הסיפוח, המנצח הגדול של העשור
מספר המתנחלים עלה, ההתנחלויות התרחבו, מאחזים מונעים מפלסטינים גישה למאות אלפי דונם, אבל השינוי המרכזי בעשור האחרון חל בתודעה. מתנחלים, ישראלים "רגילים" ואפילו פלסטינים מקבלים את המצב הגדה המערבית כשגרתי. זה ההישג הגדול של נתניהו
הזמן
زارنا الزمان سرق منا فرحتنا – בא הזמן לביקור וגנב מאתנו את השמחה
والراحه و الامان – ואת השלווה ואת הבטחון
(الحب الي كان – האהבה שהיתה – בליע' חמדי)
ב-10 לפברואר 2009 התקיימו הבחירות לכנסת ה-18, שלוש וחצי שנים לאחר יישום תוכנית "ההתנתקות" שכללה את פינויין של כ-20 התנחלויות וכ-9,000 מתנחלים ברצועת עזה. בעקבות הבחירות הוקמה בסוף מרץ של אותה שנה הממשלה ה-32, הממשלה השנייה שבנימין נתניהו עמד בראשה. הנה פרט טריוויה שלא רבים זוכרים: חודשים ספורים לפני הבחירות, נתניהו השיק את הקמפיין המדיני שלו, לא בתצפית על קבר יוסף ושכם וגם לא במערת המכפלה בחברון, אלא באזור אי-1 שנמצא בין ההתנחלות מעלה אדומים ומזרח ירושלים. לעיתונאים הוא אמר כך:
"אנו רוצים ליצור את הרצף של ירושלים רבתי ממערב למזרח והפלסטינים רוצים ליצור רצף של בניה מצפון לדרום, ומישהו יגבר על מישהו".
חודשים ספורים לאחר הבחירות ביוני 2009, אמר נתניהו בנאום שנשא באוניברסיטת בר אילן:
"הנושא הטריטוריאלי יידון בהסדר הקבע. עד אז אין לנו כוונה לבנות ישובים חדשים או להפקיע קרקע להרחבת ישובים קיימים. אבל יש צורך לאפשר לתושבים לחיות חיים נורמליים, לתת לאימהות ולאבות לגדל את ילדיהם כמו בכל משפחה בעולם".
יותר מעשור חלף מאז ומים רבים זרמו אפילו בנהר הירדן השדוף. השיח המדיני שנתניהו, לפחות במוצהר, מוביל כיום, שונה בתכלית ומסתכם בהצהרה שנשא שבוע לפני הבחירות בספטמבר האחרון:
"היום אני מודיע על כוונתי להחיל עם הקמת הממשלה הבאה את הריבונות הישראלית על בקעת הירדן וצפון ים המלח".
עשר שנים הן פרק זמן עגול שמזמין להביט "אחורה בבהלה מסוימת" כפי שכתב עמוס אילון, ולבחון מה קרה בהן, כמו גם מה לא קרה. זו גם הזדמנות להיזכר שכותרת המשנה של ספרו של אילון שיצא בשנת 1988 היתה "רישומים מארץ ישראל וסביבותיה". 32 שנים חלפו מאז פורסם ספרו של אילון, ודומה כי ההבחנה בין שני המושגים הללו – "ארץ ישראל" ו"מדינת ישראל" – מעולם לא היתה סתומה יותר עבור רוב הציבור הישראלי.
הנה סיפור קטן שיכול ממחיש זאת: ערב פתיחת שנת הלימודים הנוכחית, המחזור של אחת מבנותי, שלומדת בתיכון חילוני וליברלי יחסית בירושלים, הוזמן ל"יום עבודה" לשם גיבוש במטע תמרים של אחת ההתנחלויות באזור יריחו. מנהל בית הספר, שככל הידוע לי נוטה שמאלה בעמדותיו הפוליטיות, לא ראה שום בעיה בכך. כנראה שגם אף לא אחד מהמורים או ההורים (למעט אחד). שלא לדבר על התלמידים שכבוגרי מערכת החינוך הממלכתית, לרובם אין את הכלים הבסיסיים להתחיל ולהבין את ההקשר הפוליטי בו הם חיים.
האם זה אומר שהימין המתנחל ניצח?
האם הימין המתנחל, שמשנתו הפוליטית מתבססת הן על הרעיון של ארץ ישראל השלמה והן על עיקרון של סגרגציה פוליטית ומשפטית מוחלטת בין ישראלים ופלסטינים בגדה, יכול בכלל לנצח?
האם המציאות השוררת בגדה – שילוב של כיבוש צבאי שעליו הולבשה חליפת אפרטהייד אזרחי – יכולה להמשיך ולהתקיים לאורך זמן?
לפני עשר שנים תשובותי לשאלות הללו היו שליליות באופן נחרץ. הייתי משוכנע שקיבועו של הסטטוס קוו הזה הוא בלתי אפשרי. כיום, לאחר עשור עם נתניהו ושלוש שנים עם טראמפ, אנחנו חיים במציאות שצירוף המילים "בלתי אפשרי" נשמע דומה ברמת האנכרוניסטיות שלו למושגים כמו "טלפון נוקיה" או "תהליך השלום". כי אם יש דבר שהעשור הזה עשה לכולנו, הרי זה לקעקע את תמונת המציאות ולערער באופן יסודי את ביטחוננו באשר למה הם גבולות האפשרי.
המציאות הגלויה
"וכי מעלה מישהו מכם את האפשרות שיישוב יהודי יחיה בתחתית הגבעה כשמעליו ישבו פלסטינים מזוינים?…" (ח"כ אריאל שרון, 18.10.1999)
כפר א-דיכ נמצא כ-10 ק"מ ממערב לעיירה סלפית בשיפולים המערביים של הגדה המערבית. אוכלוסיית הכפר מנתה בשנת 2007, השנה האחרונה בה נעשה מפקד בגדה המערבית, כ-4,500 נפש. מתוך קרוב ל-20 אלף יחידות הדיור שנבנו בעשור האחרון בהתנחלויות, קצת פחות מ-1,000 יחידות נבנו בהתנחלויות עלי זהב ופדואל, שהוקמו במהלך המחצית הראשונה של שנות ה-80 על אדמות כפר א-דיכ. הבנייה המאסיבית בהתנחלויות אלו (שבהתנחלות עלי זהב מתרכזת בעיקר ב"שכונה" הקרויה "לשם", ששילשה או ריבעה את מספר תושבי ההתנחלות), החלה מייד בסופה של פיקיציית עשרת חודשי "ההקפאה" של נתניהו שההחלה בשלהי נובמבר 2009. בסיומה כתבתי מאמר בעיתון 'הארץ' שאותו חתמתי במילים הבאות:
"בנימין נתניהו אולי לא יזכה בפרס נובל לשלום, אבל הוא בהחלט עשוי לזכות בפרס נובל לפיסיקה, או לפחות לכימיה, בשם ממשלת ישראל, שגילתה כי בניגוד למה שמדענים סברו עד היום, מים אינם החומר היחיד שמתרחב במקום להתכווץ במצב של הקפאה".
תצלומי האוויר של ההתנחלויות פדואל ועלי זהב מהעשור האחרון (משמאל, אחרי ולפני) מראים כיצד חלק ניכר מהמרחב הפתוח שעמד לרשות תושבי כפר א-דיכ במשך דורות נגזל בהדרגה לשם בנייתן של התנחלויות פרבר בורגניות. תהליך דומה עברו עשרות התנחלויות דומות שנמצאות לאורך הרצועה המערבית של הגדה, קרוב יחסית למרכזי התעסוקה שנמצאים מצידו המערבי של הקו הירוק. התנחלויות כמו אשכולות ושמעה בדרום, ניל"י, נעלה, ברקן וסלעית במרכז הגדה המערבית, ושקד וריחן בצפונה, כולן התנחלויות שרוב אוכלוסייתן חילונית, עברו במהלך שנים אלו תהליכי גידול ופרבריזציה מואצים.
העשור החולף היה נדיב מאוד גם כלפי המתנחלים החרדים, שהם למעשה הקטר של הגידול הדמוגרפי המואץ של אוכלוסיית המתנחלים כולה. יותר משליש מכלל המתנחלים כיום הם חרדים, ושיעור הגידול השנתי בהתנחלויות מודיעין עלית, ביתר עלית, אגן האיילות, תל ציון ועמנואל עומד על בין 4%-8%, משמעותית גבוה יותר מהגידול הכולל של אוכלוסיית המתנחלים שעומד על 3.5% בשנה. והרבה מעל הגידול השנתי של כלל האוכלוסייה הישראלית שעומד על 1.9%. היה זה, אחרי הכל, עשור שבו נרשמו עליות מחירים דרסטיות של מחירי הנדל"ן, והלחצים על שוק הנדל"ן בכלל וזה החרדי בפרט, התנקז אל ההתנחלויות.
בנייה בקנה מידה משמעותי לא התרחשה רק בהתנחלויות הבורגניות והחרדיות. גם התנחלויות הדתיות, שם מתגורר הגרעין הקשה-הדתי של המתנחלים (על גווניו השונים) שממוקמות בלב הגדה, לא קופחו. לשם דוגמה, בכל אחת מההתנחלויות – סוסיה, עתניאל, כרמי צור, אפרת, גבע בנימין, עופרה, בית אל, עלי, תפוח ואיתמר – נבנו במהלך העשור האחרון בין עשרות רבות למאות מבני מגורים חדשים. זאת כמובן במקביל להשתוללות הכרונית שמתרחשת במאחזים סביב התנחלויות אלו, שעשרות מתוכם נמצאים בשנים האחרונות בשלבים שונים של הכשרה.
ואם מדברים על מאחזים אז אין מנוס מלתת שוב גם קרדיט לאהוד ברק. ברק אומנם הפך לאופוזיציונר בשנה שנתיים האחרונות, אבל בשנים 2009-2013, הוא כיהן כשר הביטחון בממשלת נתניהו. היה זה ברק שאישר את הוצאתו של צו צבאי בשם "תקנות תכנון ערים, כפרים ובניינים (רישוי בינוי חקלאי) (יהודה ושומרון) התשע"ב- 2012". צו זה הוא שיצר את הפלטפורמה המשפטית/תכנונית שבאמצעותה הוקמו מאז כ-25 מאחזים חדשים, רובם מבוססים על חוות צאן או בקר.
זהו המהלך המשמעותי ביותר שמתרחש בשנים האחרונות בכל הקשור להשתלטות על המרחבים הפתוחים של הגדה המערבית. בעיקר בשוליים המזרחיים והדרומיים של אזור גב ההר, האזורים בהם חיות מזה דורות קהילות הרועים הפלסטיניות שתלויות למחייתן בגישה חופשית למרחבים פתוחים אלו. תושבי המאחזים הללו, שבחירת מיקומם נעשתה בפינצטה על מנת שיוכלו להכשירם בעתיד, הם אלו שמעורבים במבצעי הנישול והגירוש האלימים ביותר. ניתן להעריך בזהירות כי תושבי מאחזים אלו הצליחו עד כה לצמצם או למנוע לחלוטין את גישתם של רועים וחקלאים פלסטינים לכמה מאות אלפי דונם במצטבר.
מאחזי הרועים הם לא היחידים שנגסו מהמרחב הפתוח של הגדה המערבית. הצטרפו אליהם נהגי מירוצים, גי'פאים, אופנוענים, רוכבי אופני שטח, טובלי מעיינות וציידי "אטרקציות" שבעשור האחרון שטפו את הגדה המערבית ותרמו להפיכת חלקים גדלים והולכים ממנה ללונה פארק של המעמד הבינוני הישראלי, שיש לו יותר זמן ויותר כסף על מנת לשעשע את עצמו. אבל במבט לאחור מתברר שישראלים יותר אוהבים לחרוש את הגדה המערבית עם ג'יפים ואופנועים ולהשתכשך במעיינותיה מאשר לגור בה. מספר מתנחלים בעשור האחרון אומנם עלה מכ-270 אלף לכ-440 אלף (כ-80% ממנו בשל ריבוי טבעי), אלא שעדיין מדובר רק על כ-4.5% מכלל האוכלוסייה הישראלית וכ-14% מתוך כלל אוכלוסיית הגדה המערבית.
תחום שבו מפעל ההתנחלויות רשם הצלחה מרשימה יותר, הוא תחום ההשתלטויות החקלאיות, הדורש בעיקר תקציבים גדולים, אלימות ועורכי דין נכלוליים שייצגו מתנחלים עבריינים בבתי משפט. כולם דברים שכידוע אין בהם מחסור, ככל שמדובר במפעל ההתנחלויות. במהלך העשור החולף מתנחלים החלו לעבד כ-15,830 דונם, שטח שהוא קצת קטן יותר משטח השיפוט של העיר רמת גן. יותר משליש משטח זה מוכר על ידי המנהל האזרחי כשטח בבעלות פלסטינית פרטית, והוא מרוכז בעיקר סביב התנחלויות הגרעין הקשה של גב ההר. המתנחלים מגדלים שם בעיקר זיתים וענבי יין.
עוד כ-60% משטחי החקלאות שנוספו בעשור האחרון (9,400 דונם) הפכו למטעי תמרים בבקעת הירדן. מה שאיפשר את הגידול המהיר בשטח מטעי התמרים, הוא השלמת מתקן טיהור השפכים בנבי מוסא בשנת 2014, שמזרים עשרות אלפי קוב מדי יום להשקיית מטעי תמר סביב התנחלויות הבקעה וצפון ים המלח, וברצועה של שטח צבאי סגור מספר 151, הנמצא בין נהר הירדן וגדר המערכת החשמלית.
חשוב להבין כי הפעלתנות ההתנחלותית האינטנסיבית של העשור האחרון שתיארנו כאן עומדת ביחס הפוך למאמצים, שמדינת ישראל השקיעה בהשלמת פרויקט גדר ההפרדה, שבו חלו בעשור האחרון שינויים קטנים שכללו בעיקר "סגירת חורים" קטנים ותיקוני תוואי שנכפו על המדינה על ידי בג"ץ (כמו למשל באדמות הכפרים בילעין וג'איוס). עובדה זו משקפת אולי באופן הברור ביותר את שינוי הפרדיגמה הפוליטית שחל בעשור האחרון: התנערות הדרגתית מהרעיון של נסיגה חד צדדית לקו גדר ההפרדה (שלמרות כל ההכחשות והשקרים, תוכננה לשמש גם כגבול דמוגרפי בין ישראל והפלסטינים), וחזרה לפרדיגמה הישנה של שליטה ישירה באמצעות נוכחות צבאית ואזרחית לאורכה ורוחבה של הגדה.
המציאות הסמויה (מעיני הישראלים)
"כי הדבר החשוב באמת סמוי מן העין. כל דבר חשוב סמוי מן העין- חזר הנסיך למען ייחרט בליבו" (הנסיך הקטן – אנטואן דה סנט־אכזופרי)
במקביל לשינויים המשמעותיים הנראים על פני השטח, חלו במהלך העשור הזה שינויים בחברות המעורבות בסכסוך. בגדה המערבית גדל דור חדש שמעולם לא חצה את הקו הירוק. רובו אינו מכיר כלל ישראלים ואינו מדבר או מבין עברית. הוא בז לרשות הפלסטינית בה הוא רואה ישות מושחתת ומשת"פית. הוא לא מכיר ואף במידה רבה מנוכר למציאות השוררת ברצועת עזה והוא לא חווה או לא זוכר את מכוות האינתיפאדה השנייה. איני סוציולוג של החברה הפלסטינית, אך אני מתקשה לדמיין תסריט שבו המאפיינים הללו לא יתורגמו במוקדם או במאוחר לפעולות שהציבור הישראלי לא בהכרח יתלהב מהן.
ביטוי אחד לשינוי זה בו אני נתקל לעיתים קרובות במפגש שלי עם פלסטינים צעירים, הוא השאלה האם אני יכול לעזור להם לקבל היתר עבודה בישראל. פעם הבנתי את השאלה הזו בהקשר של צרכי הרגע הדוחקים את שיקולי האינטרס הקולקטיבי. היום אני תוהה האם היא לא מבטאת גם טרנספורמציה של ערך "הצומוד" הפלסטיני. כך או כך, היא בלא ספק מבטאת את מערכת האיזונים המורכבת והתלות ההדדית שמתקיימת בין כובשי הארץ ונכבשיה, שגרסה קצת שונה שלה ניתן לראות גם במוסכים ובנגריות בכניסה לכפרים דיר קדיס וחוסאן הסמוכים להתנחלויות החרדיות מודיעין עילית וביתר עילית.
52 וחצי שנות כיבוש והתנחלות שקשה כיום לדמיין קונסטלציה פוליטית שתביא לסיומם, מייצרים מחד נקודות מפגש ואינטרסים משותפים בין פלסטינים ומתנחלים, ומאידך מקצינים את חוסר המוצא שאליו נותב הסכסוך. זהו המצע שעליו צומח ומשגשג הדיבור הטרנספריסטי/רצחני, שאין דרך שלא לפגוש בו ברשתות החברתיות ובתקשורת הישראלית. הכפרים ח'אן אל אחמר וסוסיא אומנם לא פונו בשל חשש מתגובתן של מספר מדינות במערב, אך מאמצי גירוש בהיקפים קטנים יותר נמשכים כל העת הרחק מהתודעה הישראלית הקולקטיבית. על פי נתוני האו"ם, ישראל הרסה יותר מ-6000 מבנים בעשור האחרון שבהם חיו יותר מ-9,000 פלסטינים. לא הרבה פחות ממספר המתנחלים שחיים כיום באפרת.
אנשים מתקשים לחיות במצב של חוסר ודאות, ולעיתים קרובות אני נשאל מה יהיה? התשובה הטריוויאלית היא שאני, וגם אף אדם אחר, לא יודעים מה יהיה. בינתיים כדאי להרהר מדי פעם בעובדה שקרוב לחמישה מליון פלסטינים חיים כיום במזרח ירושלים, בגדה המערבית וברצועת עזה תחת סוגים שונים של כיבוש ישראלי. כמיליון יותר ממספר הפלסטינים שחיו באותם אזורים לפני כעשור. רובם המכריע, ועמם עוד רבים אחרים, יהיו איתנו כאן גם עוד עשור מהיום.
דרור אטקס חוקר את מדיניות האדמות הישראלית בגדה, והיה מכותביו של דו"ח "אל המעיין: ההשפעה ההומניטרית של השתלטות מתנחלים על מעיינות פלסטיניים" שפורסם במארס 2012 על ידי OCHA – המשרד לעניינים הומניטריים של האו"ם
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן