הסוציאליזם בישראל חולה, אולי הקורונה תרפא אותו
הקורונה תפסה את הסוציאל-דמוקרטיה בישראל במשבר. מפלגת העבודה קרסה, הסולידריות החברתית בשפל. עכשיו מאמינים בשמאל, ואפילו בימין, שיש סיכוי לשינוי. "צריך לבחון מחדש את מערכת היחסים בין האזרחים למדינה"
כיצד משבר הקורונה ישפיע על התפיסות הכלכליות שלנו? האם נדרוש מהמדינה לקבל שירותי בריאות ורווחה טובים יותר? האם נהיה מוכנים גם לתת? האם הציבור יעמיק את התפיסה לפיה המדינה ערבה למצבם של החלשים או שמא הייאוש יוביל להסתגרות וניכור? או בקיצור, האם משבר הקורונה יקדם תחייה של רעיונות סוציאל דמוקרטיים, שנמצאים במשבר עמוק בישראל. במיוחד לאור התמוטטותה של מפלגת העבודה.
אין, כמובן, תשובה אחת לשאלה. בשמאל הכלכלי מאמינים או לכל הפחות מקווים שהמשבר הזה יחזק את ההכרה שהמודל הניאו-ליברלי נכשל, יעורר מחדש סולידריות ויחליש את האמונה באינדיבידואליזם שהתגברה בשנים האחרונות בחברה הישראלית. אפילו אנשי ימין כלכלי מובהקים מוכנים להודות שרק מדינה יכולה להתמודד עם משבר בריאותי ברמה הזו. וגם בש"ס, שמודה שנתניהו מקדם מדיניות של ימין חברתי, אומרים שהגיע הזמן לשינוי. "חוסר הוודאות הנוכחי שאותו חולקים הרבה מעמדות הוא הזדמנות נדירה לבחון מחדש את מערכת היחסים בין האזרחים לבין המדינה", אומר ח"כ משה ארבל מש"ס. "הנושאים האלה בוערים בכל משפחה מורחבת".
מייסם ג'לג'ולי, יו"ר נעמת במרחב המשולש הדרומי וחברת חד"ש, מציינת שהמשבר חושף לציבור את המערכת במערומיה. "אנחנו מגיעים למשבר הזה כשאנחנו בשפל ברמת השירותים הציבוריים", אומרת ג'לג'ולי. "מספר הרופאים לאדם הוא מהנמוכים במדינות ה-OECD, אם יהיה מספר גבוה של חולים קשים, יש חשש שמערכת הבריאות תקרוס. זה קטסטרופלי אבל גם הזדמנות למי שמאמינים בעקרונות סוציאליים לשכנע אנשים, שהדגם הניאו ליברלי פשט את הרגל – ולא רק בישראל".
צליל אברהם, מיוצרי הפודקאסט "חיות כיס" וכתבת כאן דיגיטל, מאמינה שהמשבר ישפיע על בני ה-25-40 שמקימים משפחות צעירות, מי שהתבגרו עם המדיניות הכלכלית של בנימין נתניהו כשר אוצר וכראש ממשלה ב-15 השנים האחרונות. "הארעיות של מצבם בבת אחת נחשפת", אומרת אברהם, "זה דור שמשלם לעצמו נסיעות, מפריש לעצמו לפנסיה, מתבקש לשאת בסיכון אובדן כושר עבודה. עד עכשיו הבעיות היו רק תיאורטיות, עכשיו המשמעות תתחוור באופן אכזרי. כמי שמתנגדת לצורה כזו של העסקה ללא תנאים, של פרילאנסרים במשרות של שכירים, אני מקווה שזה יגרום להצבת גבולות: עד כמה אפשר לדרוש מאדם לקחת את כל הסיכונים על עצמו".
נושא נוסף שמטריד אותם הוא היעדר קרקע בטוחה. "ילידי שנות ה-80 וה-90 הם דור שחי בשכירות, ופעם ראשונה הם חווים משבר כלכלי כשיש להם התחייבויות, יש להם ילדים ויש להם מה להפסיד: תהיה לי קורת גג או לא? יחד עם חוסר הביטחון התעסוקתי, זה עלול ליצור פער מאוד עמוק לבין מי שיש לו ביטחון לבין מי שאין לו".
אין סולידריות בין מעמד הביניים לשכבות החלשות
אז האם "צרת רבים חצי נחמה" תתורגם לערבות בפועל? תומכי הגישה הסוציאל דמוקרטית מצביעים על תהליך ארוך של קידום גישות אינדבידואליות בחברה הישראלית וחוסר סובלנות גובר.
"התנאי ההכרחי לסוציאל דמוקרטיה הוא שישנה סולידריות חוצת גבולות של מעמד הביניים עם המעמדות הנמוכים", פוסק פרופ' יוסי יונה מאוניברסיטת בן גוריון בנגב, ח"כ לשעבר במפלגת העבודה. "אנחנו לא במצב טוב מהבחינה הזו. הקמפיינים בבחירות התעלו על כל הקודמים ברמת המשטמה ההדדית והגזענות. תהומות מפרידים בין הקבוצות".
חלק מהתהליך שהוביל לשם, בעיניו, מתמצה בתוצאות מחאת ה"צדק החברתי" של 2011. "רוב הציבור שיצא לרחובות נמנה על מעמד הביניים ודרישתו הייתה דווקא לחייב את הממשלה לקיים חוזה ניאו ליברלי בינו לבינה, כזה שאומר – קיבלנו הבטחה שאם נעשה את מירב מאמצינו, נוכל להשתלב בשוק העבודה, אבל זה לא עבד. לכן במקום חיזוק מפלגת העבודה בראשות שלי יחימוביץ', עם כל מובילי המחאה, המסר הפופולרי שנולד היה של 'יש עתיד': שוויון בנטל. זו גישה מאוד אינדבידואליסטית וניאו ליברלית: אני עשיתי את שלי, עכשיו המדינה תעשה את שלה. אין לה דבר וחצי דבר עם סוציאל דמוקרטיה".
ג'לג'ולי טוענת שגם בחברה הערבית ניתן לראות היטב את קידוש האינדבידואליזם. "קידוש הצלחת הפרט על חשבון הקהילתיות חדר אלינו לצערי", היא אומרת. "זה מתחיל מבתי הספר, שמתרכזים במצוינות אישית. מורים פוחדים לדבר על מעורבות חברתית, כי הם מאמינים שיש אח גדול שעוקב אחריהם, וזה לא מופרך. זה ממשיך באקדמיה, את רואה אנשים מאוד מושקעים בלימודים ובפיתוח קריירה ופחות מתעניינים בתהליכים חברתיים רחבים".
למה זה רע, שיהיה פה דור ערבי שיצא מהעוני?
"כי זה לא נכון. הם חושבים שיוכלו לפרוץ את תקרת הזכוכית, אבל נתקלים בה כשהם מסיימים ללמוד. הסטטיסטיקות מראות שהשכר של ערבים אקדמאים הוא שלושים אחוז פחות ממה שמקבלים אקדמאים יהודים ואצל נשים זה עוד יותר נמוך. תואר אקדמי הוא לא ערובה לצאת ממעגל העוני ולשפר משמעותית את איכות החיים".
ג'לג'ולי מוסיפה שחלק מזניחת המאבקים החברתיים מתבטאת גם בהיחלשות התרבות המפלגתית בשטח. "המפלגות עברו לפלטפורמה פחות קהילתית, פחות שטח ויותר הצלחה בבחירות. לפני עשרים ושלושים שנה, היו תנועות נוער. זה כבר לא קיים. זה פגע גם בתנועה הסטודנטיאלית, התאים מאוד מאוד חלשים ומתעסקים יותר בפנאי מאשר בפוליטיקה".
אפילו בימין מודים: זה הזמן של המדינה
ד"ר אורי כץ, חוקר כלכלה בכיר בפורום קהלת, גוף בעל השקפה ימנית כלכלית מובהקת, הדוגל בצמצום מעורבות של המדינה, חולק על יונה וג'לג'ולי. "הציבור הוא לא ניאו ליברלי. ישראל נמצאת מאחורי רוב מדינות המערב מבחינת האינדבידואליזם. מצד שני, אין לציבור רצון לשלם מיסים גבוהים יותר כדי להעניק קצבאות, כי הוא יודע שהעניים בישראל הם חרדים וערבים והוא לא מרגיש אותם חלק מקבוצת השייכות שלו. ישראל היא מאוד הטרוגנית, העובדה הזו פוגעת באתוס הסוציאל דמוקרטי הזה".
גם בסיטואציה הנוכחית, כץ לא חושב שצריך להגדיל את הקצבאות. "אנחנו לא רוצים שמישהו ימות ברעב", הוא אומר, "לגיטימי לשנות באופן זמני את הקריטריונים כדי שחס וחלילה אנשים לא יידרדרו לעוני כזה. אבל אני מתנגד להעלאת קצבאות, אין לזה קשר לקורונה. לממשלה אין כסף, ואנחנו צריכים לחסוך כל שקל כדי לשלם דמי אבטלה".
מה לגבי הזרמה של כסף לאזרחים ולעסקים כדי לסייע למשק להשתקם?
"צריך להזרים כסף למגזר העסקי, כדי לאפשר לכמה שיותר עסקים לשרוד את המשבר. אבל אין צורך לעודד את הביקושים כרגע. השמאל הכלכלי אומר שהממשלה חייבת לעזור לכולם, לחלק צ'קים לכל התושבים כדי לעודד אנשים לצרוך ולהשקיע. אבל משבר הקורונה הוא משבר של היצע לא של ביקוש: אנשים ממילא לא יכולים לקנות כי אסור להם ללכת לחנות".
אז מה אתה מציע?
"לקצץ בחלקים שלא הכרחיים, להפחית את השכר במגזר הציבורי, לקצץ את הוצאות הביטחון, להוציא יותר אנשים מהמגזר הציבורי לחל"ת, כי העבודה שלהם לא בסכנה. בניגוד לבעל מוסך קטן שיכול לפשוט את הרגל, לאיש קבע מצה"ל יהיה לאן לחזור".
המשבר יוביל לדעתך לשינוי ביחסים בין האזרחים למדינה?
"מגיפה כזאת דורשת תיאום ברמה הלאומית ורק המדינה יכולה לעשות תיאום כזה, כמו בזמן מלחמה. זה יגדיל את ההזדהות עם מטרות לאומיות. מצד שני כשהסגר יסתיים, הרבה מדינות יצטרכו להפעיל מדיניות צנע כדי לכסות את החובות אז יכולה להיות מגמה הפוכה, ירידה ביכולתה של המדינה לעשות מהלכים דרמטיים".
ח"כ ארבל מש"ס מתקומם נגד האמירות של כץ. "לומר 'עוני מבחירה' זה מופרך", הוא אומר, "אנחנו כחברה צריכים לייצר להם כלים להגיע לאותם יעדים. אם רוצים להנגיש אקדמיה לציבור החרדי למשל – יש לאפשר לימודים בהפרדה. בתארים מתקדמים זה עדיין לא קורה".
"מה שהמתנגדים להשקעה באוכלוסיות חלשות מפספסים הוא שהרווח הוא של כולנו", אומרת אברהם, "אם האוכלוסיות האלה יזכו ליותר השכלה, התוצר יעלה, תשלומי המיסים יעלו וגם השירותים שכולנו מקבלים במערכת הבריאות. חינוך מגיל אפס לכולם מאוד חשוב, אם לא נשקיע אז הנטל עלינו יגדל ויגדל".
למצביעי העבודה לא היתה תודעה סוציאל דמוקרטית
לאור המפלה של מפלגת העבודה, שמונה כיום שלושה חברי כנסת בלבד, ששניים מתוכם כנראה בדרך לממשלה, מי מקדם היום את העמדה הסוציאל דמוקרטית בכנסת?
"גם במפלגת העבודה הם לא היו סוציאל דמוקרטים", מבקש ח"כ יונה להבהיר. "זה לא שהם זנחו את הרעיון, אף פעם לא הייתה הלימה. לרבין הייתה גישה עוינת מאוד להסתדרות. האי הלימה הזו נמשכת כבר עשורים: בסופו של דבר המצביעים לעבודה היו מעמד ביניים שהיתה להם תודעה אנטי סוציאל דמוקרטית. דווקא עכשיו בכחול לבן, שאליה המצביעים האלה נדדו, יש הלימה בין דפוסי ההצבעה של הציבור לבין המצע של המפלגה".
אין כלום כי לא היה כלום?
"ממש ככה. כשהייתי חבר כנסת והייתה יוזמה לתקציב דיפרנציאלי לתיכונים, לתת יותר כסף ליישובים חלשים על חשבון חזקים, בין המתנגדים הבולטים היו נציגי השלטון המקומי ממפלגת העבודה, כמו רון חולדאי. הם יצאו מגדרם. כתבו מכתב נזעם לבוז'י הרצוג וביקשו 'שיחזיר אותי לתלם'".
לפי התיאור של יונה, נראה שאף אחד לא שש באמת לוותר על המשאבים שלו, או כמו שצליל אברהם מגדירה את זה: "ישראלים מרגישים שהמדינה צריכה לתת להם יותר, אבל שמישהו אחר צריך לשלם על זה".
"בתחום הקרקעות זה ממש מביש", ממשיך יונה. "חשבתי שיש לבטל ועדות קבלה ביישובים קהילתיים, אבל מה פתאום? החברה הישראלית מסתגרת בקהילות מגודרות ביישובים סגורים, ומפלגת העבודה נשאה בגאון את הדגל של הסגירות הזו. כשניסיתי לגעת בדבר הקדוש הזה, העליתי את חמתם".
אם להקשיב לתיאורו של יונה, הכוחות הפוליטיים שיכולים לקדם צדק חלוקתי ושוויון הזדמנויות הם הרשימה המשותפת, המפלגות החרדיות במידת מה, ואולי ח"כים אחדים ממרצ, אך ללא ספק הרבה פחות לאחר שאילן גלאון יצא מהתמונה.
"מי שיוביל להעמקת מדינת הרווחה, למדיניות יותר סוציאל דמוקרטית זו הרשימה המשותפת", טוענת ג'לג'ולי. "חד"ש זה מובן מאליו, היא תמיד הייתה סוציאליסטית, אבל גם בתוך התנועה האיסלאמית אפשר לראות את הדבר הזה. יש הסכמה ברורה שהנושאים שהם יובילו בכנסת הבאה הם נושאים חברתיים כלכליים. לא פלא שכשעשו את החלוקה לוועדות הכנסת, הרשימה ביקשה את העבודה והרווחה".
הסוציאל דמוקרטיה מחכה לשעת הכושר
בשנים האחרונות נשמעות ביקורות חריפות על ש"ס שאינה מבצעת את תפקידה בשמירה על השכבות החלשות. ח"כ ארבל מתאר תמונה אחרת. "אין ספק, ואני מדבר כמי שנמצא במפלגות הימין, מדיניותו הכלכלית של נתניהו מושתתת על תפיסות קפיטליסטיות בעיקרן, מבית המדרש של MIT בארה"ב", הוא אומר. "אך באופן עקבי ש"ס וגם המפלגות החרדיות בכלל היו סוג של מצפן או מגנט שמנסה למשוך מבחינה כלכלית שמאלה", הוא מתאר. "לא הגענו למצב של שמאל כלכלי חברתי, אבל בהחלט יש כאן תפיסות של ימין כלכלי עם חמלה".
איפה לדוגמה הייתם אצבע בסכר?
"דרעי הקים 7 ועדות גיאוגרפיות כדי לייצר צדק חלוקתי על ידי העברת שטחים, שינוי הגבולות והעברת הכנסות. לאחר הדיונים רמת חובב למשל העבירה לראשונה ארנונה עסקית לחורה, יישוב בדואי סמוך. אין סיבה שהם לא ייהנו מהמשאבים שהמדינה מייצרת. גם נתב"ג התחילה לשלם ארנונה למי שסובלים שנים מהרעש – רמלה, לוד ואור יהודה הסמוכות, בחלוקה לפי מצב סוציו אקונומי".
לפי מסמך שהפיץ משרד הפנים, בסך הכל הוחלפו כ-48,000 דונם בין רשויות וחולקו הכנסות בגובה 160 מיליון ש"ח. חלק מהתהליכים נעצרו עם הבחירות, כמו למשל העברת שטחי המסחר של באר טוביה העשירה לקרית מלאכי. "זה מאוד קשה, כל פעם שאתה מעביר גביה אתה מעורר אמוציות, עתירות לבתי משפט", מתאר ארבל. "צריך לקבל החלטות לא פופולריות כדי ליצור חברה יותר מתוקנת שבה ילד מקרית שמונה, מחורה ומתל אביב יגיעו לאותם מקומות".
חרף התחזיות הפסימיות, פרופ' יונה מזכיר שהרעיונות הסוציאל דמוקרטיים מחכים ומתבשלים לקראת הרגע הנכון בהיסטוריה. "הניאו ליברלים שקדו על גיבוש האג'נדה גם בזמן שהסוציאל- דמוקרטיה באירופה הייתה בשיאה", הוא מזכיר. "הם המתינו להזדמנות לקדם אותה, עד שתאצ'ר נבחרה באנגליה. יש לשקוד על הרעיונות שכדי שכשתגיע שעת כושר, נוכל לבוא איתם. שהשינוי הגלובלי הזה לא יתפוס אותנו בהפתעה".
אז אולי השינוי הגלובלי הזה קורה בדיוק עכשיו, כשאנשים בכל העולם מבינים שאם המדינה לא עריבה להם בשעת משבר כמו זה, הם עלולים למצוא את עצמם ברחוב. אולי הוא מתרחש שאנשים מבינים שבלי שירותי בריאות מתפקדים, המונים פשוט ימותו.
"זו ההזדמנות שלנו להחזיר את המגזר הציבורי לקדמת הבמה", מסכימה ג'לגולי. "אנשים מבינים עכשיו שזה הדבר היחיד שיציל את המדינה".
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן