newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הקורבן המאה: הפשע הפך למקצוע בחברה שהפכה לשלולית של דם

באין אופק כלכלי, חוסן חברתי ומנהיגות מתפקדת, הפשע הפך לפתרון מניב עבור צעירים רבים. כתם הדם בחברה הערבית הולך ומתפשט, בין משפחות שמעדיפות להעלים עין ממעשי ילדיהן לבין משפחות שמתבוססות במעגל השכול

מאת:

סלים אחמד חסארמה, בן 44 מהכפר בענה שבגליל שנרצח היום (שני) הוא הקורבן המאה של הפשיעה הערבית מאז תחילת השנה. ויסאם רבאח בן ה 20 מג'דידה אלמכר פתח את שנת הקטל הנוכחית.

שלט באום אל פחם נגד הפשיעה המאורגנת בחברה הערבית, ב-5 במרץ 2021 (צילום: אורן זיו)

שלט באום אל פחם נגד הפשיעה המאורגנת בחברה הערבית, 5 במרץ 2021 (צילום: אורן זיו)

ואלה שמות יתר 98 הנרצחים מתחילת 2021: פואד דעאס, עדנאן אלרג'בי, היים אלרג'בי, עיסאם אלרג'בי, סלימאן מסארוה, איהאב אלרג'בי, סאאיב אבו חמאד, סאהר חושייה, מחמוד מוראד, מוחמד אבו ג'עו, אלשיח' מוחמד אלנג'ם, חמזה סלים, אדהם בזיע', סעיד אלנבארי, ח'דר אבא ח'דר, וליד נאסר, לואי אדריס, ח'אלד אלחוסרי, מוחמד עדיי, מוחמד אלקאסם, ליית אלנסרה, מוחמד ח'טיב, ערפאת אלדאוי, עז אלדין עומריה, חאפז סנעאללה, אחמד נסראללה, סוהא נהסור, שאפע אבו חוסיין, סלאח אבו חוסיין, מרים אלתקורי, עבד אלרחמאן אלחדאד, הייתם חאמד , רמדאן אבו לטיף, איאד סעיפאן, עבד קעקור, מוסא חסונה, חאתם ג'ארושי סנד דחלה, רמזי ברקיני, טארק אלג'עו, יוסף אלחלבי, מוחמד חבוב, מוסטפא בדראן, ג'ומאנה קייסי, כמאל אבו ג'ליון, נג'אח אבו עראר, יוסף ג'ארושי, נואל ג'ארושי, ריאן ג'ארושי, ג'מיל זבארקה, מייסר עותמאן, ח'אלד נח'אש, אחמד עייסא, חסן רמיחי, סובחיה רמיחי, מוחמד זאדה, בכר נאטור, נסים אבו ג'אבר, סלאח אלסייד, עזאת חמאד, אבראהים אלזאע'ה, סרחאן עטאללה, מוחמד אלסנכרי, רוני מסארוה, סלאם פלאח, חוסאם מוסראתי, אנס סולימאני, פאדי עבד אלקאדר, סאהא אסמאעיל, לורין מוסראתי, מחמוד סלאם, אבראהים אבו עמרה, אנס אלוחוח, עבד אלעזיז קןרמטה, נור עג'אג', מוחמד פאיז, ח'אלד סלאמה, יוסף תקרורי, ריים חיחי, נאדר אלעדוי, עבד מזערו, מוחמד אבו תורקי, ח'אלד זואווי , אחמד עמאש, פאדי ג'ריפאת, עלאא סרסור, יוסף שקיילי, חוסאם עותמאן, נעים אלסורי, אחמד אלגרג'אוי, סמיה אלטלאלקה , איאד דבדוב, מהראן אלמוג'רבי, נאייל מוסטפא, עיסאם סלטי, ג'אנם ג'בארין, גי'האד חמוד.

הספירה של 100 הרוגים – נשים וגברים – היא על פי ארגון יוזמות אברהם. לפי מרכז אמאן נרצחו מאז תחילת השנה ארגוני הפשע רצחו  103 אזרחים ערבים: 90 גברים ו- 13 נשים.

מחאה בלוד נגד האלימות והפשיעה, ב-12 בספטמבר 2021 (צילום: שי קנדלר)

מחאה בלוד נגד האלימות והפשיעה, ב-12 בספטמבר 2021 (צילום: שי קנדלר)

צריך לקרוא ולהפנים את המספרים האלה:

מאז שנת 2000 נרצחו 1619 אנשים על ידי ארגוני הפשיעה הערביים.

בשנת 2014 נרצחו 51 מהם 43 גברים ו-8 נשים.

בשנת 2015 נרצחו 58 מהם 44 גברים ו-14 נשים.

בשנת 2016 נרצחו 64 מהם 54 גברים ו-10 נשים.

בשנת ‏‎2017 נרצחו 72 מהם 62 גברים ו-10 נשים.

בשנת ‏‎2018 נרצחו 76 מהם 62 גברים ו-14 נשים.

בשנת ‏‎2019 נרצחו 96 מהם 85 גברים ו-11 נשים.

בשנת ‏‎2020 נרצחו 113 מהם 96 גברים ו-17 נשים.

שנה רודפת שנה, ומרחץ הדמים בחברה הערבית לא רק שלא מסתיים, אלא שהמספרים הולכים ועולים מדי שנה. שלוליות דם בכל מקום, מאות פצועים, עשרות בתים תחת אש, מכוניות שנשרפו, בתי עסק שהוחרבו ונבזזו.

הרחובות בשכונות הערביות בערים המעורבות ובכפרים נראים כמו המערב הפרוע: ירי יומיומי, כתמי דם של הרוגים ופצועים על הקירות, על הכבישים, בתוך המכוניות. טביעת כף יד מכוסה בדם שהשאירה כתם על חלונות זכוכית, כמו קוראת לעזרה.

למרות שרוב החברה הפלסטינית בישראל זועקת לעזרה ומגנה בחריפות את האלימות והפשע, התופעה רק הולכת ומתרחבת. המראות הללו כבר הפכו לתופעה כה שגורה עד שהם נדמים לחלק משגרת החיים: מתעוררים לקולות ירי, הולכים לישון לקולות ירי ואף מתעוררים בלילות לקולות הירי.

donate

"איך רוצח מרגיש כשהוא רוצח?"

בשנתיים האחרונות ראיינתי כמה אימהות של צעירים שנרצחו על ידי ארגוני הפשע. מילותיה של סארה עטאונה מג'ואריש המשיכו לרדוף אותי גם אחרי שנפרדנו. בנה של סארה, מחמוד עטאונה, נרצח ב-3 בינואר 2020, בהיותו בן 16. הוא נורה בשבעה כדורים כשישב בחצר ביתו. ילד חייכן ואופטימי שאהב לצייר.

אחרי שנרצח, אמו איבדה את טעם החיים. מאז הקדישה את חייה כדי להביא צדק לבנה ולהכניס את הרוצחים לכלא. סארה אמרה לי: "איך רוצח מרגיש כשהוא רוצח? אני מתה לדעת איך הוא מרגיש. איך הוא מצליח לישון בלילה אחרי שלקח חיים של מישהו אחר? האם בכלל יש לו רגשות כמונו? מה עם אימא שלו, האם באמת היא לא יודעת שבנה רוצח? למה היא מעלימה עין ושותקת? היא בעצמה שותפה לרצח".

מילותיה חלחלו בי עמוק. בפעם הראשונה חשבתי על תפקיד הנשים, שהן בדרך כלל קורבנות של החברה ושל ארגוני הפשיעה, אבל בו זמנית רוב האחריות לגידול הילדים מוטלת על כתפיהן; האם באמת אישה אינה יודעת שבנה מעורב בפשע? כמה היא יכולה להיות עיוורת? היא לא שואלת את עצמה איך לבן שלה שבקושי מלאו לו 20 שנה יש כל כך הרבה כסף והוא מתלבש במותגים? מאיפה הוא מביא את הכסף?

מפגינות באום אל פחם, במהלך הפגנה נגד הפשיעה המאורגנת בחברה הערבית, ב-5 בפברואר 2021 (צילום: אורן זיו)

מפגינות באום אל פחם, במהלך הפגנה נגד הפשיעה המאורגנת בחברה הערבית, ב-5 בפברואר 2021 (צילום: אורן זיו)

אני לא רוצה להטיל את האשמה על האימהות, אבל למשפחות יש אחריות. איך ייתכן שהורים לא מודעים שהילדים שלהם מעורבים בפשע? או שהם מודעים, אבל מחליטים להעלים עין כי הם נהנים מהכסף שהבן מכניס הביתה? נהנים שהוא פוטר אותם מהאחריות לכלכל אותו ולקנות לו רכב או מותגים חדשים, או לממן נסיעות לחו”ל?

המון שאלות עלו לי בעקבות השיחה עם סארה. אחיה נרצח לפני יותר מעשרים שנה על ידי ארגוני הפשע, בנה נרצח, החברים שלו נרצחו, בן דודה נרצח. אובדן אחרי אובדן והאישה עדיין לא איבדה אמון במשטרה ובמערכת המשפט. מאיפה יש לה את הכוח הזה, שאלתי את עצמי מבלי יכולת להשיב על שאלתי.

כשהפשע חודר לתוך הכאוס

בינתיים, המדיה החברתית דוגמת פייסבוק, אינסטגרם וטיקטוק הפכו להיות מקור מידע מהימן יותר מהעיתונות; היום רוב מקרי הרצח מתועדים על ידי שכנים או עוברי אורח ומופצים ברשתות החברתיות. כאלו אתה צופה בסרט פשע או בסרט פעולה. הסרטונים ממקרי הרצח, מגיעים לרשתות החברתיות לפי שהעיתונות מספיקה לדווח עליהם, ילדים קטנים צופים בסרטונים כאילו הם צופים במשהו בדיוני שלא קשור אליהם או לחברה שלהם. האלימות הגיעה אפילו לכפרים קטנים ושלווים שאף פעם לא היו עדים למקרה רצח, כמו דיר חנא.

היום הפשע נמצא בכל מקום. מהדרום עד לצפון, אין אזור אחד שהפשע לא הגיע אליו.

החברה הפלסטינית בתוך ישראל התפרקה לחלוטין. הערכים שגדלנו עליהם לא תקפים יותר כיום. בערים המעורבות הפשע התחיל כבר בתחילת שנות השישים, עם ההתפרקות הטוטלית של העיר הפלסטינית אחרי הנכבה. הכפרים הערביים איכשהו הצליחו לשמור על אחדות, על ערכים ועל כבוד למבוגרים, עד שלאט לאט גם הם התפרקו בעקבות הפקעת האדמות. הכפר חדל להיות הכפר מסורתי שחיי על חקלאות, אלא אכסניה שמאכסנת פועלים.

הפשע הצליח לחדור לתוך הכאוס הזה, שבו אנחנו כבר לא לגמרי שמרנים ולא לגמרי מודרנים, אלא בין לבין, מבולבלים. הערכים התבלבלו, הגלובליזציה קרעה את החברה לגזרים, הישראליזציה שיבשה את מהלך החיים הנורמלי. אין כבר נורמליות, היום הכל חיקוי מזויף.

צעירים מחפשים מותגים ורכבים ונסיעות לחו"ל וחיי מותרות קלים, כסף קל שיאפשר זאת, וכסף קל בא מהפשע. חייל זוטר בארגון פשע מרוויח משכורת יותר שמנה ממורה בבית ספר וכמובן יותר מפועל במפעל. מספיק לצאת עם נשק ולירות על בית או מכונית או לאיים על בעלי חניות שישלמו כסף תמורת פרוטקשן, ואתה כבר מסודר ויכול להרוויח משכורת מעולה שאפילו מישהו שעשה דוקטורט לא יכול להגיע אליה. הנה הנוסחה האיומה: כסף שווה כוח, וכוח שווה נשק.

מנהיגי ארגוני הפשע הפכו להיות גיבורים מקומיים כי גיבורים אחרים אין (צילום אילוסטרציה: אורן זיו)

הבטן הרכה של החברה הם התיכוניסטים ובני העשרים. ארגוני הפשע שמים עליהם עין ומגייסים אותם להיות חיילים.

הם צעירים חסרי מנוח והשכלה, ורובם מחפשים כסף קל, אז מאוד קל לפתות אותם. תפקידנו כחברה לשים עין על הקבוצה הזאת, לבנות להם תוכניות תרבות, חינוך, ספורט, מועדונים, הרצאות ולעודד אותם לרכוש השכלה. למהר "לחטוף" אותם לפני ארגוני הפשע .

צעירים אלה רואים בראשי הארגונים ובקודקודים של ארגוני הפשע גיבורים מקומים, כי במילון שלהם גיבור הוא מי שמצליח לרמות את המשטרה, מי שמצליח להתחמק ממנה, לעבוד על המדינה, לברוח ולהבריח.

בהעדר מנהיגות מקומית חזקה ולאור היחלשות המפלגות הערביות, בהעדר מדינה ותחושת שייכות למדינת ישראל, מנהיגי ארגוני הפשע הפכו להיות גיבורים, כי גיבורים אחרים אין, וכל חברה חייבת דמות של גיבור או מנהיג. לרגע אחד היו לנו גיבורים אחרים: ששת האסירים שנמלטו מכלא גלבוע שהרשתות החברתיות היללו אותם ללא הרף. אפילו הכף שבה חפרו את המנהרנ הפכה להיות סמל לאומי, אבל עם המעצר שלהם, המנהיגים והרוצחים המיומנים של ארגוני הפשיעה חזרו שוב לקדמת הבמה.

אחוזי האבטלה הגדולים, תוכניות המתאר החסרות, הצפיפות, העוני, הדיכוי, האפליה ואין סוף גורמים אחרים גרמו לצעירים להסתנוור ולחפש פתרונות מהירים כדי לצאת מהמעגל הזה. פשע הפך להיות מקצוע כמו שאר המקצועות; העבריינים אולי לא משלמים עדיין מס הכנסה וביטוח לאומי, אבל יש להם מקצוע: הפשע. והוא מפרנס אותם, ובגדול.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
הנוכחות היתה דלה, אבל המסר מאיים. מצעד הדגלים בלוד (צילום: אורן זיו)

הנוכחות היתה דלה, אבל המסר מאיים. מצעד הדגלים בלוד (צילום: אורן זיו)

מצעד הדגלים והניסיון של המתנחלים להפוך את לוד לירושלים

מאות בודדות של פעילי ימין השתתפו במצעד הדגלים אתמול בלוד, אבל התושבים הערבים בעיר לא חושבים שהסכנה חלפה. הגרעין התורני מנסה לייבא את השיטות של המתנחלים מירושלים ללוד, הם אומרים. "הם נלחמים נגד הנוכחות הערבית בעיר"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf