בירידה באמון ההדדי ובתחושה הגוברת שכל אחד נאבק לבדו.
לכן, המשימה המרכזית של השנים הקרובות היא בניית חברה אזרחית חזקה ועצמאית. חברה שבה כל אחד ואחת מאיתנו מגלים אחריות לסביבתם; חברה המטפחת אכפתיות, חמלה ושותפות; חברה הבונה מוסדות קהילתיים, מסגרות חינוך, תרבות ועזרה הדדית המותאמים לצרכים שלנו.
אנחנו זקוקים למנהיגות פוליטית, אך לא פחות מכך למנהיגות חברתית. אנחנו זקוקים לאנשים שיבחרו להשקיע בקהילה, בחינוך, בתרבות, בהתארגנות אזרחית ובבניית מוסדות עצמאיים שיחזקו את החוסן שלנו כחברה.
מנהיגות אמיתית אינה מתחילה בכנסת. היא מתחילה בקהילה, בשכונה, בבית הספר, במשפחה וביכולת שלנו לדאוג זה לזה.
אולי דווקא בתקופה שבה נדמה שהכול מתפרק, המשימה החשובה ביותר היא לבנות מחדש את הכוח האזרחי שלנו – מלמטה למעלה. בסופו של דבר, עתידנו לא ייקבע רק על ידי מי שייבחר להנהיג אותנו, אלא גם על פי התשובה לשאלה אם נדע להנהיג את עצמנו כחברה.
נור אבו ראס היא פסיכולוגית מתמחה
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
