הצורך בהקמת הרשימה המשותפת גדול בהרבה משאלת המנדטים

מי שיבחר ללכת בדרך שלא מבוססת על אחדות פלסטינית רחבה, מהמר על עתידם של אנשים. חברי הרשימה המשותפת, ב-12 בדצמבר 2019 (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

בשבועיים האחרונים היינו עדים לשיחות חיוביות בין המפלגות הערביות, שהתמקדו בניסיון לפתור מחלוקות ואף לדון בשיתופי פעולה עתידיים – אם בכנסת ואם מחוצה לה. במציאות קשה כל כך, אלה החדשות המעודדות היחידות כמעט שהגיעו לאחרונה אל הציבור הפלסטיני בישראל.

הרעיון של איחוד המפלגות הערביות תחת "הרשימה המשותפת" בשנת 2015 היה צעד היסטורי ופורץ דרך. האיחוד הזה לא רק רשם הישגים פרלמנטריים משמעותיים, אלא חשוב מכך – יצר תחושת תקווה חדשה, כאשר מנהיגי המפלגות הצליחו לשים בצד פערים אידיאולוגיים ואישיים לטובת אינטרס משותף. בניגוד מוחלט להלך הרוח באזור, במיוחד עם פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה והמשברים בעולם הערבי, האזרחים הפלסטינים בישראל ראו בשיתוף הפעולה הזה אור בקצה המנהרה.

כעת, המציאות הפוליטית והחברתית הפכה קשה ומורכבת אף יותר. אנחנו חיים בעידן של רצח עם בעזה, טיהור אתני מתמשך בגדה, וחקיקה אנטי-ערבית בתוך גבולות 1948, לצד רדיפה פוליטית חסרת תקדים מאז 7 באוקטובר. כל זאת לצד פשיעה משתוללת בחסות אוזלת יד מכוונת של המשטרה. על רקע המציאות הזו, המפלגות הערביות עומדות בפני מציאות חדשה, שמבוססת על תפיסה עוינת של המדינה כלפי האזרחים.

במאמרו החשוב "הרגע ההובסיאני של הפלסטינים בישראל: הנכבה, המשפט והנאמנות", ד"ר חסן ג'בארין, מנהל המרכז המשפטי עדאלה, מבהיר כי הפלסטינים בישראל אינם רק אזרחים סוג ב' הסובלים מאפליה, אלא נתפסים כאויבים. ההבדל המהותי בין שני המצבים הוא שביחס לאויב קיימת לגיטימציה לפגיעה פיזית ואף להריגה.

אנחנו חיים בעידן של רצח עם בעזה. פלסטינים עומדים מעל גופות של הרוגים בהפצצה אווירית ישראלית, מחוץ לבית החולים שיפא בעיר עזה, ב-12 באוקטובר 2023 (צילום: עטיה מוחמד / פלאש90)

הבנה כואבת זו מחייבת התנהלות פוליטית חדשה. המפלגות הערביות חייבות להפנים את עומק המשבר והאיום העומדים בפני הציבור שהן מייצגות. חובה לשים בצד מחלוקות אידיאולוגיות ואישיות למען טובת הכלל. לצערי, עם תחילת השיח על אפשרות של בחירות מתקרבות, אנו חוזים שוב בתרבות בעייתית של סקרים המתמקדים אך ורק ברווחים אלקטורליים ולא בחזון אמיתי. המפלגות אינן יכולות להרשות לעצמן להתנהל לפי מה שהסקרים מכתיבים, ונדרשות לפתח חזון פוליטי ברור, אותנטי ואמיתי.

לאחרונה אנו שומעים על יוזמות שמובילים פוליטיקאים ערבים, השואפות לחפש פתרונות עצמאיים לסוגיות מורכבות. ההנחה שסיום הסכסוך יכול להיעשות בעזרת מסמך בודד היא הזויה למדי, ומקטינה את הסכסוך עצמו. היא משלימה את ההרפתקה הכושלת של פוליטיקאי שחשב שניתן לחצות קווים אדומים ולרוץ אל חיק הציונות, מה שהתברר כצעד חסר תוחלת. תופעה זו ממחישה את התרחקותן של המפלגות הערביות מפעילות פוליטית עם הציבור עצמו, ומבטאת היעדר רצון או יכולת לגייס את הציבור לפרויקטים פוליטיים משמעותיים. ייתכן שזוהי תוצאה של היעדר אמון ותקווה בחשיבות העצומה של השיח הפוליטי המאחד והמעצים, כמו זה שהיה בעבר. דווקא התמונה של מנהיגי המפלגות עומדים יחדיו נותנת תקווה.

המפלגות הערביות חייבות להקשיב לרגשות ולפחדים של האזרחים הפלסטינים – אותו ציבור שמעל שנה וחצי היה עד לרצח עם, שמכיר את השפה העברית היטב ומבין את הסכנה הקיומית שהוא נמצא בה, שיודע שברגע שהממשלה תקבל החלטה פוליטית לפגוע בו הוא ימצא את עצמו לבד מול המערכת. לכן האחדות לא רק משטרת אינטרסים טכניים או אלקטורליים, אלא נותנת אפשרות לבניית כוח פוליטי שיכול לאגד חלקים משמעותיים בחברה – מתנועות עממיות ועד אינטלקטואלים ואנשי ציבור. איחוד כזה יקנה להם דה פקטו כוח פוליטי משמעותי הרבה יותר מעצם הכניסה לכנסת. הוא יחזיר להם את המנדט שהיה לרשימה המשותפת להציג את כלל הפלסטינים בישראל אל מול שאר הקהילות הפלסטיניות והמוסדות הבינלאומיים.

המטרה של איחוד המפלגות הערביות אינה יכולה להישאר בגבולות "בלוק טכני" שנועד להשיג תוצאות רצויות בבחירות. יוזמה כזו סופה להתפרק, ולהשאיר אחריה ייאוש וחוסר אמון עמוק עוד יותר בקרב הציבור הפלסטיני. זוהי התנהלות פוליטית שעשויה להתאים אולי למפלגות ציוניות, הנהנות מהפריבילגיה להתאחד ולהתפצל בהתאם לאינטרסים פוליטיים זמניים. לציבור הפלסטיני אין את הפריבילגיה הזו. הוא מתמודד עם מערכת פוליטית ומדינתית עוינת במקרה הרע ואדישה במקרה הטוב.

על רקע האפשרות הריאלית לפסילת מועמדים ומפלגות ערביות, ישנה סכנה ממשית להחרמת הבחירות הבאות ולשיעור הצבעה נמוך במיוחד בקרב האזרחים הערבים. במצב כזה, קיים סיכון שלא תהיה כל נציגות ערבית בכנסת, מה שיוביל לקריסה פוליטית מוחלטת ולהעמקת המשבר והפילוג.

הדרישה להקמת הרשימה המשותפת חייבת להגיע מעמדה אידיאליסטית אותנטית, ולא מתוך שיקול אלקטורלי קר בלבד. היא חייבת להישען על חזון משותף ועל מודעות עמוקה לסכנות ולקשיים שניצבים בפני הציבור. רק פוליטיקה חדשה כזו, שמבוססת על אינטראקציה אנושית, סולידריות ומאבק משותף, תוכל לספק מענה אמיתי לציבור הפלסטיני. נכון שהעולם הישן מת והעולם החדש עדיין לא נולד, אך זה לא אומר שאין עלינו אחריות היסטורית לעבוד יחדיו למען אותו ציבור שאנו מתיימרים לייצג. מי שיבחר ללכת בדרך שלא מבוססת על אחדות פלסטינית רחבה מהמר על עתידם ושלומם של אנשים.

עבד אבו שחאדה הוא פעיל פוליטי מיפו. כיהן כחבר מועצה בעיריית תל אביב-יפו כנציג הקהילה הפלסטינית בין השנים 2018-2024. כיום הוא מארח את הפודקאסט אל-מידאן באתר ערב48