המתנחלים רצו להתנחל בלבנון, ונכשלו. בעזה זה עשוי להצליח
השיח המתנחלי לגבי יישוב עזה והחשיבות הקוסמית של המלחמה בחמאס דומה להפליא לשיח המתנחלי במלחמת לבנון הראשונה. אז המתנחלים היו חלשים, היום הם אחד הכוחות החזקים במדינה
ראשי גוש אמונים הכריזו שדרום לבנון היא נחלת שבטי אשר ונפתלי ולכן יש להתיישב בה. חייל מתפלל בדרום לבנון, 1982 (צילום: נתי הרניק / לע"מ)
יותר מ-40 שנה חלפו מאז מלחמת לבנון הראשונה, והשיח האמוני-מתנחלי סביב המלחמה ההיא מזכיר באופן יוצא דופן את השיח סביב המלחמה הנוכחית בעזה.
הקריאה וההצדקה לכיבוש רצועת עזה, כולל פינוי תושביה הפלסטינים, מבוססות על שני טיעונים תאולוגיים-יהודיים עיקריים. הראשון מבקש להחיל שם את הריבונות הישראלית מתוך תפיסה טריטוריאלית-תאולוגית, הרואה בשטח הזה חלק בלתי נפרד מגבולות ארץ ישראל, ולכן חלים עליו מצוות כיבוש הארץ ויישובה.
>>בהגנה על משימת חייו, נתניהו מוותר על נקודת יציאה למלחמה
הטיעון השני רואה במלחמה מאבק מוסרי ראשון במעלה כנגד כוחות רשע, שיש לו השלכות גלובליות. המלחמה נתפסת לא רק כמאבק להכרעת החמאס ו/או הפלסטינים, אלא כנועדת לשמש מגדלור מוסרי עבור העולם כולו.
"השאלה היא מדוע אנחנו נלחמים", אמר הרב אורי שרקי לחיילים, רגע לפני הכניסה לעזה. "אפשר להגיד שאנחנו נלחמים כי אנחנו רוצים להגן על עצמנו, שלא יהרגו אותנו, שזה אגב, דבר טוב… אבל כיום אנחנו עומדים בסיטואציה אחרת לגמרי. אנחנו עומדים לא רק מול אויב. אנחנו עומדים מול הרוע. יש תרבות שלמה שהתפתחה אצל אויבינו. תרבות של רצח ואכזריות. העולם כולו מסתכל על מדינת ישראל ושואל את עצמו: האם מדינת ישראל באה רק להגן על עצמה? או שמא היא צריכה להוות מגדלור מוסרי לעולם?
"כשאנחנו הולכים להילחם באויבינו האכזרים, אנחנו צריכים לבוא עם תודעה כזאת. התודעה היא שאנחנו הולכים למלא ייעוד מוסרי. העולם כולו מצפה מאיתנו למשהו… ולכן אנחנו צריכים להבין שאנחנו הולכים להילחם בשביל להביא לעולם יותר טוב. לא רק כדי שלא יפריעו לנו לעשרים שנה או להחליש את הפעולות של החמאס… כאשר אנחנו נלחמים היום, אנחנו כותבים את ההיסטוריה. לא רק את ההיסטוריה של מדינת ישראל, אלא את ההיסטוריה של מלחמת הטוב ברע".
באותה שיחה עם החיילים, הוסיף הרב שרקי שהוא "מקווה שילדיו ונכדיו יוכלו לשחק בגן המשחקים של מה שפעם היה עזה."
בימין מייחסים למלחמה בעזה משמעות קוסמית של מאבק ברוע. חייל משקיף על בית לאהיה, דצמבר 2023 (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)
טיעונים תיאולוגיים דומים עמדו ביסוד התמיכה ללא סייג של הנהגת המתנחלים במלחמת לבנון הראשונה, לפחות בשלביה הראשונים, מיוני 1982 עד ראשית 1983. בעיתון "נקודה", ביטאון המתנחלים, התפתח דיון ער בנוגע לשאלה האם מצוות כיבוש הארץ ויישובה חלה על דרום לבנון, שכן שם שכנו לכאורה נחלות שבטי אשר ונפתלי. חלק לא מבוטל מהנהגת המתנחלים, מחנן פורת עד הרב ישראל אריאל, קראו להקים התנחלויות בדרום לבנון, משום שהאזור מצוי בתחום ארץ ישראל וחלה עליו מצוות כיבוש הארץ ויישובה.
בדומה לדברים שאמר הרב שרקי לפני הכניסה לעזה, גם אז הנהגת המתנחלים תפסה את המלחמה כמאבק הטוב הצרוף ברוע הצרוף. הרב אליעזר ולדמן ראה במלחמה ראשית הגשמת הייעוד הקוסמי של מדינת ישראל בתהליך הגאולה ונשיאתה באחריות לסדר עולמי חדש. המטרה, כתב ולדמן, היא לא רק לעשות סדר בלבנון או להגן על הגליל.
אנחנו "לב האנושות," כתב ולדמן, והתפקיד של ישראל הוא "לעשות סדר בעולם […] סדר ביחסים בין אדם למקום, סדר ביחסים בין אדם לחברו, סדר באומות, סדר בארצות, מי יעשה סדר בעולם? אלה שנכנעים לרשע? מעצמות העולם, שהן בעצמן מלאות רשע, או נכנעות לרשע? עם ישראל הוא היחיד בעולם שמוכן לעשות סדר."
הטבח בסברה ושתילה עורר מחאה רחבה בישראל נגד הממשלה, אולם הנהגת "גוש אמונים", שקם שנים ספורות קודם לכן, התייצבה מאחורי מנחם בגין וממשלתו. בגילוי דעת שפרסמה תחת הכותרת "יישר כוח" ב-3 באוקטובר 1982, כשבוע לאחר "הפגנת ה-400 אלף" בתל אביב נגד הטבח, נאמר כי "גוש אמונים" רואה "במלחמת 'שלום הגליל' (השם הרשמי של מלחמת לבנון הראשונה; א"ק) מצווה ומעשה גדול של קידוש השם המשתלב במהלך פעולת ישראל."
לפי גילוי הדעת, למלחמה יש ארבעה הישגים גדולים: שחרור הגליל מאימת ההפגזות ומעשי הרצח והשבת הכבוד, השלווה והבטחון בחבל ארץ זה; השבת נחלת שבטי נפתלי ואשר לגבול ישראל; שבירת המערך הסורי רב העוצמה; ו"מיגור זרוע הרשע של הטרור האש"פי".
בגילוי הדעת נכתב כי תפקידה של ישראל אינו מתמצה בהבטחת "שלום עכשיו לגליל". "יעודה של ישראל ואחריותה לפעול לפי מידת יכולתה למיגור יסודות הרשעה מן העולם כולו", נכתב שם, ולכן יש לברך את העושים במלאכה ב"יישר כוח גדול" ו"חזקו ואמצו." כלומר, בעוד מאות אלפי ישראלים ראו בטבח בסברה ושתילה משבר מוסרי, הנהגת גוש אמונים בירכה את הממשלה על הרחבת גבולות הארץ ועל תפקיד המוסרי הקוסמי שנטלה על עצמה למגר את הרוע מן העולם.
הקריאה להקמת התנחלויות בדרום לבנון הובילה לדיון לוהט בחוגי המתנחלים. הרב ישראל אריאל, שהיה רבה של ימית וב-1984 הקים את מכון בית המקדש, קרא להתיישבות יהודית מיידית. "בעקבות צה"ל בלבנון, חייבות לבוא התנחלויות!", כתב ב"נקודה" באוגוסט 1982. הוא סיפר שהיו לו שיחות בנושא זה עם ראשי גוש אמונים ומפלגת התחיה, שהוקמה שנים בודדות קודם לכן כשעל מצעה התנגדות להסכם השלום עם מצרים ופירוק ההתנחלויות בסיני, והוא שמע מהם "דאגה" לגבי האופן שבו הדבר יתקבל בדעת הקהל.
הבין שהציבור הישראלי לא מוכן להתנחלויות בלבנון. חנן פורת בביתו בכפר עציון, 2008 (צילום: נתי שוחט / פלאש 90)
"אמרו לי שאם צה"ל יישב שם (בדרום לבנון) שנה, נוכל אז להתחיל לדבר על התנחלויות", כתב אריאל. "אנשים עדיין בהלם אחרי ימית. חבל. לדעתי, זה המבחן האמיתי שלנו. עלינו להתיישב מיד באזור זה; אזור שניתן לנו כנחמה לאחר שאיבדנו את הדרום. הקב"ה בחסדו נתן לנו ארץ חדשה כדי שנוכל להחזיק בה… בעקבות ההתיישבות, תבוא ההתעוררות בעם. כך צריך לעשות בלבנון. אנחנו חייבים להתיישב שם".
אולם הממשלה בראשות בגין התנגדה לרעיון הזה והודיעה שלישראל אין שום תביעות טריטוריאליות מלבנון. בסופו של דבר, גם הנהגת המתנחלים הכירה במגבלות כוחה. חנן פורת, למשל, שהגדיר את מלחמת לבנון הראשונה כמלחמה לשחרור נחלות אשר ונפתלי, הסביר שכרגע אין היתכנות פוליטית להקמת התנחלויות בדרום לבנון וכי העם בישראל עדיין אינו בשל לכך.
הרב יואל בן נון, שקיבל את התפיסה הרואה בדרום לבנון חלק מגבולות ארץ ישראל, גם הכיר במגבלות הכוח. "המחשבה האומרת שאין זו השעה ולא זה הזמן להרחבתה של ארץ ישראל בקדושתה של הלבנון", כתב בן נון ב"נקודה" בינואר 1983, "אינה ויתור אלא דחייה וסיבותיה רבות: אם מפני שאין שום תודעה לאומית שלנו לגביו, אם מפני שהמנהיגות הודיעה על כוונה ברורה שלא לכבוש […] וגם אם מפני שכבר כשל כוח הסבל של העם לשאת במלחמות והדבר עלול לסכל את מה שכבר השגנו".
כידוע, התנחלויות לא נבנו בדרום לבנון, אבל ישראל נשארה שם 18 שנים מדממות, עד הנסיגה במאי 2000. ב-1982 חיו בשטחים הכבושים בגדה וברצועת עזה כ-21,000 מתנחלים, מועצת יש"ע היתה בת פחות משנתיים, ותנועת המתנחלים עצמה רק החלה לצבור כוח פוליטי. ב-2023 תנועת המתנחלים היא אחד ממוקדי הכוח המכריעים, ונציגיה יושבים בצמתים מכריעים במוסדות המדינה וקביעת המדיניות.
נכון שהמתנחלים אינם עשויים מקשה אחת, אך הזרם האמוני-חרד"לי הוא שמבקש לדבר בשם כולם. קשה לדמיין מה היה קורה בדרום לבנון ב-1982 אילו כוחם של המתנחלים אז היה דומה לכוחם היום. אך השיח אז, כשהיה להם כוח פוליטי מועט, והשיח היום, כאשר כוחם פוליטי רב, מלמד אותנו שהמטרה נותרה זהה. ההבדל הוא שהיום לזרם האמוני-חרד"לי יש יכולת לנסות ולקבוע עובדות בשטח ברצועת עזה, שב-1982, בלבנון, עדיין לא היו לו.
אשר לתפיסה האמונית-מתנחלית, לפיה המלחמה בלבנון ב-1982 והמלחמה בעזה היום מייצגות מגדלור של צדק לעולם, הרי הפער בינה למציאות בלתי נתפס, כאשר ישראל על ספסל הנאשמים בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג.
אשר קאופמן הוא ראש המכון ללימודי שלום בינלאומי ע"ש ג'ואן ב. קרוק באוניברסיטת נוטרדאם, ארה"ב
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
