newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הפוליטיקה המזרחית זקוקה לבית

כישלונם של לוי, כחלון וגבאי הוא אולי כישלון של פוליטיקאים מזרחים, אבל לא של הפוליטיקה המזרחית, שפשוט אינה קיימת. לפוליטיקה כזו, שלא מתמצה במועמדים ממוצא מזרחי או בשיח חברתי, אין כיום בית בקשת המפלגתית בישראל

מאת:

אחרי שריסק את מפלגת העבודה והוביל אותה לשפל חסר תקדים, אבי גבאי הודיע שלא יתמודד שוב על ראשות המפלגה. משה כחלון התרסק גם הוא וזחל על גחונו לזרועותיו המפוקפקות של נתניהו. אורלי לוי, בראשות מפלגת "גשר", לא עברה את אחוז החסימה. כך דעך כוכבם של שלושה פוליטיקאים מזרחים, מהמבטיחים שהציעה הפוליטיקה הישראלית. אבל האם מדובר גם בהתרסקות של הפוליטיקה המזרחית עצמה? ומהי, בעצם, פוליטיקה מזרחית, אם ישנה כזו בכלל?

הסוגיה המזרחית בישראל נעולה במלכוד מתסכל – היא משגשגת מאוד כנושא לשיח ודיונים ציבוריים לוהטים, אבל כמעט שלא מצליחה להוון את עצמה במונחים של מנדטים בקלפי. על פי רוב, מועמדים מזרחים יתייחסו למוצא שלהם כנכס אלקטורלי רק במידה שהוא יכול לסייע לסמן אותם כ"עממיים", גם כאשר הם משתכשכים בחברת טייקונים עתירי ממון, כמו כחלון ששיווק את עצמו באופן מעט פאתטי כ"ילד מאולגה". מזרחיות שהיא מעבר לסיפור הסינדרלה האישי שלו לא קיימת. זה דומה במידה מסויימת לקמפיין "האחים והאחיות" של גבאי, שנועד גם הוא להדגיש את מקורותיו "העממיים", אחד משמות הקוד השקופים והמאוסים למזרחיות.

סיפור סינדרלה או התגנבות יחידים, לא פוליטיקה מזרחית. משה כחלון ואבי גבאי (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

לא רק עניים ופריפריה

אצל אורלי לוי הסיפור קצת שונה. ראשית, היא הציגה נבחרת נשית, פמיניסטית ומזרחית מובהקת ומשובחת, ביניהן נשים שהן פעילות מזרחיות מוכרות וותיקות. אבל לוי נתפסת כפוליטיקאית מזרחית יותר גם בגלל העיסוק שלה בנושאים חברתיים ומעמדיים, והנה המלכוד השני של הסוגיה המזרחית בישראל: הזיהוי שלה עם הסוגיה המעמדית.

הזיהוי הכל כך שגור הזה הוא רדוקציה מסוכנת ומניפולטיבית של השיח המזרחי. מזרחיות איננה רק עוני, פריפריה ודיכוי כלכלי. מזרחיות, בעיני, היא בראש ובראשונה אופציה פוליטית. הייצוג הוא רק חלק מהאופציה הזו, כשם שייצוג מגדרי הולם הוא רק אחד המרכיבים של תפיסת עולם פמיניסטית. אבל בדיוק כפי שלא כל אישה בעמדת כוח מיישמת פוליטיקה פמיניסטית, כך גם עם מזרחים. לא כל פוליטיקאי ממוצא מזרחי עושה פוליטיקה מזרחית.

השאלה מהי פוליטיקה מזרחית היא שאלה מורכבת, ולו משום שהקטגוריה עצמה, המזרחיות, היא במובנים רבים הגדרה מלאכותית שנכפתה על מקבץ קהילות מגוונות על ידי הממסד האשכנזי מכוח הדיכוי המשותף שהשית על כולן מאז שנותיה הראשונות של המדינה. אבל הקטגוריה הזו לא יכולה להיות מוגדרת רק דרך המבט האשכנזי; אם היא שואפת להפוך לאלטרנטיבה פוליטית, היא צריכה לתת ביטוי גם למרכיבים הפוזיטיביים של הזהות הזו, הכוללים זיכרון היסטורי, תרבות, שפה, ואולי המרכיב החשוב מכל – הזהות הילידית המזרח-תיכונית, ושאיפה לייצר תנאים שבהם כל אחד מהמרכיבים האלה יוכל להגיע לידי מימוש מירבי.

כאמור, ברשימתה של אורלי לוי היו נשים מצוינות כמו כרמן אלמקייס ויפעת ביטון שאפשר להגדיר את הפעילות רבת השנים והענפה שלהן כפוליטיקה מזרחית מובהקת, אבל לוי עצמה לא מזוהה עם השיח הזה – מלבד ההיבט המעמדי שלו. יתרה מזו: ספק גדול אם מי שהיתה יד ימינו של ליברמן תראה בחיבור המזרחי למרחב הערבי פרוייקט פוליטי. לכחלון וגבאי ההגדרות האלה אינן רלוונטיות בכלל. ש"ס היא מקרה מעניין. מצד אחד, אי אפשר שלא להכיר בה כפוליטיקה מזרחית ולו משום העובדה שהיא המפלגה היחידה שמעמידה את הזהות המזרחית כדגל. מצד שני, ש"ס לא רק חסרה את המרכיב המשמעותי ביותר של מה שהוא בעיני פוליטיקה מזרחית – קרי השאיפה לתת ביטוי לחיבור למרחב המזרח תיכוני, אלא היא פועלת בדיוק בכיוון ההפוך של הסתגרות עוינת מהמרחב הערבי, מגמה שלמרבה הצער הולכת ומחריפה עם ההקצנה ימינה של המפלגה בשנים האחרונות.

נבחרת מזרחית מרשימה. אורלי לוי (יונתן זינדל / פלאש 90)

פוליטיקה בלי בית

את מרכיב החיבור למרחב בפוליטיקה המזרחית ניתן להגדיר כשאיפה לשבור את החומות שמגדירות את ה"אנחנו" מול ה"הם", כלומר הערבים במרחב, ומזינות בין השניים באופן אקטיבי רגשות ניכור ואיבה. בלי האלמנט הזה, הפרוייקט המזרחי הופך במקרה הטוב לפוליטיקה בסגנון "תור הזהב", שאמנם מדברת על חיבור למרחב ועל צלחת החומוס המפורסמת עם איזה ערבי ערטילאי, אבל ראשיה גם יקפידו לבקר את אמו של אלאור אזריה כדי שחלילה לא יחשדו לאיזה "אנחנו" הם שייכים. זה ההבדל בין פוליטיקה מהפכנית לבין פרוייקט של שיפור עמדות; לממסד הציוני לא אכפת שמזרחים וערבים יאכלו ביחד חומוס עד שתפקע קיבתם, כל עוד ברגע המבחן המזרחי יידע להתנער מערביותו ויתייצב בצד הנכון.

העובדה העצובה היא שלפוליטיקה מזרחית, במובנה המלא שכולל גם יצוג מזרחי, גם דיבור מפורש על זהות מזרחית וגם הבנת הזהות הזו בקונטקסט הגיאו-פוליטי אין היום בית. הציבור המזרחי, כחלק מהציבור היהודי בכללותו, הולך ושוקע לתוך לאומנות מסתגרת שבמקרה הטוב יכולה לשאוף לתיקונים קוסמטיים מוגבלים בתוך אותה וילה ציונית מדומיינת בלב המרחב הערבי. על פירוק הקירות של הווילה הזו אין אף קול מזרחי מפלגתי שמדבר. ובלעדיו, המאבק המזרחי יישאר לנצח רק בגבולות המשא ומתן שבין הסוס לרוכבו.

הרשימה המשותפת היתה יכולה להוות את הבית הפוליטי המתבקש לקול המזרחי הזה, אבל למרבה הצער הסוגיה המזרחית לא נמצאת על סדר היום הפוליטי הערבי כמעט בכלל. במצב שבו הרשימות הערביות נלחמות על ההישרדות שלהן ועל היכולת להציג חזית פלסטינית מאוחדת, קשה לבוא אליהן בטענות לגבי ההתעלמות מהסוגיה המזרחית, ודאי שקשה לדרוש מציבור הנאבק בדיכוי הממוסד נגדו לגלות רגישויות מהסוג הזה ביחס לפוליטיקה של הקולקטיב המדכא. אבל במובן עמוק יותר, המצע של המשותפת (שאינשאללה תקום מחדש בקרוב) מהווה את הפלטפורמה הפוליטית-רעיונית המשמעותית ביותר, שלא לומר היחידה, לקידום פוליטיקה מזרחית, שהמשימה הראשונה על סדר יומה צריכה להיות שחרור מהכבלים דרכם הממסד הציוני מפשיט אותה מזהותה ומנתק אותה מהמרחב הטבעי שלה. ולא מופרך להניח שאחרי שאנחנו, המזרחים, נעשה את הצעד החשוב הזה, שאלת הייצוג תיפתר כבר מאליה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

מדינות אירופה שיחררו ניצרה והצטרפו לגשמי הזעם הניתכים עלינו במקביל. הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס בעצרת הכללית של האו"ם (צילום: אמיר לוי / פלאש90)

סוף סוף צונאמי

הצונאמי המדיני שהזהרנו מפניו שנים ניתך עלינו באחת, ובמלוא העוצמה. זה שיושב בקודקוד יודע היטב שאם הצונאמי הזה יימשך, תהיה מדינה פלסטינית בלי שישאלו אותנו בכלל. עדיין אפשר לשנות כיוון, אבל לשם כך צריך להחליף את ההגה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf