newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הרשות הפלסטינית איבדה שליטה על הקורונה, ואנשים מגיעים לרעב

בגל הראשון היה נראה כי הרשות משתלטת על העניינים. אחרי שהמצב הכלכלי הידרדר התחילו להופיע מחלוקות בין הממשלה למושלים, הציבור איבד אמון - והקורונה חזרה להשתולל. "הם רצו להתנהג כמו באירופה, ושכחו שהם אוטונומיה תחת כיבוש שלא יכולה לשלם לאנשים שיושבים בבית"

מאת:
השאירו תגובה
א א א

בגל הראשון של מגיפת הקורונה נראה כי הרשות הפלסטינית משתלטת על העניינים אף יותר טוב מישראל, ושלציבור הפלסטיני בשטחים יש אמון מחודש בה. אך כעת, ההחמרה במצבם הכלכלי של רבים, מחלוקות פנימיות והגל השני של המגיפה – שנראה שאבדה עליו השליטה – הביאו להתרסקות טוטלית של האמון הזה.

העוני, הרעב והשתוללות המגיפה גרמו לפלסטינים בשטחים – שנותרו ללא פרנסה וללא כל פיצוי או סיוע כספי על התקופה שבה ישבו בבתיהם – לתחושות קשות של אכזבה ואי ודאות. העניים הפכו ליותר עניים, מעמד הביניים הידרדר לעוני, ואנשים רבים נזקקו לסיוע במזון.

כוחות הביטחון הפלסטינים חוסמים את הכניסה למחנה הפליטים בלטה ליד שכם, בעקבות התפשטות מגיפת הקורונה, ב-28 ביוני 2020 (צילום: נאסר אישתאיה / פלאש90)

אנשים איבדו אמון. כוחות הביטחון הפלסטינים חוסמים את הכניסה למחנה הפליטים בלטה ליד שכם, בעקבות התפשטות מגיפת הקורונה, ב-28 ביוני 2020 (צילום: נאסר אישתאיה / פלאש90)

התחושות הקשות מהרחוב עברו מהר מאוד לחלק ממושלי המחוזות, וארבעה מהם החליטו להפסיק להישמע להוראות הממשלה ולא לסגור את העסקים שוב. הם הורו לתושבים לפתוח מסעדות, בתי קפה וחנויות – תוך כדי הקפדה על חבישת מסיכות וריחוק חברתי.

ההסכמה היחידה ששוררת היום נוגעת לקיום אירועים רבי משתתפים, כמו חתונות, לוויות והתקהלויות אחרות. בחברון אף נעצר זמר החתונות המפורסם אימן אלסבעאוי, תושב דאהריה, אחרי שהשתתף בחתונה בשכונת אלראם ולא נשמע להוראות. אלסבעאוי בילה שלושה ימים בכלא, בתקווה שמעצרו ירתיע הפרות נוספות.

האני אל-מסרי, עיתונאי וחוקר ומנהל מרכז מסאראת למחקר פוליטי, אומר כי הרשות הפלסטינית לא מצליחה להשתלט על הגל השני של המגיפה "בגלל היעדר תכנון וחשיבה. הם לא באמת בדקו מה היכולות שלהם ומה היכולות של האנשים".

אל-מסרי טוען כי הרשות "התנהגה בהתחלה כמו שאר מדינות העולם, בלי להתחשב בזה שאין לה אמצעים. הם שכחו בגל האופוריה של ה'ניצחון על הקורונה' בהתחלה שהם אוטונומיה שחיה תחת כיבוש, ורצו להתנהג כמו באירופה, כמו מדינות שיש להן כסף לשלם לאנשים שיושבים בבית".

האני אלמסרי (צילום: באדיבות המוצלם)

האני אלמסרי (צילום: באדיבות המוצלם)

לדבריו, "בהתחלה הם סגרו הכל, וזה נתן תחושה שהם יודעים מה שהם עושים. וזה עבד – היו רק 5 מתים והקורונה לא התפשטה. אבל אז התחילו התנגדויות, ואי אפשר היה להכתיב לאנשים לסגור יותר. מושלת רמאללה, למשל, החליטה לפתוח למרות הוראות הממשלה, ועוד מחוזות הלכו בעקבותיה.

"הריבים האלה וחוסר התיאום גרמו לאנשים לאבד ביטחון, והשבר הרציני נוצר כשהממשלה החליטה להאשים באופן פומבי וישיר את האנשים בהתפשטות המגיפה, וגילגלה את האחריות לרחוב".

לטענת אל-מסרי, "הפלסטינים בשטחים מפחדים היום ממגיפת הרעב יותר מאשר מגיפת הקורונה".

מושל ג'נין, אכרם רג'וב, אמר ל"שיחה מקומית": "אני חי בין האנשים, יורד לשוק, מקשיב להם. אנשים התחילו לומר 'אני אמות מקורונה אבל לא אמות מרעב'".

לדברי רג'וב, "הטעות שלנו היתה שסגרנו את כל הגדה המערבית מההתחלה, כשהמגיפה היתה רק בבית לחם. הכנסנו את כולם למצוקה. אחרי עשרה ימים היינו צריכים לשבת ולקבל החלטה, ולא לפעול מתוך פחד. ואנשים פחדו, ובאמת היו ממושמעים וצייתו להוראות. היום אני חושב שצריך לפתוח, ובו זמנית לטפל בווירוס ולחנך את האנשים איך להתגונן מפניו. במחוז יש לנו היום 102 חולים, זה לא הרבה".

מושל ג'נין, אכרם רג'וב (צילום: באדיבות משרד המושל)

מושל ג'נין, אכרם רג'וב (צילום: באדיבות משרד המושל)

בתחילת משבר הקורונה, רג'וב היה מרוצה מהקשר שנוצר בין הרחוב הפלסטיני לרשות וכוחות הביטחון. הוא אמר אז ל"שיחה מקומית": "אני איש ממסד, וזאת הפעם הראשונה מאז שהרשות הוקמה שהתושבים מעריכים ומכבדים אותנו וסומכים עלינו".

כיום הוא מודה שזה כבר לא המצב. "הקשר בין הפלסטינים לממשלה התערער", הוא אומר. "הממשלה עשתה טעות גדולה, והמדיניות שלה כבר לא מקובלת על התושבים, וצריך כוחות ביטחון כדי ליישם את ההחלטות. לסגור ולפתוח ככה, כשאין מקורות פרנסה, זה עירער את הקשר בין התושבים לרשות".

רג'וב אומר כי "אי אפשר לסמוך רק על ההמלצות של ועדת הקורונה. הם אנשים מצוינים, אבל הם יושבים במשרדים הממוזגים שלהם ורחוקים מהרחוב. ברגע שהמשכנו עם אותה מדיניות, בלי להתחשב במצב הכלכלי של אנשים – בייחוד לנוכח העבודה שהרשות לא יכולה לפצות אף אחד שיושב בבית – אנשים איבדו אמון.

"אף אחד לא באמת בדק ממה אנשים חיים ואם יש להם מה לאכול. צריך לקיים כל שבוע פגישה רצינית, ואז לצאת במסיבת עיתונאים משכנעת ולהסביר, ולא להגיד להם 'תסגרו, תפתחו'. צריך להסביר מה קורה ולמה".

מושל חברון, ג'ברין בכרי, היה אחד מארבעת המושלים שהתנגדו לסגירה והפרו את הוראות הממשלה. לדבריו, "הם רצו שאנחנו נסגור כי טענו שהמחוזות שלנו הם חממה לקורונה. לכן התנגדנו ואמרנו שאנחנו רוצים לקבל את אותו יחס כמו שאר המחוזות.

"אנחנו ספגנו מכה יותר גדולה ממקומות אחרים, כי יש לנו סוחרים ומפעלים שמייצאים ותעשייה. אני נתתי הוראה לפתוח את העיר. בהתחלה ברשות התנגדו, אבל קיימנו ישיבה גדולה עם לשכות המסחר ואיגוד אנשי העסקים, והחלטנו על דרך פעולה: לפתוח עד שמונה בערב, לסגור בשישי-שבת, ולשמור על חבישת מסיכות וריחוק חברתי.

מושל חברון, ג'ברין אלבכרי (צילום: באדיבות משרד המחוז)

מושל חברון, ג'ברין בכרי (צילום: באדיבות משרד המחוז)

"אני מאמין שהיום הסגר לא עוזר כלום. המגיפה התפשטה בכל האזורים, ולא מתמקדת באזור אחד כמו שהיה אז. לכן צריך, למשל, למנוע חתונות והתקהלויות ולשמור על המעברים".

לפי משרד הבריאות הפלסטיני, מספר חולי הקורונה המאומתים בשטחים הוא כיום 8,465 איש, ומספר המתים הוא 84. לפי דו"ח המשרד, מחוז חברון נמצא במקום הראשון עם יותר מ-50 מתים.

בכרי טוען כי "בהתחלה מספר החולים היה קטן, בעיקר מכיוון שהמתנדבים והרופאים ואנשי הביטחון שמרו על שלושת המעברים – תרקומיא, אלדהריה וג'בע – וגם על הפרצות בגדר, ובדקו כל אחד שעבר. היתה שליטה טובה על הכניסות והיציאות. אחרי שצבא הכיבוש מנע מאתנו להתקרב למחסומים, איבדנו שליטה.

"ברמדאן המספרים התחילו לעלות, כי רבים כאן נשואים לנשים מירושלים או ההיפך והגיעו המון מירושלים והדביקו אנשים. אלח'ליל קרובה מאוד גם לנגב ויש קשר קרוב של משפחות, וכך אנשים מהנגב נכנסו לחברון בלי שנבדקו על ידי הישראלים.

"חוץ מזה, אנשים לא כל כך נשמעו להוראות והמשיכו לקיים חתונות ולוויות. 80% מההדבקות הן מהחתונות והלוויות, עד שמנענו אותן. מהפועלים דווקא לא היו הדבקות, ויש לנו 50 אלף פועלים".

מתנהלים עם 20% מהתקציב הקבוע

הקרע בין המושלים לממשלה לא נוצר יש מאין – הוא נובע בעיקר מהמצוקה הכלכלית והעוני המתגבר. הרשות נמצאת כיום במשבר כלכלי שלא ידעה כמותו מאז שהוקמה. משבר הקורונה היכה קשות בגדה המערבית וברצועת עזה, שהיו כבר במצב גרוע בשל החיים תחת כיבוש ועוד יותר אחרי הקיצוץ בסיוע של אונר"א בעקבות החלטת ארה"ב לקצץ בתקציבה של הסוכנות.

דובר משרד האוצר הפלסטיני, עבד אלרחמאן אלביאתנה, אמר ל"שיחה מקומית" כי "כל חודש אנחנו צריכים 1.1 מיליארד שקל. ההכנסות החודשיות של הרשות הן בערך 950 מיליון שקל. ההכנסות האלה מגיעות משלושה מקורות: 550 מיליון שקל מגיעים מהמסים שישראל גובה עבור הרשות לפי הסכם פריז; 100 מיליון שקל מגיעים ממענקים חיצוניים – ממדינות ערב, מהבנק העולמי, מהאיחוד האירופי וכו'; בערך 300 מיליון שקל מגיעים מהמסים בתוך השטחים, מס הכנסה, מס רכוש וכדומה.

דובר משרד האוצר הפלסטיני, עבד אלרחמן אלביאתנה (צילום: באדיבות המצולם)

דובר משרד האוצר הפלסטיני, עבד אלרחמן אלביאתנה (צילום: באדיבות המצולם)

"תמונת המצב כרגע היא שההכנסות מהמקור הראשון אינן מגיעות מפני שמאז הפסקת התיאום הביטחוני לפני כשלושה חודשים הרשות גם לא מוכנה לקבל את כספי המסים מישראל. ההכנסות ממסים בתוך השטחים ירדו בערך בחצי, ויש גם ירידה משמעותית בתרומות ובמענקים מחו"ל – הם ממשיכים להתקבל לפי ההסכמים, אבל הסכומים נמוכים יותר.

"ביולי, למשל, ההכנסות ממסים בשטחים הסתכמו ב-180 מיליון שקל והתקבלו עוד 100 מיליון שקל מחו"ל, כך שכל הכנסות הרשות הגיעו ל-280 מיליון שקל. זה אומר שהרשות צריכה להתנהל היום ב-20% מהתקציב הקבוע שלה".

סיבה נוספת למצב היא הפסקת התיירות, שהיתה מקור הכנסה גדול גם לרשות וגם לתושבים – בעיקר באזור בית לחם, שספג מכה קשה במיוחד.

סמנכ"ל משרד התיירות הפלסטינית, מאג'ד אסחאק, אמר ל"שיחה מקומית" כי "ב-2018 הגיעו 3.5 מיליון תיירים, והיו 2.7 מיליון לינות בבתי המלון. יש לנו 12 אלף חדרי מלון. ההכנסות מתיירות היו קרוב למיליארד דולר. השנה ההכנסות הן אפס.

"אנחנו מעריכים שיהיו הפסדים ישירים ועקיפים של כ-800 מיליון דולר מהתיירים עצמם, גם לתעשיית התיירות וגם לתעשייה המקומית – לחנויות, למסעדות, לבתי הקפה וכדומה. בנוסף, בתי המלון עצמם קונים מזון, חומרי ניקיון וכו' ותורמים לשוק המקומי. כל זה הפסיק. בסך הכל אנו מעריכים שההפסד יגיע ל-1.2 עד 1.4 מיליארד דולר".

סמנכ"ל משרד התיירות הפלסטיני, מאג'ד אסחאק (צילום: באדיבות המצולם)

סמנכ"ל משרד התיירות הפלסטיני, מאג'ד אסחאק (צילום: באדיבות המצולם)

לדברי אסחאק, "המצב גרוע הרבה יותר ממה שאנשים יכולים לתאר. אין בכלל תיירות – לא מחו"ל, לא פנימית, לא של פלסטינים מישראל. רוב בתי המלון פיטרו את כל העובדים שלהם והשאירו רק אחד או שניים לתחזוקה.

"28 אלף איש עובדים בתיירות בגדה ובירושלים המזרחית, 95% מהם מובטלים היום ואין להם שום הכנסה. חלקם הפכו להיות רוכלים ברחובות, חלקם נלחמים לקבל אישורים לעבוד בבניין בישראל, ואחרים ניסו למצוא עבודה בתוך השטחים.

"אנחנו מאבדים את אנשי המקצוע שלנו. ענף התיירות זה לא רק בתי מלון, זה חנויות מזכרות, זה מסעדות, זה אוטובוסים ונהגים. זה השפיע על המפעלים הקטנים שייצרו מזכרות מעץ זית וכדומה, שהיו מוכרים בשוק המקומי ובנו על תיירות.

איך האנשים האלה שרדו מאז תחילת המשבר ועד עכשיו?

"אנשים חיים במינימום, על מים וקצת אורז ולחם וירקות. מזל שלאנשים עדיין אכפת אחד מהשני, האח עוזר לבן דוד, מי שיש לו מישהו שגר בחו"ל מקבל ממנו קצת כסף, אחרת המצב היה הרבה יותר גרוע. מכולות חיכו עם תשלומים ומכרו בהקפה. הרבה סטודנטים שהפסיקו ללמוד כי אין להם איך לשלם את שכר הלימוד".

לדברי אסחאק, "הבעיה גדלה בשלושת החודשים האחרונים, בגלל המשבר עם ישראל ואי העברת המסים. הפקידים לא מקבלים משכורת מלאה. זה גם משפיע על הרווחה הפלסטינית, שגם כך לא יכולה לתמוך בכולם. היתה להם רשימת משפחות נזקקות לפני הקורונה, והיום המספרים הוכפלו".

הפלסטינים בישראל יצילו את המצב?

פואד, בן 34 מבית ג'אלא, עבד בבית מלון בבית לחם לפני הקורונה והיום הוא מובטל. הוא נשוי ואב לשלושה ילדים קטנים. אשתו ספרית, שאיבדה גם היא את עבודתה בגלל הקורונה. הוא מספר ל"שיחה מקומית" כי "מצבנו הידרדר מאוד. אין לנו חסכונות, יש לנו הלוואה לדירה ושלושה ילדים קטנים. ניסיתי למצוא כל עבודה אחרת בשטחים ולא הצלחתי. כולם מובטלים, אין עבודה בכלל.

"ניסיתי להוציא אישור כדי לעבוד בישראל, לא משנה במה, אבל ביקשו ממני לשלם 5,000 דולר. מאיפה אביא את הכסף הזה? אשתי התחילה לקבל את השכנות וקרובי משפחה בבית לעשות פן ותספורות וצבע, זה מעט מאוד לקוחות אבל לפחות זה קונה לנו קצת אוכל. הורדנו הוצאות. אנחנו קונים רק מוצרים בסיסיים. פעם היינו קונים פירות, היום אנחנו קונים רק אבטיח כי זה זול.

"אין לי מושג מה אעשה או איך נשרוד. מה שמנחם אותי זה שכולנו באותו המצב, לא רק אני. אני צריך לומר תודה לאל על כל דבר, מה שצריך לקרות יקרה".

ר', בן 38 ממחנה הפליטים עסקר, נשוי 15 שנה ויש לו חמישה ילדים. הוא עבד בנגרייה קטנה ומאז תחילת הקורונה הוא מובטל. "הגענו לפת לחם. בתחילת הקורונה קיבלנו סלי מזון מכל מיני ארגונים ועמותות, קיבלנו 170 שקל בחודש מהרווחה. היום רוב התרומות הופסקו, לאף אחד לא נשאר כסף.

"אחד האחים שלי, שהוא מורה בבית ספר, עזר לנו קצת, היה קונה לנו ירקות ומוצרים בסיסיים. אבל הוא לא קיבל משכורת כבר שלושה חודשים, לרשות אין כסף לשלם, והוא כבר לא יכול לעזור לי. יש לי שש אחיות ושלושה אחים, גם הם בקושי מצליחים להסתדר. עכשיו חג, לא רק שאין לי שקל לקנות לילדים בגדים חדשים, אין לי במה להאכיל אותם.

"הבעלים של הנגרייה שבה עבדתי פיטר אותי. היינו עושים בעיקר מטבחים, ארונות וחדרי שינה. לאנשים אין כסף היום לאכול, אז איך יהיה להם כסף לארונות מטבח? הוא אמר לי, 'חביבי, מצטער, אבל הנגרייה לא עובדת בכלל. אין לקוח אחד מתחילת הקורונה' ושלח אותי הביתה. אני מבין אותו, גם הוא במצוקה.

"ניסיתי למצוא עבודות מזדמנות. יום אחד יצא לי לעבוד בבניין, עזרתי למישהו שנתן לי 70 שקל. יום אחר תיקנתי מיטה וספה שנשברה לה הרגל למישהו בבית שלו והוא נתן לי 50 שקל. וזהו. הפסקתי לעשן כי אין כסף לאוכל, וזה היה קשה, כי התחלתי לעשן בגיל 15.

"אני כל הזמן עצבני, ומרגיש אשמה גדולה. בכיתי ליד הבת שלי, וזה שבר אותי עוד. לא רציתי לצאת מהחדר כמה ימים, לא רציתי לאכול, בקושי הצלחתי לשתות. אני מיואש, לא יודע מה לעשות או איך להמשיך את החיים.

"אני לא מצליח להסתכל לילדים שלי בעיניים. הילדים שלי רעבים. יותר מחודש אנחנו לא אוכלים ארוחת ערב, מסתפקים בשתי ארוחות ביום. על בשר אפילו לא חולמים, שכחנו איך הוא נראה. אשתי מכרה את טבעת הנישואין שלה תמורת 230 שקל. אין לנו עוד מה למכור.

"יש בשכונה מכולת קטנה, לקחנו ממנו בהתחלה דברים והוא רשם במחברת כחובות. הבן אדם איש טוב, אבל גם הוא צריך להתפרנס ולקנות סחורה למכולת שלו, אנחנו כבר מתביישים ללכת אליו, שולחים את הילד בן ה-7. בפעם האחרונה שאשתי שלחה את הילד לבקש ממנו קופסת רוטב עגבניות שעולה פחות משקל הבן אדם אמר לו תגיד לאבא שלך שאני לא יכול לתת לכם יותר דברים בלי כסף.

"רק המחשבה על שברון הלב של אשתי והילדים הורגת אותי. אני לא יודע מה נותר לעשות. לצאת לגנוב מחנויות ובתים?"

"אני מיואש, לא יודע מה לעשות או איך להמשיך את החיים. אני לא מצליח להסתכל לילדים שלי בעיניים. הילדים שלי רעבים. יותר מחודש אנחנו לא אוכלים בערב, מסתפקים בשתי ארוחות ביום"

מושל ג'נין רג'וב אומר כי "אנחנו מדברים היום על הישרדות בסיסית, ולא על איזון. ברגע שאני סוגר את כל העיר כולם נפגעים, וכשפותחים אין לאנשים כסף לקנות. הם קונים בפחות מחצי ממה שקנו לפני, ויש כאלה שקונים ב-10% ממה שקנו קודם".

מושל חברון בכרי אומר כי באלח'ליל אין רעב, כי אנשים תורמים אחד לשני. לדבריו, "יש יוזמות אישיות, אנשי עסקים תורמים. במשבר הנוכחי האמידים ובעלי העסקים תרמו 90 מיליון שקל לאנשים ותמכו בכל מי שצריך. יש עוני, אבל אין בני אדם שהולכים לישון על בטן ריקה. חוץ מזה, יש לנו גם אלתקאיא (מתנדבים שמבשלים ארוחות ומחלקים לעניים). זה קורה ליד מסגד אלחרם אלבראימי, וזה לא חדש. ברמדאן חילקו 15 אלף מנות".

אסחאק ממשרד התיירות רואה בפלסטינים תושבי ישראל גלגל הצלה. לדבריו, "העתיד לא ברור, ולא ידוע מתי נצא מהמשבר הזה. אנחנו מנסים במשרד לבנות תוכנית חלופית, ועובדים עכשיו על ההיגיינה במחסומים ובבתי המלון, במסעדות ובאוטובוסים.

"ברור לנו שעד סוף השנה לפחות לא תהיה תיירות מחו"ל, ואנחנו בונים על אחינו הפלסטינים בתוך ישראל שיצילו אותנו, שיגיעו בהמוניהם לבתי המלון והמסעדות בשטחים. יש הרבה מה לעשות פה. אנחנו עובדים על סרטון תדמית חדש כדי לפתות את אחינו הפלסטינים להגיע לעשות תיירות בשטחים. 10% מההכנסות שלנו לפני המשבר היו מהעם שלנו, הפלסטינים בישראל".

רחוב נטוש בבית לחם, ב-5 במרץ 2020 (צילום: ויסאם השלמון / פלאש90)

עד סוף השנה לפחות לא תהיה תיירות מחו"ל. רחוב נטוש בבית לחם, ב-5 במרץ 2020 (צילום: ויסאם השלמון / פלאש90)

גם רג'וב סבור שהפלסטינים בישראל יכולים להיות מקור פרנסה מרכזי שיציל לפחות את המחוז שלו מהמשבר. לדבריו, "פתחנו את העיר בגלל החג. מאז הסגר ומכיוון שישראל סגרה את מחסום אלג'למה אף פלסטיני תושב ישראל לא נכנס לג'נין. זה מאוד השפיע על הכלכלה, הם היו מקור מרכזי.

"ההכנסות היום 0, לא רק בשוק הירקות אלא במסעדות – היו מגיעות משפחות שלמות, עושים קניות, נכנסים למסעדה, אוכלים צהרים וחוזרים הביתה. הם תיקנו כאן מכוניות, עשו טיפולי שיניים, הסתפרו, אפילו ניקוי יבש. הם קנו הכל, מוצרי מזון, בגדים ונעלים, מתפרות, ריהוט ומוצרי בניין, אפילו מסגור תמונות. אין לי הערכה מדויקת, אבל מדובר במיליונים כל חודש. אני יכול לומר בביטחון שהכלכלה בג'נין הסתמכה על הפלסטינים תושבי ישראל".

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
משרד החינוך "מרוויח" ככל שסל הסיוע לתלמידים בחינוך המיוחד קטן. טקס חילופי השרים במשרד החינוך בין רפי פרץ ליואב גלנט (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

משרד החינוך "מרוויח" ככל שסל הסיוע לתלמידים בחינוך המיוחד קטן. טקס חילופי השרים במשרד החינוך בין רפי פרץ ליואב גלנט (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

מחקר חדש: משרד החינוך מתעמר בהורים בחינוך המיוחד

חוקרים ממכללת בית ברל בחנו את היחס בוועדות הזכאות שמפעיל משרד החינוך להורים בחינוך המיוחד. ההורים עוברים חוויה מכאיבה, נאמר במחקר, ומרגישים שהם צריכים להילחם על ילדיהם. "מעניין אותם תקציב, לא טובת הילד", אומרת אחת האימהות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf