הקורונה הפכה את איטליה למקרה מבחן, ואנחנו שפני הניסיון

איך זה התחיל? מתי זה התחיל? הזמן הוא הראשון שמשתנה בזמן הקורונה. זה לא רק זמן מושעה. זהו זמן שאיבד את המקצב המוכר והיציב שלו. כל אחד, במרחבים הסגורים של ביתו, משחזר את הזמן שלו, שאיננו עשוי מימים. הוא עשוי ממקצבים אישיים או משפחתיים. העבר הופך לעיסה העשויה מחדשות הנערמות זו על זו, פרצופים על המסכים, ג'וזפה קונטה (ראש ממשלת איטליה – המתרגם) המדבר אל האיטלקים בטלוויזיה, מניין הנדבקים, החולים, המתים, האנשים החיים הגוססים מבלי שאיש מקרוביהם ניצב לידם. זו המגפה, גרסת האלף השלישי, בלבה של אירופה. האפידמיה שהופכת את הכל, בראש ובראשונה את הזמן.

אני לא זוכרת איך זה התחיל. כן, זה התחיל בווהאן, עם חדשות על סין שבתחילה נשמעו רחוקות כל כך. למרבה המזל, הן נגעו לאחרים, רחוק מאיתנו, מעבר לגבולות על גבי גבולות. ואז, אבן נפלה בשלולית. שמו של ישוב קטן בלומברדיה (מחוז בצפון איטליה – המתרגם), קודוניו, מופיע בעמודים הראשונים של העיתונים, במהדורות החדשות בטלוויזיה, באתרים, ברשתות החברתיות. קודוניו, בית החולים של קודוניו. המקרה הראשון, החולה מספר אחד. איש צעיר, חזק, ספורטיבי, עם דלקת ריאות אינטרסטציאלית. מוזר… מישהו, באינטואיציה, חושב לקחת דגימה של קורונה. את הבדיקה של covid19 המציאו במעבדות של בית החולים המוביל באיטליה למחלות זיהומיות, בית החולים ספאלאנצי ברומא, שם היו מאושפזים שני סינים שגילו אצלם סימפטומים של קורונה. בודדו את הווירוס, בפעם הראשונה מחוץ לסין, ו"הרכיבו" את הדגימה. דגימה, תוצאה חיובית. מי שמכונה חולה מספר אחד נדבק ב-covid19.

במשך ימים על ימים, באיטליה, חיפשנו מידע ואימצנו את מחשבותינו בחיפוש אחרי החולה מספר אפס. אלסנדרו מנצוני (הסופר "הלאומי" של איטליה, בן המאה ה-19, ספרו "המאורסים" הוא קלסיקה איטלקית -המתרגם) היה כותב על כך עמודים נצחיים, על החולה מספר אפס של 2020, כפי שכתב עמודים בלתי נשכחים ביצירת המופת שלו "המאורסים" על המגפה במילאנו ב-1630. בעבור רוב האיטלקים, שקראו אותו ועיכלו אותו כספר חובה בבית הספר, הפרק ה-31 ב"מאורשים" הוא המפתח התרבותי שלנו לקריאת מגפות. באמצעות מחשבות ומעשים הנותנים תוקף לכוחה הפרשני של הספרות, אנחנו האיטלקים ממשיכים לקרוא את המגפות של היום לא דרך עדשות המדע, אלא דרך המלים שהשתמש בהן מנצוני. ואנחנו ממשיכים לעשות שימוש באותן מלים. מפיצי המגפות, מפני הגופות, ההסתערות על המאפיות… גם היום אנחנו מאשימים את "מפיצי המגפות" בהפצת המחלה. בהתחלה, בינואר, אלה היו הסינים, הסינים באיטליה. אחר כך, עם החולה מספר אחד, הגבר הצעיר והספורטיבי מקודוניו, מפיצי המגפות הפכו הלומברדים. ההסתערות על המאפיות הפכה למירוץ אל הסופרמרקטים כדי לקנות פסטה וחומרי חיטוי.

מאותו רגע, הכל הידרדר. תחילה "האזור האדום", חלק קטן בצפון איטליה שבודד, כמה ישובים שהוטל עליהם סגר רפואי כדי להגביל את ההדבקה. כמו בווהאן, אבל בממדים מיקרוסקופיים. אבל ההדבקה נפוצה בכל צפון איטליה התעשייתית, שם מרוכזים הפיתוח והעושר, המרכזים לגידול לחיות מאכל והמפעלים, החקלאות בהיקפים גדולים והערים הפוסט-תעשיתיות, מוונטו עד פיימונטה, אחר כך עד אמיליה רומאניה. מצפון נמלטו מי שעברו לעבוד שם, בתור מהגרים. הם היגרו לשם מדרום איטליה, מורים בבתי ספר יסודיים ובחטיבות ביניים, סטודנטים, צעירים, בעלי מקצועות חופשיים, מלצרים, פועלים במפעלים. נטישה שהתעצמה בשנים האחרונות והדאיגה רבים לגבי המרקם הכלכלי של המדינה. עכשיו, לפתע, המהגרים שוב נעו דרומה, חזרו הביתה. הם הגיעו בעשרות אלפים, בתחילת חודש מארס, לאזורים ששירותי הבריאות בהם היו במצב כמעט אנוש.

מכאן נולד הצורך של ג'וזפה קונטה להשאיר את איטליה כולה בבתים, ב-9 במארס, בשלישי מתוך סדרה של "צווי ראש הממשלה" (DPCM), מקרה יוצא דופן בהיסטוריה של הרפובליקה האיטלקית.

מאז ה-9 במארס אנחנו חיים בתוך הפוגה בחיים הדמוקרטיים של איטליה, היסטוריה בת יותר משבעים שנה. אנחנו עושים ניסוי במקרה מיוחד בדמוקרטיה מערבית, ואנחנו עצמנו שפני הניסוי. מדינה בת שבעים מיליון תושבים נמצאת בבית מאז ה-9 במארס 2020. בבית, סגורים. יוצאים רק כדי לעשות קניות ולרכוש תרופות ולהוציא לטיול את הכלב כדי שיעשה את צרכיו. מי שנמצא חיובי ל-covid19 עם סימפוטמים קלים אינו יכול לצאת מהבית ורופאים מנטרים את מצבו מרחוק. מי שהגיע מ"האזורים האדומים" לשעבר או מאזור שהיה בו הדבקה גבוהה, מדווח לרשויות על נוכחותו ושם את עצמו בבידוד מרצון, בהסגר. אינו יכול לצאת מהבית. מי שמפקח על המרחב הם כוחות עשיית הסדר, משטרה, קרביניירים (חיילים בשירות צבאי – המתרגם) ובמקרי הצורך גם הצבא.

לא, לא שורר עוצר. לא, אנחנו לא במלחמה. אנחנו בזמן של שלום, זמן השלום שאנחנו חיים בו מאז ימי מלחמת העולם השנייה. ואף על פי כן… אף על פי כן. אף על פי כן, אותותיו של זמן המלחמה נמצאים כאן, חבויים. די אם נשים אליהם לב ונשחזר את הזכרונות של הורינו ושל סבינו, את סיפורי המלחמה. אין איש ברחוב, אי אפשר לצאת אלא במקרה חירום. ואף על פי כן אין עוצר, אי אפשר להכריז עליו באופן רשמי בדמוקרטיה. אין מסכות. הן נעלמו מהחנויות, הממשיות והחנויות און-ליין. ואלה שאפשר למצוא נמכרות במחירי עושק. במחירים של שוק שחור. אבל אנחנו לא במלחמה. אם עושים סיבוב באתרים של מסחר מקוון, אפשר להתחיל להבחין בשינוי: צצות הודעות המבשרות על איחורים באספקה, מוצרים מסוימים אינם בנמצא. או שהם עדיין לא בנמצא, צריך לחדש את אספקתם. אבל אנחנו לא במלחמה. יש תורים בסופרמרקטים, כמו שסיפרו על התורים עם תלושי המזון (היו בשימוש בזמן מלחמת העולם השנייה באיטליה – המתרגם ) כדי לקבל פסטה, מלח, סוכר. אבל אנחנו בכלל לא במלחמה.

זה לא רק עניין של שם. אנחנו לא במלחמה, זה נכון ולא נתון לערעור. אבל כל מה שאנחנו חיים דומה למה שההורים שלנו הפקידו בידינו כדי שנצליח לבנות את המסורת שלנו, את הסיפור שלנו, את הזיכרון שלנו. עלינו למצוא מלים אחרות כדי לתאר את מה שאנחנו חיים עכשיו. ולכן, היום, בימים האלה של "איטליה בבית", יש לנו צורך בסיפור קולקטיבי, יומן אישי וקולקטיבי על בידוד אחראי מרצון כדי לעצור את ההדבקה. הרשתות החברתיות, הבעייתיות כל כך, מספקות מצע לא-צפוי לסיפור הקולקטיבי הזה. יש בהן חוטים בלתי נראים המחברים חבורות קטנות של אנשים, בני משפחה, קבוצות של חברים, עמיתים, בני הישוב, אמנים, דורות שונים. עולם מקביל שלאט לאט הולך ונבנה, בעוד הרחובות נותרים ריקים מאנשים ולפעמים מתמלאים בשירים המדלגים ממרפסת אל מרפסת. השירים שעוזרים להפיג את הפחד, את החשש, את הציפייה ללא-נודע. עולם מקביל המזכיר, במובנים מסוימים, את העולם שתיאר אמיר קוסטוריצה ב"אנדגראונד", יצירת המופת שלו, מארג של סיפורים מקבילים שחוותה יוגוסלביה ההולכת ומתפרקת.

אנחנו מגששים את דרכנו, בזמן יוצא הדופן והבלתי צפוי הזה. אנחנו עוצרים את נשימתנו. אנחנו מרגישים אחראים יותר מאשר פטליסטים. אנחנו חיים. אנחנו מקווים.

פאולה קרידי היא סופרת ועיתונאית איטלקית, החיה היום בסמבוקה שבסיציליה. המאמר התפרסם בבלוג שלה invisible arabs. תרגום: מירון רפופורט