העינויים: ההיבט המושתק בהחלטת בית הדין הפלילי בהאג

בהכרעתו ביום שישי קבע בית הדין הפלילי הבין לאומי בהאג שיש לתובעת סמכות לחקור את המצב בפלסטין. ההכרעה, במובן זה, היא רק תחילתו של תהליך מורכב, שבו ייבדקו לעומק חשדות נגד ישראלים ופלסטינים, וקשה לדעת מה יהיה בסופו.

מה שכן ברור הוא שהתובעת מצאה חשד סביר לביצוע פשעים על ידי גורמים ישראליים ברצועת עזה, במסגרת מתקפות על אוכלוסייה אזרחית וכחלק ממדיניות הסגר. במוקד החקירה שלה נמצא גם חשד לביצוע העבירה של העברת אוכלוסייה אזרחית לשטח כבוש, באמצעות ההתנחלויות.

החשדות נגד חמאס מתמקדים בירי לעבר ריכוזי אוכלוסייה אזרחית, וכן באלימות מסוגים שונים כלפי האוכלוסייה האזרחית של עזה במסגרת דיכוי פוליטי של העזתים.

כיוון שהחקירה רק נפתחת עתה, זה זמן טוב לשאול: מה לא נמצא נכון לעכשיו בחקירה הזו? איזו אג'נדה היא משקפת, והיכן נקודות העיוורון של האג'נדה הזו ביחס למציאות של הדיכוי בגדה המערבית ובעזה?

נקודה אחת מעניינת, שאני חושב שלא נוכחת מספיק בדיון העולמי סביב החקירה הזו, היא מדוע אין חשדות כלפי גורמים מהרשות הפלסטינית. נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, השקיע את מיטב מרצו במשך שנים רבות בקמפיין לפתיחת החקירה הזו. מדובר ללא ספק בהישג חשוב עבורו בזירה הדיפלומטית הבין לאומית.

כשאישר את סמכותה של התובעת, קבע בית הדין שהמדינות החברות באמנת רומא, שמכוחה פועל בית הדין, כבר הכירו למעשה ברשות הפלסטינית כמדינה. הרשות הפלסטינית נמצאת כרגע בתפקיד המאשימה, והאצבע מופנית כלפי מדינת ישראל והחמאס.

ואולם המציאות היא שגם נגד אנשי הרשות הפלסטינית הצטברו במשך השנים ראיות על עבירות שנמצאות בתחום סמכותו של בית הדין הפלילי הבין לאומי. בפרט, אני חושב כאן על עבירות של עינויים ו"יחס לא אנושי ומשפיל" בחקירות. כשמדובר בחלק ממדיניות ב"עימות מזוין", מדובר בפשעי מלחמה הנמצאים תחת סמכותו של בית הדין. כאשר עינויים ויחס בלתי אנושי ומשפיל הם חלק ממדיניות "רחבה" או "שיטתית", הם ראויים להיחשב כפשעים נגד האנושות.

הגדרת האפרטהייד באמנת רומא מתייחסת, בין היתר, לעינויים הנעשים כחלק משלטון ממוסד של הכפפה גזעית של קבוצה אחת נגד אחרת. תשומת לב להיבט הזה של החקירה, שעוד עשוי להתפתח, יכול לשפוך אור חשוב על מה שמתרחש כאן.

מצד אחד, חקירה פלילית בין לאומית עשויה להתמקד במקרים ספציפיים של אלימות שקל להוכיחה. מצד אחר, היא עשויה לחשוף את מבנה הכוח שמאפשר את האלימות הזו – מצב שבו לדעתי החקירה חשובה הרבה יותר. ההתייחסות החסרה עדיין לעינויים באג'נדה של התובעת יכולה לקרב את החקירה לסוגיות המבניות, ולא רק למקרים נקודתיים של אלימות קשה.

הרשות הפלסטינית השתתפה בחקירות אלימות בשלושה דפוסים: ראשית, כקבלן משנה של ישראל – באמצעות מעצרים של חשודים והעברתם לידי רשויות ישראליות שעינו אותם, או תוך ביצוע חקירות אלימות עבור ישראל. דפוס שני הוא באופן שמנוגד לאינטרסים הביטחוניים של ישראל, בין היתר בעינוי משתפי פעולה עם כוחות הביטחון של ישראל. הדפוס השלישי הוא בעינוי מתנגדים פוליטיים של השלטונות ברמאללה, מהפלגים השונים של הפוליטיקה הפלסטינית.

העניין המרכזי שלי הוא דווקא בקטגוריה הראשונה. מאז 1967 ישראל עושה שימוש באמצעי חקירה אסורים על פי הדין הבין לאומי. חלקם מגיעים לדרגת עינויים. ההפרה השכיחה יותר של ישראל יותר עולה כדי יחס בלתי אנושי ומשפיל, אם אינה מגיעה למדרגה החמורה של "עינויים".

לאחר פסיקתו המפורסמת של אהרן ברק ב-1999 בפרשת הוועד הציבורי נגד עינויים, והאיסור על הפעלת "לחץ פיזי מתון", היתה ירידה מסוימת בשימוש באמצעים אלו. ואולם בפסיקה מן השנים האחרונות, בעיקר בפסקי הדין בעניין טביש ואבו-גוש, ניכר שלחץ פיזי שב להיות חלק בלתי נפרד מתשתית החקירות של מדינת ישראל בהקשרים ביטחוניים.

אם בית הדין הפלילי הבין לאומי יבחר לחקור את הכיוון הזה, הוא ייתקל גם, באופן בלתי נמנע, בכך שהתשתית הביטחונית המאפשרת את החקירות האלימות היא במידה מסוימת משותפת לישראל ולרשות הפלסטינית. התמונה שתצטייר היא של מדינה-שבדרך, שקמה מתוך יישום ואימוץ שיטות חקירה שהיו מופנות נגד האוכלוסייה הפלסטינית תחת שנות השליטה הצבאית הישירה של ישראל. לעתים, כאמור, יהיה צורך להתייחס לאירועים של שיתוף פעולה ישיר בביצוע הפרות של האיסור על עינויים או יחס בלתי אנושי ומשפיל.

הדבר הזה ישבש את התמונה הפשוטה, שלפיה צד אחד הוא באופן מוחלט המאשים, וצדדים אחרים הם באופן מוחלט המואשמים. מה שייחשף הוא מערך שליטה היררכי ובעל זרועות מרובות, שמיישם דיכוי פוליטי במידות משתנות על כל האוכלוסייה בתא השטח הרלוונטי. מעניין יהיה לראות אם היבטים מסוימים של חקירות פוגעניות של ישראל כלפי חשודים יהודים ייקלעו ברשתה של התביעה הבין לאומית. שכן השיטות האסורות מיושמות, יותר ויותר, גם כלפי יהודים.

לאחרונה האשים ארגון בצלם את מדינת ישראל באפרטהייד. האשמה זו לא התהוותה בחלל ריק, כמובן, והיא רק נדבך נוסף של טיעון שהוצג במשך יותר מעשור על ידי ארגונים פלסטיניים, בין לאומיים וישראליים. פשע האפרטהייד מופיע גם בחלק מהתלונות שהוגשו לבית הדין הפלילי הבין לאומי בהאג. אינני סבור שהחקירה תגיע לאישום באפרטהייד. הניסוח של הסעיף דורש בין היתר כוונה להכפפה גזעית, ולא נראה לי שניתן יהיה להוכיח כוונה כזו.

יחד עם זאת, ככל שבית הדין יתקרב יותר לחשיפת האלמנטים המבניים של ההכפפה הפוליטית והאתנית בשטחים, יכול להיות לחקירה בו תפקיד חשוב יותר במאבק למען צדק באזורנו. בסופו של דבר, לא נכון יהיה לנתק בין ההיבט של האחריות הפלילית האישית לבין הפרויקט הפוליטי הרחב יותר הקיים כאן, שקיבע שליטה לא-דמוקרטית, לכל הפחות בתושבי השטחים.

ההיבט המושתק-בינתיים של העינויים, ושיתוף הפעולה מאחורי הקלעים שהוא נוגע בו, הוא חלק בלתי נפרד מחשיפה רחבה יותר מעין זו.

איתמר מן הוא מרצה למשפט בין לאומי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה