העתיד של רצועת עזה עשוי לעבור דרך לבנון

איזה מהמודלים הלבנוניים יושיע את הרצועה. פלסטינים ברצועת עזה באירוע הזדהות עם תושבי לבנון, 5 באוגוסט, 2020 (צילום: עבד רחים ח'טיב, פלאש90)

מי ישלוט ברצועה ביום שאחרי, ובאיזו מתכונת? העיתונאי הפלסטיני מאג'ד עזאם משוכנע שהנוסחאות לפתרון נמצאות בלבנון.

כבר מ-8 באוקטובר היה ברור שמה שהיה ברצועה הוא לא מה שיהיה. ככל שהמלחמה נמשכה, התגבר הדיון סביב היום שאחרי. שחקנים שונים – מעיתונאים ופרשנים פוליטיים, דרך חוקרים והיסטוריונים ועד קובעי מדיניות – ביקשו לתרום את חלקם לדיון.

מלאכת העיצוב של "היום שאחרי" כרוכה באיתור מודלים או תקדימים היסטוריים, הכוללים מאפיינים דומים למלחמה הנוכחית ולאופן שבו היא באה לידי ביטוי בעזה החרבה.

במאמר באל-ערבי אל-ג'דיד, העיתונאי והפובליציסט הפלסטיני מאג'ד עזאם מציע להפנות את המבט צפונה, אל לבנון, ומניח שני מודלים אפשריים וסבירים מבחינת היתכנותם: מודל לבנון 2006, ומודל לבנון 2025. התנאים בלבנון ובעזה אינם זהים, אך הדמיון ביניהן רב. כמו בלבנון כך גם בעזה ישנו ארגון חמוש השולט על המבנה הפוליטי (עזה) או שבכוחו לכפות את עמדתו על הממשלה (חזבאללה). כמו כן, הדגם הלבנוני מתאים להקיש ממנו על עזה, מכיוון שעוצב לאחר סבבי אלימות קשים עם ישראל.

המודל הראשון, זה של 2006, הוא הצלחתו של חזבאללה וחדלונה של המדינה בלבנון. מודל זה התגבש עם סיום מלחמת לבנון השנייה, ובמסגרתו הארגון החמוש נהנה מכל העולמות: הוא שלט כמעט לחלוטין בקבלת ההחלטות מבלי לנהל את המדינה רשמית, ובכך גלגל את ההשלכות של מעשיו לפתחה של המדינה. המודל הזה, מסביר עזאם, הביא את לבנון להיות מדינה כושלת (Failed State), לאחר שחזבאללה מוטט את ארבעת האדנים הכלכליים שלה: המגזר הבנקאי, התיירות, כלכלת השירותים וההשקעות הזרות שהגיעו מגולים לבנונים.

הקריסה הכלכלית הביאה בתורה לקריסה תרבותית. לבנון, ערש התרבות הערבית הכתובה ומוקד משיכה תרבותי, נותרה שוממה. תחת ההתמוטטות הכלכלית והתרבותית, מלין עזאם, הקים חזבאללה בלבנון זרוע להשפעה ולהתפשטות האיראנית, ואת ביירות עיטר התואר המפוקפק של אחת משלוש ערי הבירה הערביות הנמצאות תחת שליטת "האימפריה הפרסית" החדשה.

בתווך, בין שתי המלחמות ובין שני המודלים, הסב חזבאללה נזק עצום לסדרים הפוליטיים של המדינה הלבנונית. הוא הפר בכוונה תחילה את החוקה, את הסכם טאיף ואת "ההסכם הלאומי" שנחתם ב-2014, אשר נועד להסדיר את היחסים בין שני המחנות הפוליטיים בלבנון ולהימנע ממעורבות של לבנון במלחמת האזרחים בסוריה.

לכישלון של מודל 2006 אבות רבים, ובראשם חזבאללה, אך עזאם זוקף אותו גם לחובת ארה"ב. לשיטתו, ארה"ב התמידה בשמירה על הסטטוס קוו שהתהווה בלבנון לאחר 2006, ונמנעה מלסייע בקידום יוזמות שונות שעלו בעולם הערבי ברוח הקונצנזוס וההסכמה של הסכם טאיף מ-1989.

בכמה הסתעפויות במשעול שבין 2006 ל-2023, היה בכוחה של ארה"ב לתמוך בסדר חדש בלבנון, שבמסגרתו חזבאללה מוחלש יותר, אם זה בהסכם הגרעין שנחתם עם איראן ב-2015, או בקביעת הסכם הגבול הימי בין ישראל ללבנון ב-2022. בהסכם האחרון היתה ארה"ב יכולה להתנות את ההתקרבות לדרישות של לבנון בקביעת הגבול בשינוי פוליטי בממשל הלבנוני, שבו חזבאללה יוצא עם ידו על התחתונה. עם זאת, דווקא עמוס הוכשטיין, שנחשב למתווך בלתי אובייקטיבי (בין היתר בשל אזרחותו הישראלית ושירותו בצבא בעבר), נכשל בלעשות כן.

ממשלת ההצלה והרפורמה

את מה שלא עשתה ארה"ב, עשה חזבאללה בעצמו, כשב-8 באוקטובר החל לבצע שורה של טעויות פטאליות. ביום זה נכנס חזבאללה למלחמה שהוגדרה על ידו כמימוש "אחדות הזירות", אך מטרתו האמיתית, לדידו של עזאם, היתה לבסס את מעמדו במדינה ככתובת העיקרית עבור ארה"ב. חזבאללה ניסה למצב את עצמו ככזה "בהיעדר נשיא ובהינתן ממשלת מעבר בלתי מתפקדת – ואקום שלטוני שחזבאללה כפה בכוח הנשק ובדרכים בלתי חוקיות", לדברי עזאם.

ואולם חזבאללה לא השכיל ללמוד מהלקחים שבעצמו הפיק אחרי 2006. הכאתו על חטא של מזכ"ל הארגון דאז חסן נסראללה בתום המלחמה ההיא – שבהם טבע את הביטוי "לו ידעתי", בהתייחס להשלכות מבצע חטיפת החיילים – היו לכאורה חקוקים בדברי ימי הארגון, אך רק לכאורה. נסראללה שגה בחישוביו כשהעריך שישראל לא תפתח במלחמה כוללת בשל התנגדות הממשל האמריקאי. שגיאה זו הסתיימה בחיסולו ובכפיית הסכם הפסקת האש ב-26 בנובמבר 2024, בתנאים שקבעה ישראל.

השינוי הדרמטי הביא את מחליפו של נסראללה, נעים קאסם, לשאת נאום דומה לזה שנשא נסראללה ב-2006, בתוספת הודאה בתבוסה, חרף "המיסוך התעמולתי של חזבאללה", לדברי עזאם. קאסם הודה בנאומו כי "היינו חשופים מול ישראל, ופערי הכוחות העצומים עמדו לטובתה". עזאם מסכם כי מכלול של שגיאות והערכות לקויות הביא את חזבאללה לעת הזאת, כשהוא "ארגון נטול הנהגה כריזמטית, עם כרסום בהגמוניה ובנשק שהביאו אותו עד לנקודה של ערב המלחמה".

בתנאים אלו הבשיל הדגם הלבנוני המבטיח של 2025, שעזאם מייחל ליישומו בעזה. במסגרת מודל זה החלה מדינת לבנון בתהליכי שיקום וכינון של מה שהוא מכנה כ"רפובליקה הלבנונית השלישית". הרפובליקה הזאת מוקמת על יסודות ההפסד הצבאי של חזבאללה, והפסד זה הוא התנאי היסודי לקיומה. ההפסד, הוא מדגיש, נתן בידי מוסדות המדינה הלבנונית את שעת הכושר להפנות את הגב לאיראן, ולהתחיל במלאכת עיצוב המדינה על פי דרכה.

היצרנית של מודל 2025 היא ממשלת לבנון, שהחלה לכהן ב-10 בפברואר וכבר הרוויחה את הכינוי "ממשלת ההצלה והרפורמה" (חכומת אל-אנקאד' ואל-אצלאח). ממשלה זו היא תוצר של שני אדריכלי המדינה החדשים: נשיא המדינה ג'וזף עון וראש הממשלה נואף סלאם, אשר מינויים עבר במהירות הבזק במושגים לבנוניים בינואר-פברואר השנה. הבשורות שהממשלה החדשה מביאה עימה מעוגנות כבר בתנאי היסוד להקמתה, ובראשן השעיית "השליש החוסם" שהיה מצוי בידי חזבאללה ואנשיו מאז הסכם דוחא ב-2008, שאפשר לנציגיו הפוליטיים להטיל וטו על כל החלטה של הממשלה בסוגיות מהותיות.

נישאת על גליה של תמיכה בינלאומית, הממשלה הנוכחית בלבנון משוחררת מתמיד מכבליהן של איראן וסוריה. הריבונות המחודשת מאפשרת לה להתוות במו ידיה את מדיניותה העצמאית בכל הנוגע לעולם הערבי, לסוגיה הפלסטינית, ולמדינת ישראל כמדינה ריבונית במלוא מובן המילה, וזאת מבלי לנטוש את זהותה כמדינה ערבית.

שיתוף פעולה אנטגוניסטי

עזאם סבור כי כל האינדיקציות מראות שבחמאס מעדיפים את מודל 2006. כמו חזבאללה דאז, חמאס אמנם ספג אבדות רבות במישור הצבאי הצר, אך הוא "ממשיך לטעון לניצחון בעזרת מפגני התעמולה על חורבותיה של עזה". מבחינה שלטונית, חמאס מעוניין לאחוז במקל בשני קצותיו – נכונותו לוותר על השלטון נותרת ברמת המלל וההצהרה, שכן הוא דבק בכך שאנשי השלטון, שרים ופונקציונרים מטעמו ימשיכו לשלוט במוסדות; וחשוב מכך, הוא מסרב לפרז את הרצועה ולוותר על המונופול על הכוח, "תוך שמירה על אמצעי הלחימה שברשותו ושליטה ישירה על מנגנוני הביטחון, המצויים בשליטה של חברי הארגון בדרגים הגבוהים, הבינוניים והזוטרים".

בדומה לחזבאללה של לפני מלחמת לבנון השנייה, חמאס מעוניין להמשיך לשמור לעצמו את השליטה גם בשירותים האזרחיים, תוך ויתור למראית עין על עמדות ההנהגה הרשמיות. לדברי עזאם, חמאס לוקח סיכון מחושב בדמותה של "הכרה מסוימת במציאות הנוכחית שהתגבשה ברצועה, תוך רצונו להישאר בה על בסיס המודל של 2006, שפירושו ויתור חלקי על השלטון, ובו בזמן שמירה על דומיננטיות ביסודות השלטון המרכזיים: ביטחון, בריאות, כלכלה, חברה, בריאות וחינוך".

עזאם מדגיש כי המשמעות של בחירת חמאס במודל זה היא היעדר שיקום או גרירת השיקום של רצועת עזה. אימוץ מודל 2006 על ידי חמאס, הוא טוען, "פירושו גם שהרצועה מוכת האסון תישאר מבודדת ותחת מצור. בצל שלטון חמאס, בנייתה, כפי שאומר האו"ם, תתקדם באיטיות שתימשך שנים ועשורים ואפשר שאפילו מאות שנים".

באשר למישור הלאומי, הרי שהמשך שלטון חמאס ברצועה מנציח בפועל את הפיצול בין רצועת עזה לבין הגדה המערבית, ומותיר את הסטטוס קוו ששרר עד אוקטובר 2023. הרצועה תישאר שקטה לעת עתה ולא תציב איום על ישראל; הפיצול ישמור את המשא ומתן הפוליטי בקיפאונו. ישראל מצידה תגביר את הפיקוח על התארגנויות מזוינות בגדה ותפעל להשאיר את הרשות הפלסטינית כפי שהיא כעת – נטולת סמכות ממשית.

במובן זה, ההוצאה אל הפועל של מודל 2006 משמרת את שיתוף הפעולה האנטגוניסטי בין ישראל לחמאס, שבמסגרתו תאשרר ישראל בשתיקתה את המשך ההגמוניה וההתחמשות של חמאס (כפי שעשתה עם חזבאללה אחרי מלחמת לבנון השנייה) בתמורה לשקט בגבולות. זהו השקט שנשמר בגבול בין ישראל ללבנון בין 2006 ל-2024, אשר אפשר לחזבאללה להתערב ללא חשש בנעשה במדינות אחרות, כמו עיראק, תימן וסוריה.

גם אם חמאס (ובאופן בלתי מוצהר גם ישראל) מתעקשים להגשים את מודל 2006, למודל 2025 עדיין נותרו קונים רבים, והוא אינטרס פלסטיני ראשון במעלה. מימוש מודל זה, גורס עזאם, עובר תחילה באחדות פלסטינית ובריכוז הנשק בידי ריבון אחד בלבד (ובמרומז, שאינו גדודי עז א-דין אל-קסאם): "מודל 2025 בגרסתו הפלסטינית תובע להקים ממשלת הסכמה לאומית פלסטינית נקיית כפיים, שביכולתה לקדם דרך אחת, שלטון אחד וחוק אחד, בלעדיות על הנשק ברצועת עזה, כלומר כפי שמתרחש כעת בדרום לבנון ובמידה מסוימת בלבנון כולה".

חמאס לוקח סיכון מחושב. הצנחת סיוע הומניטרי באל-מוואסי, דרום רצועת עזה, ב-17 באוקטובר 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

עזאם סבור כי במסגרת מודל 2025 ימשיכו הפלסטינים להיאבק, אך אופי המאבק ומוקדו יצטרכו לעבור שינוי. צו השעה עבור הפלסטינים הוא לאחד את המוסדות בין עזה לבין הגדה, ואז "להשתלב במאבק פוליטי ובהתנגדות עממית בגדה המערבית ולהגדירה כזירה המרכזית למאבק נגד הכיבוש". עם זאת, זירות המאבק אינן צריכות להצטמצם לגדה מבחינה גיאוגרפית ולמאבק עממי מבחינה תוכנית, אלא יש להפעיל לדבריו "מאבק פוליטי, דיפלומטי, משפטי מהאג ועד ניו יורק, מאבק העובר בערי הבירה של העולם, אשר יתקבל באהדה בדעת הקהל בעולם שנוכח לראות בצדקתו של הנרטיב הפלסטיני".

ואולם, הגדה נשארת זירת המאבק העיקרית. הגדה, עזאם טוען, מצויה במצב של אפרטהייד ופועלות בה שתי מערכות חוק שונות על בסיס גזעי. המאבק נגד האפרטהייד בגדה חייב לייצג את ההסכמה הלאומית על ידי התנגדות רבת פנים שתנוהל על ידי הנהגה משותפת, נבחרת ולגיטימית, שתמונה לפרק זמן של שנתיים עד שלוש. רק הנהגה לגיטימית תוכל לנהל במקביל מאבק נגד תוכנית הטרנספר לתושבי רצועת עזה, שעליה הכריז אך לאחרונה נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. מבחינה פוזיטיבית, הנהגה כזו בלבד תקבל את הלגיטימציה הנדרשת להיאבק עבור הגדרה עצמית לפלסטינים במדינה ריבונית.

עזאם אינו מצפה מחמאס לחבק את מודל 2025. כפי שבלבנון שחקנים פוליטיים שאינם חזבאללה נטלו את המושכות, כך גם כאן, האחריות נופלת על ההנהגה הפלסטינית בכללותה, לרבות הרשות הפלסטינית. בפועל, עזאם טוען, האחריות ליישומה במציאות נופלת על כתפיו של מחמוד עבאס לא פחות מאשר על כתפי חמאס.

לשם כך, עזאם קורא ליו"ר הרשות לוותר בהדרגה על סמכויותיו, לכונן מחדש את מוסדות הרשות ולקיים רוויזיה על דרכי המשא ומתן מחד גיסא ועל הסמכות לאחוז בנשק מאידך גיסא. לצד מודל 2025, ההנהגה הפלסטינית יכולה להיעזר גם בהסכם טאיף הלבנוני, שביטא הסכמה לאומית ודמה לכינון חוקה חדשה. עם הסכם טאיף כמודל לחוקה, הדוגמה של ממשלת "הרפורמה וההצלה" הלבנונית לניהול מדינה לאחר משבר ותמיכה ערבית ובין-לאומית זהה לתמיכה בממשלת לבנון – הנהגה הפלסטינית יכולה לצעוד בנתיבה של "הרפובליקה הלבנונית השלישית".

מיקי לוזון כותב בפרויקט אופק – מיזם משותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם בנצרת