הפטנט הישראלי להתחמקות מעונש על ירי במפגינים

לפני כשבועיים, חייל ישראלי ירה למוות באיישנור אזגי אייגי, פעילה טורקיה-אמריקאית שהצטרפה להפגנה השבועית בביתא כנגד ההשתלטות הישראלית על אדמות העיירה וההקמה של המאחז הלא חוקי אביתר עליהן. הירי הקטלני בפעילה הבינלאומית מצטרף לעשרות מקרים שבהם פלסטינים נורו למוות בנסיבות דומות בשנים האחרונות במהלך הפגנות ותהלוכות.

במקרה הזה, שבו הקורבן לא היה פלסטיני, הצבא הזדרז לפרסם את ממצאי התחקיר שלו תוך ארבעה ימים בלבד. על פי התחקיר, המניח כבר עכשיו את היסודות לטיוח העתידי של המקרה, אייגי נפגעה בטעות מירי חי "שכוון לעבר מסית מרכזי".

כמו עגבניות שרי או טפטפות, המושג "מסית מרכזי" הוא פטנט ישראלי, שמאפשר לחיילים ולשוטרים להרוג מפגינים מבלי לשלם על כך מחיר. מדיניות זו, המעוגנת בהוראות הפתיחה באש של הצבא, מתירה ירי חי לעבר מפגינים שהוגדרו כ"מסיתים מרכזיים". מושג זה היה הנימוק העיקרי למבצע דיכוי הפגנות השיבה ברצועת עזה ב-2019-2018 באמצעות צלפים שהרגו יותר מ-200 פלסטינים, ביניהם לפחות 47 ילדים, ולפציעתם של מאות אחרים.

הצנזורה הצבאית אוסרת על פרסום הוראות הפתיחה באש, שם מופיעים לכאורה הקריטריונים של מי נחשב "מסית מרכזי". למרות זאת, ניתן ללמוד על המושג האמורפי הזה מפרסומים של הצבא ועדויות של חיילים. על פי פרסום של הצבא בעניין הפגנות השיבה, "מסית מרכזי" הוא אדם שמשפיע על התנהגות של מפגינים אחרים, ומשלהב אותם לפעול באלימות.

חייל לשעבר סיפר לשוברים שתיקה ש"זה מושג קצת שנוי במחלוקת, כי אתה מגדיר מסית מרכזי". חייל אחר תיאר את השרירותיות שבבחירת מי שנחשב מסית מרכזי: "נגיד אתה רואה חבורת ילדים, אז אני מניח שזה הילד הגדול שזורק הכי חזק. הוא יהיה מי שמבחינתך מסית מרכזי". חייל נוסף, שהתראיין ל"הארץ" בהקשר של הפגנות השיבה, סיפר כי לעיתים החזקת מגפון הופכת אדם למטרה לגיטימית: "לא מסובך לראות מי מארגן ומשלהב. אתה מזהה אותו למשל לפי זה שהוא עם הגב אליך ופונה לקהל. בהרבה מקרים הוא גם מחזיק מגפון".

באופן רשמי, חיילים אמורים לירות לעבר הרגליים של אותו מסית מרכזי. אבל כמו שבצבא יודעים להסביר, טעויות קורות. לפעמים רגליים של מסיתים וראשים של ילדים שזורים אלו באלו באותה שנייה גורלית שבה ההדק נלחץ. פעם אחר פעם, מערכת הביטחון הישראלית טוענת שהרג מפגינים או הרג ילדים נעשה בטעות, בשל ניסיון כושל לפגוע במסית מרכזי שעמד בקרבת מקום, או ניסיון כושל לפגוע בפלג הגוף התחתון של מי שהוגדר כמסית מרכזי.

כך, למשל, הצבא טען כי ילד בן 13 בשם עבד א-רחמן עובייד אללה נורה למוות בטעות מירי שכוון לעבר מסית מרכזי. במקרה אחר, בהודעת הסגירה של חקירת הריגתו של עלי אבו-עליא בן ה-15 באל-מוע'ייר, שיש דין מלווה את משפחתו, נטען בדיעבד כי הפגיעה בו אירעה בשל טעות של מפקד הכוח, שלא ראה את אבו-עליא עומד מאחורי המסית המרכזי שאליו לכאורה כיוון הצלף.

אין קשר לשיקולי סכנת חיים

גם במקרה של אזגי אייגי, מערכת הביטחון הישראלית טוענת שמדובר בטעות. אולם טענה זו מבוססת על הנחות יסוד שגויות, שגורסות ששימוש בירי חי הוא אמצעי לגיטימי לדיכוי הפגנות. הנחות אלה מובילות לכך שפגיעות קטלניות בחפים מפשע ימשיכו להיות דפוס קבוע וידוע מראש. ההיתר להשתמש בירי חי מוביל בהכרח לפגיעות קשות ומוות, גם כאשר לכאורה ישנה כוונה לפגוע בפלג הגוף התחתון בלבד, בטח כאשר מדובר בירי חי לעבר קהל מפגינים.

למרות הניסיון של הצבא להפוך את המסית המרכזי למושג כביכול חוקי, השימוש בירי חי כאמצעי לפיזור הפגנות עומד בסתירה מוחלטת לדין הבינלאומי. הפעילות של כוחות הביטחון הישראליים בגדה המערבית היא לא חלק ממה שמוגדר בחוק הבינלאומי, וגם אליבא דישראל כעימות מזוין, ולכן אסור להשתמש בירי חי בהיעדר סכנת חיים ברורה וממשית.

נוכחות חיילים ושוטרים ישראלים בהפגנות בגדה הן פעולות שיטור של כוח כובש אל מול אוכלוסייה אזרחית נכבשת. ירי חי כאמצעי לדיכוי ההפגנות הללו עומד בניגוד לסטנדרטים בינלאומיים הנוגעים לפתיחה באש חיה במסגרת של פעולות שיטור.

יש להדגיש כי ההגדרה של מסית מרכזי אינה תלויה בסכנה קונקרטית לשלומם של אנשי כוחות הביטחון הישראליים. מדובר בהחלטה שרירותית של חיילים ומפקדים בשטח, שבוחרים אדם בגלל שהוא "בלט להם בעין". באופן כזה, על פי נוהלי הצבא, כמעט כל מפגין פלסטיני או פעיל בינלאומי יכול למצוא עצמו מוגדר כמסית מרכזי; הגדרה שהופכת אותו ואת הסובבים אותו לבני מוות. המערכת מצידה תטען שוב שמדובר בטעות, ואף אחד לא ישלם עליה את המחיר.

מחומרי חקירה של מצ"ח ומח"ש שהועברו לידי יש דין עולה כי השימוש במונח מסית מרכזי נפוץ בדיונים במקרים הנדירים שבהם מפקדים, שוטרים וחיילים נחקרו בעקבות הרג פלסטינים. נראה כי חיילים ושוטרים כבר יודעים היטב מה להגיד בחקירה כדי לצאת ללא אשמה פלילית. באופן הזה הפך המושג המעורפל "מסית מרכזי", שנשען על תחושות סובייקטיביות בלבד ומעוגן בהוראות הפתיחה באש, למעין קלף ג'וקר שנשלף בחקירה, ופוטר את אנשי כוחות ביטחון ישראלים שהרגו מפגינים מאחריות פלילית למעשיהם.

ב-2017 צלף של מג"ב ירה למוות בקוסאי אל-עמור, בן 17 מתקוע. אל-עמור זרק אבנים לעבר הכוח הצבאי שפלש לעיירה שלו, אך ספק רב אם סיכן את חייהם של מי מהחיילים והשוטרים, שעמדו במרחק רב ממוגנים וחמושים. במהלך החקירה תיאר הצלף כי אחרי שניתן האישור לירות במסית מרכזי, "המתנתי כמה דקות, משהו בין 7–10 דקות לערך, אולי פחות, להזדמנות המתאימה כי הוא היה מתחבא בין העצים… ביצעתי ירי של 4 כדורים במטרה עד שראיתי שהוא נפל". כלומר מרגע שדמו של אל-עמור הותר באמצעות הגדרתו כמסית מרכזי, הצלף עקב אחר תנועותיו, חיפש עמדת ירי נוחה וחיכה לרגע המתאים ביותר לפתוח באש, ללא שום קשר לשיקולי סכנת חיים.

ב-2018 נורה למוות ארכאן מזהר, בן 15, במהלך פלישה של הצבא למחנה הפליטים דהיישה. גם במקרה זה החיילים שנחקרו השתמשו בטענת המסית המרכזי כדי להצדיק את הירי. אחד הצלפים סיפר בחקירה: "ראיתי את שניהם בעיניים שלי, הם היו מסיתים מרכזיים, הם החזיקו אבנים, הירי כוון לברך ומטה, זיהינו פגיעות, לא זוכר באילו רגליים".

כמו רוב החקירות שנפתחות בעקבות הרג פלסטינים, גם החקירות הללו נסגרו ללא העמדה לדין של מי מהמעורבים שאחראים להרג. העובדה שהוראות הצבא עצמן מאפשרות ירי חי לעבר מי שהוגדרו כמסיתים מרכזיים אפשרה במידה רבה את השימוש בירי חי במצבים שאינם מצדיקים זאת, ובדיעבד את טיוח המקרים הללו, בטענה שהירי היה מוצדק אבל ההרג כביכול נעשה בטעות.

בית המשפט העליון, שאמור לפקח לכאורה על המערכת הצבאית, כבר הכשיר מצידו ירי חי במפגינים כאשר דחה עתירה של יש דין ועוד כמה ארגוני זכויות אדם כנגד הוראות הפתיחה באש, ובפרט דוקטרינת המסית המרכזי, במהלך הפגנות השיבה. למעשה, כל המערכת הישראלית מתייצבת מאחורי דוקטרינת המסית המרכזי, שמניחה מראש את היסודות המאפשרים לחיילים להרוג מפגינים פלסטינים ולמערכת המשפטית לטייח את ההרג שלהם.

כך, במסגרת הוראות הפתיחה באש הקיימות, מפגינים וחפים מפשע אחרים ימשיכו לאבד את חייהם לשווא, ללא השלכות כלשהן כלפי אנשי כוחות הביטחון הישראלים האחראים להרג.

דן אואן הוא חוקר ביש דין