newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

האדמה שחרכנו בלבנון ממשיכה להרעיל אותנו עד היום

מלחמות לבנון הפכו לטראומה ישראלית המודחקת אל תת-מודע קולקטיבי באמצעות אלימות שלטונית ומידע סלקטיבי, שערערו באופן חמור את אמון הציבור בשלטון. אותי זה הוביל לסרב לשרת בשטחים, כי הפסקתי להאמין למניעי ההנהגה הפוליטית והצבאית. 20 שנה לנסיגה, שורת הקברים עדיין דורשת תשובות

מאת:
השאירו תגובה
א א א

במהלך השנתיים האחרונות עברה החברה הישראלית מסע פוליטי מיוחד במינו. ללא מלחמה, הגיעה החברה הישראלית אל עברי פי פחת פוליטית. חוסר היכולת של הקבוצות החזקות ביותר להגיע לעמק שווה פוליטי הינו בולט ועקבי. ברור לגמרי כי הבית מחולק כנגד עצמו. חוסר האמון של כל צד במנהיגים של הצד האחר בולט וזועק מכל פינת רחוב ומכל הפגנה. אי יכולת זו כופה, בעל כורחם של המעורבים, מרחב עצום של מחשבה על אודות הסדרי היסוד בחברה. מה הם גורמי המשבר העמוקים של החברה היהודית-ישראלית?

מחשבות בכיוונים אלה הועמקו עם חודש מאי שבו, לפני 20 שנה, נסוג צה"ל – סופית – מאדמת לבנון. מלחמות לבנון (בלשון רבים) זרעו אי הסכמה, חשד וחוסר אימון שרק הלכו ותפחו עם השנים. לא נראה כי הסיבות להיווצרותם של הפיצול, החשש, החשדנות והכעס פוחתות עם הזמן. מה הם, אם כן, השיעורים באחריות פוליטית אשר ניתן ללמוד מ-42 שנות ההתבוססות של החברה הישראלית בלבנון? כל זאת לאור משבר הקורונה, משפט ראש הממשלה והבית המחולק כנגד עצמו?

חיילים יוצאים מלבנון, אוגוסט 2006 (פייר תורג'מן / פלאש 90)

פעמים רבות נוטה הדיון במלחמות לבנון לגלוש לפרטים ומותיר שאלות מרכזיות ללא מענה. כשהייתי ילד נהוג היה לומר – בשחצנות וביהירות יהודית-ישראלית זחוחה – כי לבנון תהיה המדינה השנייה שתחתום על הסכם שלום עם ישראל. איך קרה, אם כן, שבלבנון יושבים, כך לפחות אומרת ההסברה הממשלתית בישראל, אויבים מושבעים ומרי נפש של החברה הישראלית ומדינת ישראל? כיצד הפכה לבנון לאויבת החברה הישראלית ומדינת ישראל? אין שום ספק כי זהו הישג פוליטי שלילי יוצא מגדר הרגיל שאת רובו ככולו ניתן לייחס למדיניות המלחמה של ישראל כלפי לבנון.

נראה כי הזמן והמרחק הרגשי מאירועי מלחמות לבנון עשויים לאפשר שאלת שאלות באשר לחידה מרכזית זו אודות הטרנספורמציה הלבנונית. התקווה היא כי דיון היסטורי במעורבותה של מדינת ישראל בלבנון עשוי להאיר לא רק את החידה אלא גם את טיב ואת איכות הקשרים שהיו בין ההנהגה הפוליטית והצבאית בישראל ובין אזרחיה. במילים אחרות, כיצד מלחמות לבנון במהלך 42 השנים האחרונות מאירות את טיב ההסכם הבלתי כתוב שבין השלטון ובין אזרחיו, את איכות ההסכם שבין הצבא ובין חייליו, ובעיקר את השאלה אם יש צורך חיוני בשינוי ביחסים מורכבים אלה.

קשר השתיקה

בצורה פרטנית יותר יש לשאול מה היו יעדיהם המוכרזים והידועים של מדינת ישראל ושל צבא ההגנה לישראל עם הפלישה ללבנון, מה עשה שם צה"ל כל כך הרבה שנים ומדוע היינו חייבים לסגת לפני 20 שנה מלבנון, כאשר אנו מותירים מאחורינו שובל ארוך של פצועים והרוגים ישראלים, לבנונים, סורים ופלסטינים? המאמץ הזה של שנת 2000, יש לזכור, נועד כדי לחזור כעבור שש שנים למלחמה של 34 ימים ול-166הרוגים (חיילים ואזרחים) נוספים במהלך מלחמת לבנון השנייה.

מדוע מלחמות לבנון עטופות בשתיקה של שכחה מאולצת? מדוע משתיקים, מטמינים ומסתירים את עלילותיה של מדינת ישראל בארץ הארזים? מדוע הסוד השותק והקבר האטום יאים לכל מה שאירע בלבנון? שקט כפוי, ההופך כברירת מחדל לעדיף, על פני דיון פתוח המבקש הנהרה, הבהרה, הבנה ותשובות? נראה כי לבנון הפכה לטראומה ישראלית. מלחמות לבנון הפכו לחוויה פוליטית המודחקת בכוח אל תת-מודע קולקטיבי באמצעות אלימות שלטונית ואינפורמציה סלקטיבית. כל זאת על מנת שידע ממשי אודות המלחמות הללו לא יצוף ויציף את איכותן של ההחלטות שהתקבלו ואת טיב הפעולות שננקטו. מדוע שתיקת מוות זו מאיימת כל כך? מדוע הפחד מפני חזרת המודחק והמדוכא משתקת כל כך?

ראשית, תחילת ההתבוססות הישראלית בלבנון החלה עם מבצע ליטני. מבצע ליטני של 1978 ביסס את רצועת הביטחון ואת התחלת הקמתו של צבא דרום לבנון שהיה מורכב מנוצרים ושיעים שקצה נפשם בנוכחותם של כוחות לשחרור פלסטין בארצם. אך, יותר מכך, מבצע ליטני החל את תהליך ההתקרבות שבין העלית הפוליטית הליכודית עם העלית הפוליטית הנוצרית בלבנון. התפתחותם של שני תהליכים מקבילים אלה עשויה להסביר במעט את הטרגדיה והטראומה הישראלית בלבנון.

תחילת ההתבוססות הישראלית בלבנון החלה עם מבצע ליטני. חייל צופה על נהר הליטני, 3.3.1978 (משה מילנר / לע"מ)

כידוע, מבצע ליטני החל ב-14 במרץ, 1978, שלושה ימים לאחר פיגוע כביש החוף שבו נהרגו 35 ישראלים בפאתי תל-אביב, בלב ליבה של ישראל. בסיומו, מבצע ליטני הסיג את כוחות אש"פ השונים מעבר לליטני; כוחות צה"ל שהו אז כשלושה חודשים בלבנון. נראה כי מבצע ליטני טבע את מודל ההתייחסות של מנהיגות הליכוד כלפי לבנון. אני קורא לדפוס זה: פוליטיקת פעולת תגמול. מדינת ישראל וצבא ההגנה לישראל מגיבים באש או בפעולות צבאיות על פרובוקציה של ירי או רצח שבוצעה על ידי ארגוני טרור. בתחילה היו אלה פלסטינים; לאחר מכן לבנונים מוסלמים אשר פעלו כנגד צה"ל כארגוני גרילה מקומיים. "פעולת תגמול" היה ההיגיון אשר הנחה את פעולתה של ישראל בכל 42 השנים האחרונות בלבנון. לדפוס פעולה זה היה כמובן הקשר פוליטי.

עלייתו של הליכוד לשלטון אירעה במאי 1977. מבצע ליטני החל כשממשלת מנחם בגין הראשונה היתה אחד עשר חודשים בשלטון. נראה אם כך כי מבצע ליטני טבע את דפוס הפעולה של הממשלה השמונה עשרה של מדינת ישראל כלפי לבנון.

חלומות עוועים על סדר אזורי חדש

חלום העוועים שמדינת ישראל יכולה לעשות סדר חדש בלבנון החל להתרקם ולהתפתח כבר אז. התפתחות החלום היתה נטועה בקשרים צבאיים וכלכליים ענפים שצה"ל ביסס עם המליציות הנוצריות והשיעיות בדרום לבנון וכן קשרים של המוסד עם המנהיגות הנוצרית בביירות. ההיגיון המנחה שהחל ללבוש צורה היה כי הישראלים יביסו את הפלסטינים בדרום לבנון, ויאפשרו את שלטון הנוצרים בביירות; כך יחסלו בפעולה אחת את הדרישה הפלסטינית לקימומה של מדינה פלסטינית עצמאית בשטחים הכבושים, ותוך כדי כך יעמיקו את הברית הפוליטית בין ישראל ולבנון. אם כך, רעיון של ברית יהודית-נוצרית לגירושם של פלסטינים לוחמים מלבנון וכנגד שיעים-מוסלמים ודרוזים בלבנון, החל לרקום עור, גידים וצורה ממשית כבר בסוף שנות ה-70.

השאלה שיש לשאול היא כיצד מדינת ישראל ובעקבותיה החברה הישראלית, נרתמו לפרוייקטים מגלומנים אלה של פתרון שאלת פלסטין דרך מלחמה בלבנון וקביעת סדר חברתי חדש לשכנה הצפונית? כיצד ניתן היה לחשוב שתבוסה פלסטינית בלבנון תביא לחיסולה של התנועה לשחרור והגדרה לאומית של הפלסטינים בגדה או בעזה? מהיכן באו רעיונות אלה של חבירה לכוחות הנוצריים בלבנון כבעלי ברית הנאמנים ביותר ליהודים ולחברה הישראלית במזרח התיכון?

ידיעה היסטורית מרפרפת ביותר אודות פלסטינים, לבנונים נוצרים ומוסלמים היתה מציגה רעיונות אלה כחסרי שחר וכנעדרים כל יכולת מימוש באופן ברור ולאור ניסיונות עבר היסטוריים. אם כך, מי היו מוביליהם של רעיונות אלה? על סמך איזו אינפורמציה חברתית והיסטורית קיבלו הם את החלטותיהם? שאלות אלה נשארות עדיין ללא מענה ברור.

היתכן כי זהו הסוד הישראלי אשר קבור באדמה רוויית הדם של לבנון? כיצד עשוי סוד – השערתי – זה להסביר את האסטרטגיה הפוליטית של האליטה השלטת במדינת ישראל בארבעת העשורים האחרונים, במיוחד ככל שהדברים קשורים ללבנון?

שנית, מעניינת ואירונית היא העובדה שמלחמת לבנון הראשונה, למרות היותה אחת מהמלחמות אשר תועדו במהלכן באופן שוטף, נראית ונתפסת כמלחמה שאין שום אפשרות לדעת את מהלכיה הלכה למעשה. כל צעד מהצעדים שננקטו במלחמה מלווה בעדויות ובפרשנויות פוליטיות סותרות.

סג"מ תמיר מסר (משמאל) משוחח על הקרב על הבופור, עם ראש הממשלה מנחם בגין ושר הביטחון אריאל שרון (דובר צה"ל)

הדיסאינפורמציה וההכחשה

גם היום קשה לכתוב מאמר על הגורמים שבעטיים התרחשה מלחמת לבנון הראשונה. אין אפשרות להביע עמדות בביטחון מלא ובהצהרות ברורות על סמך הידע ההיסטורי הפומבי והקיים. לא ניתן לענות לשאלה: מה בדיוק קרה במלחמת לבנון הראשונה? זאת מהסיבות הפשוטות שהידע הקיים אפוף במעטה חשאיות ומעורפל באובך פוליטי מכוון אשר מקשים על ההבנה והראיה. אם כך, סיבותיה ומטרותיה של המלחמה אשר החלה את שהות צה"ל בלבנון בשנת 1982, שהות שנמשכה לאורכן של שמונה עשרה שנים עקובות מדם עד לתאריך הפינוי שהחל בשנת 2000, אינן ברורות.

אציע כאן שתי דוגמאות קצרות, אחדות מיני רבות שאפשר להציע, הפזורות לאורכה ולרוחבה של היסטוריית המלחמה והשהות בלבנון. זהו, אם כן, תיאור קצר של שני אירועים על מנת לסבר את האוזן אודות הבעייתיות העמוקה הקיימת בחומר האינפורמטיבי המצוי.

שתי דוגמאות אלה ידועות; שתיהן נשארו פעורות פה וכאב. שתיהן מלאות סתירות; אך, שתיהן מעידות על הבעייתיות הרבה בהתנהלות הדרג המדיני מול האזרחים של מדינת ישראל ושל הדרג הצבאי מול החיילים של צבא ההגנה לישראל. התנהלות אשר מיסמרה את שהותו של צה"ל בלבנון במסמרי פלדה ארוכים של שכול, הרג והרס במשך 18 שנים.

האירוע הראשון קשור לקרב העקוב מדם שהתנהל על מצודת הבופור. עד היום לא ברור לגמרי האם קרב זה היה נחוץ. כיצד נקבע שיש להילחם על המבצר, והחשוב מכל, מדוע היה פער בין גרסת אלוף הפיקוד ומפקד האוגדה באשר לפקודה על כיבוש המצודה. חקוק בזיכרון הקולקטיבי ביקורו של ראש הממשלה מנחם בגין על הבופור והשאלה שהוא שאל את אחד מקציני סיירת גולני אשר לחמו שעות ספורות לפני כן: "האם היו להם מכונות ירייה?"

בפנותו אל התקשורת ובעודו על ההר הודיע ראש הממשלה מנחם בגין כי הבופור נכבש: "ללא אבידות". דברים אלה נאמרו בבוקר של ה-7 ביוני, 1982, בעוד ראש הממשלה על ההר ובהיותו מלווה על ידי שר הביטחון אריאל שרון. בקרב שניהלה סיירת גולני, אשר הסתיים שעות ספורות לפני כן עם כיבוש הבופור, נהרגו 6 חיילים ונפצעו לא מעטים. ראש הממשלה לא ידע; או ששר הביטחון לא סיפר. שתי האופציות גרועות. נוראיות.

יומיים לארח כיבוש הבופור עלה עליו מפקד כוחות המליציה הנוצרית והשיעית של דרום לבנון, באותה עת, הגנרל סעד חדד. הוא הניף את דגל לבנון על הבופור. על הדגל הלבנוני שהונף התנוססו חתימותיהם של קצינים בכירים של צה"ל אשר הבטיחו, מזה זמן רב, לבן בריתם את כיבוש הבופור. נראה שכיבוש המצודה היה מימוש הבטחה שניתנה למליציה הדרום לבנונית במאבק נגד המאחזים הפלסטינים שהיו בדרום לבנון. יתכן, כי כיבוש הבופור לא היה הכרחי ולבטח לא היה נחוץ ביום הראשון של הקרבות במלחמת לבנון הראשונה.

האירוע השני קשור לסירובו של אלוף משנה אלי גבע להשתתף בכיבוש ביירות. בימים הראשונים של הפלישה ללבנון אל"מ אלי גבע שהיה מפקד חטיבה 211 של טנקי מרכבה ערער בקול על השיפוטים הצבאיים והפוליטיים של מפקדיו בצבא. במילים אחרות הוא ערער על הצורך להטיל מצור על ביירות, לחבור לפלנגות הנוצריות ולהקים סדר חדש בלבנון. אל"מ גבע התנגד לתוכניות המגירה של שר הביטחון אריאל שרון ולמדיניותו הצבאית של הרמטכ"ל רפאל איתן. תוכניות מגירה אלה, טענו פרשנים צבאיים רבים לאחר המלחמה, לא היו ידועות לראש הממשלה ונרקחו בין שר הביטחון והרמטכ"ל.

אל"מ גבע השמיע את חששותיו בפני אלוף הפיקוד. זה העבירו לרמטכ"ל, וזה בתורו, הובילו לשיחה עם שר הביטחון. שר הביטחון יעץ לאלוף משנה להציג את דבריו בפני ראש הממשלה. מפקד החטיבה זומן לשיחה עם ראש הממשלה – מנחם בגין. במהלך שיחתם, שאל ראש הממשלה את מפקד חטיבת השיריון האם אין לו אימון ברמטכ"ל. אלי גבע השיב בחיוב. לא היה לו אימון ביושרו של הרמטכ"ל. תוך יומיים משיחה זו, אל"מ אלי גבע פוטר משירותו הצבאי. הוא לא הורשה לחזור ליחידתו. הוא מעולם לא נפרד מחייליו; קצין אחר מונה למפקד והחטיבה המשיכה את לחימתה בלבנון בלעדיו.

אלה הן רק שתי דוגמאות מרבות שניתנות להצגה על שאלות סתומות ולא ברורות במהלך קבלת ההחלטות המדיניות אשר הינחו את פעולות הצבא. ישנן גם שאלות לא מעטות על תרגומן של עמדות מדיניות כאלה לפעולות צבאיות. הסתירות וסימני השאלה הרבים מעידים על בעייתיות רבה בקבלת ההסבר התמים שמדינת ישראל וצבא ההגנה לישראל מקבלים החלטות גורליות על פי מערך שיקולים שהוא ברור, ידוע, לפחות למקבלי ההחלטות, פומבי בפני ציבור הבוחרים, ובעיקר אחראי לגבי חייהם של חיילים ואזרחים כאחד. למשל שאלת הכנסתן של הפלנגות הנוצריות אל מחנות הפליטים הפלסטיניים בביירות.

פעמים רבות מצאתי עצמי חושב על מנחם בגין, ראש הממשלה והדרך שבה הוא נפרד מהחברה הישראלית בסוף חייו. עד כמה מלחמת לבנון הביאה את ראש ממשלת ישראל אל התהום האיומה שנפערה בחייו. יתכן שאני רואה בעיני רוחי בלבד. יתכן, כפי שטען בזמנו נתן זהבי, כי מנחם בגין נשבר כי לא היה נוכח בימיה האחרונים של אשתו ואהבת חייו. לי נראה כי ההסבר "החברתי-פוליטי" הוא בעל תוקף משכנע יותר.

ראש הממשלה לא ידע, או ששר הביטחון לא סיפר. שתי האופציות גרועות. נוראיות. (הרמן חנניה, לע"מ)

כידוע, ב-31 באוגוסט 1982 עזבו אחרוני הלוחמים הפלסטינים את לבנון מנמל ביירות. ב-14 בספטמבר 1982, נהרג באשיר ג'ומייאל בעקבות פיצוץ של מטען חבלה אשר הופעל על שיירתו בביירות. ג'ומאייל – בן בריתה של ישראל – נבחר זה עתה לנשיאה הנוצרי של לבנון. בין ה-16 ל-18 בספטמבר ערכו הפלנגות הנוצריות, טבח במחנות הפליטים של סברה ושתילה. לאחר הטבח ובעקבות לחץ בינלאומי, ישראל נסוגה מביירות.

בפברואר 1983 החלו הדיונים בממשלה על המלצותיה של ועדת כהן. בדיון הראשון הציע השר בלי תיק מרדכי בן פורת שכל הממשלה תתפטר על מנת שלא להטיל את כל כובד האחריות רק על שר הביטחון אריאל שרון. בין המתנגדים לדבריו היה השר יוסף בורג אשר דחה את הצעת ההתפטרות בעקבות המלצות הועדה. השר יוסף בורג טען כי אין הוא מסכים להתפטר בעקבות אירוע: "שלא הייתי אחראי לו, לא סיפרו לי ולא ידעתי. דבר שלא ידעתי איני יכול להיות אחראי לו".

שר הפנים בממשלת ישראל, אשר לקח חלק בדיונים של הגוף האחראי והבלבדי על קבלת ההחלטות הגורליות ביותר, החלטות שעלו בחייהם מאות חיילים ישראלים ואלפי לבנונים, פלסטינים, סורים ואחרים, אומר שהוא לא ידע על ההתקרבות בין ישראל לפלנגות הנוצריות; שאין הוא אחראי למה שהתרחש בלבנון; ושמעולם הוא לא ידע על תוכן מגעים אלה דבר.

אובדן האמון והסירוב

עד היכן יכולה בורות פוליטית והיסטורית לשמש כמכסה או ככיסוי לחוסר אחריות חברתית ומוסרית? הרי האסטרטגיה של ישראל לעשות סדר חדש בלבנון היתה חלק משמעותי של דיוני הממשלה ב-6 השנים האחרונות. בלי שום ספק, הממשלה ה-19, בה כיהן השר יוסף בורג כשותף בכיר ומרכזי כשר הפנים וכמייצגה של המפלגה הדתית-לאומית, אשר היתה שותפה בכירה בקואליציה ממשלתית גם בממשלה הקודמת. איך יתכן כי הוא לא ידע, לא סופר לו ועל כן אין הוא אחראי. הוא הרי הרים את ידו לאישור המלחמה.

מנחם בגין הודיע על התפטרותו מהממשלה, ב-28 באוגוסט, 1983 במילים אלה: "…אני מודיע בזה לממשלה על כוונתי להתפטר מתפקידי כראש הממשלה. אני לא יכול למלא את התפקיד הזה…." בשנת 2011, רואיין על ידי בן כספית מרדכי ציפורי שהיה שר התקשורת בממשלת ישראל במלחמת לבנון. הראיון נסוב על התגלגלותה של מלחמת לבנון ועל הקריירה הצבאית והפוליטית של השר לשעבר. בתגובה לשאלה מה גרם למנחם בגין לפרוש אמר השר מרדכי ציפורי כי הרוגי המלחמה הם אשר "הרגו" את מנחם בגין "כן. לא אכפת לי להגיד בקול רם את האמת הפשוטה. אני רואה בשרון ורפול אחראים לאלף קברים של בחורים צעירים. זה לא מרפה ממני. אלה הרוגי חינם. אני לא אשכח את זה. גם לעצמי אני לא סולח".

כשקראתי ראיון זה בפעם הראשונה הפך ההד העמום שהיה בקרבי לגבי ממלחמת לבנון לצל כבד. בשלוש השנים הראשונות (1982-1985) לאחר מלחמת לבנון הראשונה שירתי כמפקד פלוגת חי"ר שלוש תקופות מילואים בלבנון; סך הכל שישה חודשים. לאחר קריאת הראיון והמאמר הבנתי טוב יותר מדוע סירבתי לשרת בשטחים הכבושים בשנת 1988. הסיבות התבהרו. הגעתי למצב שבו העזתי לומר, ראשית לעצמי ועלכן גם לרשויות השלטון בישראל: אין אני מאמין ביכולת השיפוט וההחלטה של הדרג המדיני והצבאי של ישראל. אין ספק, כי מלחמת לבנון הראשונה היתה בעבורי קו פרשת מים שבו האימון שלי בכשירות ואמינות תהליך קבלת ההחלטות של המערכת הפוליטית והצבאית הוטל לספק עמוק. ספק שגרם לי לסרב לשרת בשטחים בפברואר 1988, לאחר פרוץ האנתיפאדה הראשונה.

לו היתה בידי האפשרות הייתי מזמן את מנחם בגין לשיחה נוספת עם אל"מ אלי גבע ומבקש להיות נוכח. הייתי שואל את ראש הממשלה: "האם גם היום היית מפטר את מפקד חטיבת השיריון אשר ערער על אמינותו של הרמטכ"ל? על הנחיצות של תקיפת ביירות? האם היית מפטר אותו בדרך שבה נפטרת ממנו בקיץ 1982?" הייתי מוסיף ואומר: "לו היית מקשיב לדבריו של  גבע, יתכן והיו נמנעות ממך חלק מהשגיאות להן היה שותף בידיעה או בהכחשה? אולי היית מסיים את חייך עם משא אחר מאשר יגון עמוק שקבר אותך תחתיו"? לצערי, מפגש כזה אינו אפשרי.

הפגנת ענק של כ-400,000 משתתפים בקריאה להקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקירת הטבח בסברה ושתילה בלבנון, בכיכר המדינה בתל אביב, 25.9.1982 (מיקי שוביץ / לע"מ)

במהלך 18 שנים שבין מלחמת לבנון הראשונה ונסיגת צה"ל מדרוך לבנון, נהרגו  1216 חיילים. במהלך 3 השנים הראשונות של מלחמת לבנון הראשונה נהרגו 654 חיילים. במהלך 15 השנים הבאות נהרגו 562 חיילים במלחמה על רצועת הביטחון בדרום לבנון. בתקופה זו נפצעו 3750 חיילים. מניין ההרוגים מחיילי הצבא הסורי, הכוחות הפלסטינים שהיו ביחידות השונות של אש"פ, והן אזרחים לבנונים ופלסטינים, לא ידוע. הוא נאמד בכמה עשרות אלפי הרוגים.

ב-4 בפברואר 1997 התרסקו בתאונה שני מסוקי יסוער של צה"ל, בתחום ישראל. בהתרסקות זו נהרגו 74 חיילים שהיו בדרכם למוצבים שונים בדרום לבנון. ההנעה של חיילים באמצעות מסוקים היתה חלק מהניסיון למנוע את היפגעותם של חיילים ממטעני צד וממארבים של כוחות חיזבאללה. חיילי צה"ל הפכו למטרות בדרכם חזרה מחופשות של סופשבוע או ביציאתם לחופשה. חיזבאללה, שפוליטיקאים ישראלים המשיכו לקרוא לו ארגון טרור גם במהלך 18 שנות השהייה בדרום לבנון, הוכיח את שורשיו העמוקים בשטחי דרום לבנון. ברור לגמרי כי החיזבאללה נהנה מתמיכה של האוכלוסיה כמו כל ארגון גרילה. כך ראוי היה לקרוא לו. לכל מי שרצה לראות ולהודות, הסיבה העיקרית למאבק של החיזבאללה בצה"ל, היתה עצם השהייה של צה"ל בדרום לבנון ומעורבותה של מדינת ישראל בפוליטיקה הלבנונית. עם השנים התפתח ארגון זה לגוף פוליטי עם יעדים לבנונים ועם קשרים בינלאומיים עם סוריה ואירן.

עם התרסקות המטוסים הפכה מחאת ארבע האמהות לתופעה חברתית. ראש הממשלה, אהוד ברק שנבחר בשנת 1999, לאחר מסע בחירות אלים במיוחד, הבטיח כי יפנה את צה"ל מדרום לבנון. הוא עשה זאת. עם נסיגת צה"ל, צבא דרום לבנון התפרק. חיילים רבים מצבא זה צבאו על גדרות הברזל שעל הגבול בין ישראל ולבנון בחפשם מקלט. חלק מהפרשנים קוראים ליציאה של צה"ל מדרום לבנון נסיגה מחפירה. אם כך, במאי שנת 2000 נסגר פרק כואב ושותת דם של מעורבות ישראל בפוליטיקה הלבנונית דרך הניסיון לעצב סדר חדש בלבנון.

ביוני 2006 היו אירועים נוספים על הגבול בהם נהרגו 3 חיילים ונחטפו שניים. ישראל יצאה למלחמת לבנון השניה. מלחמה זו ארכה 34 יום. במהלכה נהרגו 122 מחיילי צה"ל ו-44 אזרחים נפגעו כתוצאה מהפצצות של החיזבאללה אל תוך ישראל. ארגון הגרילה שלחם בכוחות הישראלים על אדמת לבנון ברצועת הביטחון, הפך לארגון צבאי אשר העז לפגוע באזרחי מדינת ישראל בשטחה היא ולקרוא עליה תיגר במרחב הלבנוני.

הבסיס לתפקודה התקין של חברה ושלטון הינו מרכיב של אימון ולגיטימציה שיש לשלטון בעיני ובלבבות האזרחים. נראה כי אימון אזרחי בשלטון בישראל מעורער לחלוטין. שורשיו של חוסר אימון זה עמוקים; אך, חלקם לבטח מגיע למניעי המוזרים של מלחמות ישראל בלבנון. האליטות השלטות בישראל קוצרות את הסופה אותה זרעו גם באדמת לבנון. מצב יחסים מעורער זה בא לידי ביטוי חריף גם במשבר הקורונה הנוכחי. הצגה דרמטית של בית חצוי זה הופיעה עם משפטו של ראש הממשלה בימים אחרונים אלה.

בונקר היהירות והציניות הישראלית, קהות החושים הישראלית כל כך למתרחש ההיסטורי והחברתי במזרח התיכון, דוקטרינות ביטחוניות מטומטמות הנכשלות פעם אחר פעם בהשגת מטרות של ביטחון, טופחות על פניה של החברה הישראלית באמצעות שורות ארוכות של קברים

נגיף הקורונה אפשר למערכת הפוליטית הישראלית מפלט של רגע, מחד. תחושת הבהלה והדחיפות אשר התלוותה להופעת המגיפה, איפשרה לרבים את רוחב הלב בהתייחסם לשלטון. השלטון קיבל אשרה; נוספת. השלטון קיבל את אימון הציבור; בערבון מוגבל. הציבור מוכן היה ללכת בעקבות החלטות השלטון ולאפשר את ההתגברות המשותפת על התפשטותו של הנגיף הקטלני והמאיים.

מאידך, מגיפת הקורונה השתלבה בהיסטוריה של החברה הישראלית באופן ישראלי לגמרי. כאילו הקורונה לא חידשה דבר ביחסים שבין השלטון והאזרחים. מדיניות השלטון נבחנה בעיניים חשדניות. האם השלטון עושה את דבריו על מנת להציל את עורו או שהשלטון נאמן לתפקידו המרכזי להגן על אזרחי המדינה? זוהי שאלה המרחפת באוויר ברגעים אלה ממש. נראה כי הדעות חצויות בנושא. הבית הישראלי החצוי כנגד עצמו ממשיך את דרכו המתנדנדת אל תוך עתיד היסטורי מוטל בספק, בחשדנות ובפיקפוק.

בונקר היהירות והציניות הישראלית, קהות החושים הישראלית כל כך למתרחש ההיסטורי והחברתי במזרח התיכון, קיבעונות מחשבתיים באשר לאיכותיות האנושית של הצדדים, דוקטרינות ביטחוניות מטומטמות, הנכשלות פעם אחר פעם בהשגת מטרות של ביטחון, טופחות על פניה של החברה הישראלית באמצעות שורות ארוכות של קברים. טיפשות והתנשאות כוחנית אשר מתעלמות ממרכיבים יסודיים כל כך של חשיבה הגיונית. העדרה של חשיבה עצמאית בקרב מקבלי ההחלטות והאזרחים נוכח וברור. חשיבה המשוחררת מבונקרים של עמדות מוקדמות ואינטרסים משוריינים הדוחפים, כמעט באופן אוטומטי, את ממשלות ישראל, ואיתן את החברה הישראלית אל מדיניות הרסנית, גורלית ואובדנית.

במאמר זה העלתי על נס את זכות קיומו של סימן השאלה. את נחיצותו של הפקפוק, הערעור, הבחינה הנוספת. את החובה לנקיטת צעדים של משנה זהירות. את הכרח המוטל על אזרחים, חיילים ומפקדים לשקול את כשירותם של מנהיגיהם הפוליטיים ושל מפקדיהם לקבל החלטות הרות גורל. כיום, 38 שנים לאחר מלחמת לבנון הראשונה וממרחק של 20 שנים מנסיגת צה"ל מדרום לבנון, אך 42 שנים מאז הפכה מעורבות ישראלית בלבנון ללחם חוק של החברה הישראלית יש מקום לשאול שנית: מהם הסודות הקבורים באדמת לבנון? מהי מהות הטרגדיה שנוצרה בלבנון. האם הגיע הזמן לשמוע את קולות המיעוט המסרב לקבל את מרות הרוב כהתגלמות השכל הישר? שורת הקברים הארוכה דורשת מענה – מוסרי.

מאיר עמור הוא פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת קונקורדיה שבמונטריאול, קנדה

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
אין עיסה שהוא לא בוחש בה. מוחמד בן זאיד עם נשיא ארה"ב, דולנד טראמפ (דוברות הבית הלבן)

אין עיסה שהוא לא בוחש בה. מוחמד בן זאיד עם נשיא ארה"ב, דולנד טראמפ (דוברות הבית הלבן)

כדאי לשליט האמירויות ללמוד מהעבר: רומן עם ישראל נידון לכישלון

מוחמד בן זאיד הוא מנהיג עם שאיפות מרחיקות לכת. כעת הוא מנסה לבסס את מעמדו באמצעות קשריו עם ישראל, אלא שההיסטוריה מראה שהתקרבות לישראל היא מתכון לכישלון עבור כל מדינה ערבית, ורעל לאזור כולו  

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf