לא "ערכים יהודיים", אלא העדפת האינטרס היהודי על פני האזרחי

כותב אורח: עידו נייס

מיום היווסדה של הלאומיות היהודית היו מחלוקות רבות בין הזרמים השונים בכל הנוגע למקום אותה היא אמורה לתפוס בבוא היום במסגרת המדינית שתעטוף אותה. מחלוקות רבות, אך מכנה משותף אחד – האינטרסים שעל התנועה לשמר הם קודם כל אלה של היהודים.

בתקופה שקדמה להקמת המדינה, כשהתנועה עסקה אך ורק בדאגה לגורל בני עמם המפוזרים בין עמי העולם, היה בזה הגיון, ממש כמו שיש הגיון בתנועה לאומית פלסטינית במציאות הנוכחית. אבל מרגע שקמה מדינה (ונסיבות והשלכות הקמתה אינן הנושא כרגע, אם כי אפשר לקשר), היה אמור להתנהל מאבק פנים יהודי על סוגיית ההשפעה של הלאומיות היהודית על אופיה של המדינה. במאבק הזה, אם בכלל אפשר לקרוא לו מאבק, ניצחו הלאומנים. לא סתם ניצחו, הביסו. עד כדי כך שיהודי שלא מגדיר עצמו יהודי-לאומי, קרי ציוני, זוכה לבוז מוחץ כמעט מכל כיוון של הקשת היהודית-פוליטית.

אבי גבאי, נציג ה"אלטרנטיבה", התייחס לאחרונה לדבריו של נתניהו על השמאל ששכח מה זה להיות יהודים. גבאי חידד את הביקורת שלו על השמאל, ש"התמקד בלהיות ליברלים" וזנח את הזהות היהודית. הדבר הראשון שהייתי רוצה לומר בהקשר הזה הוא שזה פשוט קשקוש. השמאל בישראל אינו ליברלי בשום צורה, במובן שגבאי ונתניהו מתכוונים אליו. אין היום מפלגה יהודית אחת (כן, כולל מרצ) שמשילה מעצמה זהות אתנית-יהודית למען זהות אזרחית. פשוט אין. מה שיש זה מחלוקות בנוגע למה בדיוק נחשב אינטרס יהודי, ועל זה משחקים מנהיגי המפלגות היהודיות.

> הריאליטי של ביבי יורד מהפסים ועם ישראל צופה מהופנט

איפה הפלסטינים?

בחיתוך גס, יש בישראל שני מחנות: המתיימרים והלא מתיימרים. האחרונים אומרים בפה מלא – ארץ ישראל לעם ישראל. הם לא מעסיקים עצמם בזוטות כמו דעות של מיעוטים. המיעוטים, כולל זה הילידי, הם אורחים וכל מה שהם מקבלים הוא אך ורק מטוב ליבנו.

לעומתם ישנם המתיימרים, הליברלים בעיני עצמם, שישתמשו בכל פעלול בספר בשביל לרקוד על שתי החתונות. הם עדיין מעוניינים לשמר זהות יהודית כמרכיב הכרחי בזהות האזרחית, אבל מבינים שאי אפשר לבטל בבוטות שאיפות של מיעוטים. זה נכון על אחת כמה וכמה כששאיפתם לעלות לשלטון חייבת להתבסס בין היתר ולא מעט על קולות המיעוט.

אותו ריקוד על שתי חתונות הביא לעולם את ה"ערכים היהודיים". המטרה ברורה – מצד אחד להבטיח לאותו לאומי-יהודי שיש מי ששומר על מרכיב הזהות היהודית במסגרת המדינית, ומצד שני לנסות להרגיע את מי שאינו יהודי ש"נדאג לו". זאת דינמיקה עקרה פוליטית כיוון שהלאומי-היהודי יעדיף תמיד את המקור על פני חיקויים שונים שלו, ואילו והלאומי פלסטיני לא יסתפק בפטרונות יהודית. ועדיין, שימוש חוזר ברטוריקה הזו הוא הרסני. הוא מעקר כל ניסיון לבנות חברה אזרחית אמיתית, ובעיקר תוקע מקלות בגלגלי חופש המחשבה שהכרחיים בכל חברה דמוקרטית.

אבי גבאי אולי משתדל בכל כוחו להציג את עצמו כאלטרנטיבה לנתניהו, אבל בדבר אחד הם – ולמעשה כל הקשת הפוליטית היהודית – דומים להפליא: השיח הפוליטי שלהם נותר פנים-יהודי בצורה מוחלטת. הפלסטינים – עשרים אחוז מאזרחי המדינה – נשארים כתמיד לעקוב מהצד עד שהיהודים יחליטו מי מהם היהודים האמיתיים, מי שמאל ומי ימין, ומה בעצם ההבדל ביניהם.

עידו נייס, שכח מה זה להיות יהודי.

> הטרור התעסוקתי של הימין נגד הערבים אזרחי ישראל