עוד לא "מלח הארץ": האכזבה החמצמצה של הדתיים
הציונות הדתית לא זועמת ולא נלחמת, היא נעלבת. התהליכים החברתיים המואצים שהיא עוברת, ממיעוט סקטוריאלי לאליטה מובילה, לא מחלחלים לחברה בישראל - שעדיין מסתכלת על הכיפה
כותב אורח: שוקי שפירא
גלי העלבון מכמירי הלב שעולים בימים האחרונים מקרבה של הציונות הדתית בתגובה לטור האומלל של יוסי קליין ב"הארץ", דומים בצורה כמעט מדוייקת לרגשות ולתגובות שצפות בכל התנגשות של המדינה עם הציונות הדתית.
כשמנתחים את התגובות על ההתנתקות, פינוי עמונה ועוד, התחושה הבולטת שעולה – בשונה מאשר בהתנגשות עם המיעוט החרדי או הערבי – היא איננה תחושת זעם או מלחמה, אלא תחושה של עלבון צורב ואכזבה חמצמצה. כדי להבין מדוע ומהו העלבון העמוק אותו הם חשים, צריך לנתח את השינויים שעברה הציונות הדתית בעשרים שנה האחרונות.
> מצאו את ההבדלים: הקרב בין הציונות הדתית לאליטת "הארץ"
במשך שנים ארוכות התנהלה הציונות הדתית כמו מיעוט סקטוריאלי עם אופי וצרכים ייחודים. התנהלות זו התבטאה בין היתר במפלגת המפד"ל המיתולוגית, שפעלה פחות או יותר באותו אופן בו פועלת הנציגות הפוליטית החרדית. שיטת הכספים הייחודים ז"ל שימשה בעיקר אותם, ועד היום וועדת הכספים מנוהלת בעיקר על ידי נציגי שני המגזרים הללו, כשהשיטות לגזירת הקופונים על כל העברת תקציב של האוצר, עוברת במסורת מדור לדור.
שינוי תודעתי פנימי שלא תופס ברחוב הישראלי
שני המגזרים דואגים לאינטרסים היקרים להם מכל, דרך גופי ענק חוץ ממשלתיים, המתוקצבים מכוח הסכמים קואליציונים מפולפלים, כמו החטיבה להתיישבות, החינוך העצמאי או מעיין החינוך. אלא שאט אט החלה "הציונות הדתית" בתהליך שינוי פנימי תודעתי, שמכוון לקראת היטמעות בחברה הישראלית. תהליך זה בא לידי ביטוי בשלשה תחומים מרכזיים:
בתקשורת. תהליך שהחל בסיסמה "הטובים לתקשורת" שטבע אורי אורבך ז"ל, ואת פירותיו אנו רואים כיום בייצוג מכובד של עיתונאים בכירים חובשי כיפה סרוגה בכל כלי התקשורת המובילים בישראל.
בצה"ל. תהליך שהחל בהקמת המכינה הקדם צבאית בעלי, ובהמשך בהקמת עשרות מכינות דומות ובהנחייה השקטה לקצינים לחתום קבע ולהשתלט על הפיקוד הבכיר בצבא. תהליך זה הגיע לשיא בפקודת הקרב התורנית של עופר וינטר, מפקד חטיבת גבעתי דאז במהלך מבצע צוק איתן, שמנעה – לטענת גורמים בציונות הדתית – קידום קצינים דתיים אחרים.
בפוליטיקה. תהליך שהחל בקריסתה של המפד"ל ההיסטורית, באיחוד הלאומי ולבסוף בהקמתה של מפלגת "הבית היהודי" בראשות נפתלי בנט ואיילת שקד החילונית. תהליך זה הגיע לשיא בתקופת הצטרפות של בנט ל"ברית האחים" עם לפיד בממשלת נתניהו הקודמת. בתקופה האחרונה, מטרתו המוצהרת של בנט היא הפיכת "הבית היהודי" לליכוד ב', ולמפלגת קונצנזוס כלל ישראלית.
התהליכים הללו, לצד רבים אחרים, הביאו את "הציונות הדתית" לאופוריה ולתחושה של הצלחה בהיטמעות בחברת המקובלים בחברה הישראלית, להבדיל מהחרדים וממיעוטים אחרים. בשיח פנימי, מגדירים חובשי הכיפות הסרוגות את עצמם כ"מלח הארץ", בדומה לקיבוצניקים יפי הבלורית והתואר. אך השינוי התודעתי הזה נשאר רק בעיני המגזר הציוני דתי ולא חלחל החוצה. בעיני החילוני הממוצע, "דוס הוא דוס" – ובכלל לא משנה באיזה צבע כיפתו של הדוס, מאיזה בד היא עשויה, האם היא תפורה או סרוגה והאם הוא שירת בצבא או לא. החברה הישראלית הייתה ועודנה חילונית-מסורתית.
הפער הזה מסביר את תחושת העלבון והאכזבה העמוקה ממנה סובל המגזר הציוני דתי בכל פעם שהוא נוחת לקרקע המציאות ומבין שהוא עדיין מיעוט מגזרי, סקטוריאלי, אאוטסיידרי ומבודד. מיעוט שקרוב הרבה יותר למגזר החרדי מאשר לרוב החילוני.
שוקי שפירא הוא פעיל חברתי חרדי, ומומחה לשיווק דיגיטלי
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן