המרוויחים הגדולים מפסק הדין של העליון הם הרודנים של רואנדה ואוגנדה

כותב אורח: איתי מק

בשבוע שעבר אישר בית המשפט העליון את ההסכמים לגירושם של מבקשי המקלט. ההסכמים נערכו בין מדינת ישראל ומדינות שזהותן חסויה לכאורה, אך למעשה ידועה לכול – רואנדה ואוגנדה. פסק הדין של בית המשפט העליון הטביע חותמת כשרות במשטרים הרודניים ובמערכות המשפט שלהם, וקבע שביכולתם להגן על זכויות המגורשים מישראל. ההחלטה התבססה בעיקר על חוות דעת סודיות של משרד החוץ וגורמים אחרים, שהוגשו לשופטים במעמד צד אחד, ללא נוכחות המערערים. בפסק הדין נמנעה הנשיאה נאור מהתייחסות לגופה של הטענה, שהמדינות האמורות אינן דמוקרטיות המגנות על זכויות אדם, והשופט רובינשטיין העיר שהמעקב אחר גורל המגורשים צריך להיות הדוק, ואף הוסיף שאין בהערה זו משום פגיעה חלילה במשטר שם.

השופטים הביעו חוסר נוחות מכך שחלק מההסדרים לגירוש הם הסכמות בעל-פה שלא עוגנו בכתב, אך קבעו שאין זו עילה לפסילתם. השופט רובינשטיין צדק כשהזהיר שהסכמות בעל-פה עלולות להתרוקן מתוכנן עם חילופי המשטרים, אך הוא לא העז ללכת עוד צעד קדימה ולומר את האמת במלואה: החלטת בית המשפט הופכת את מדינת ישראל למושקעת בעתידם של יורווי מוסווני ופול קגמה, רודני אוגנדה ורואנדה, שהרי עם נפילתם ההסכמות בעל פה לא יהיו שוות דבר.

פליטים תמורת נשק

זאת השקעה מפוקפקת. מוסווני שולט באוגנדה מאז 1986, וקגמה שינה את החוקה ברואנדה כדי לשלוט לפחות עד 2034. שניהם פועלים במרץ לשימור נשיאותם לכל ימי חייהם באמצעות בחירות לא תקינות, מעקב מתמיד אחרי פעילי האופוזיציה ורדיפתם, עינויים, העלמת מתנגדיהם ורציחתם, הגבלת חופש העיתונות וביצוע פשעים גם במדינות השכנות. משטר קגמה ברואנדה תומך מזה שנים במליציות שרוצחות ומשתמשות באונס כנשק מלחמה במזרח קונגו, ובשנתיים האחרונות גם במליציות בבורונדי. עתידם של שני הרודנים רחוק מלהיות וודאי. משטר קגמה וכוחות הביטחון שלו נשענים על מיעוט אתני זעיר – לא על כלל בני שבט הטוטסי, אלא על המעגלים הקרובים ביותר לקגמה מקבוצת המורדים לשעבר שהנהיג בעבר (RPF) ואשר תפסה את השלטון ברואנדה לאחר רצח העם. מצבו הבריאותי של מוסווני, רודן אוגנדה בן ה-73, אינו ברור. לפני כשנה, בטקס באנטבה, בלבל מוסווני בין תכנית אוגנדה להצהרת בלפור וחזר וקרא למדינת ישראל פלסטין. חברו הקרוב, בנימין נתניהו, ישב בקהל וצחקק.

חרף החיסיון על תוכן ההסכמים בין ישראל לרואנדה ולאוגנדה, פעילי זכויות אדם ועיתונאים מניחים שישראל משלמת בנשק בתמורה לקבלת מבקשי המקלט. גם אם הסכמי הגירוש לא כוללים סעיפים מפורשים בעניין העברות נשק, הרי שישראל מספקת אמצעים לדיכוי פנימי התורמים לשימור המשטרים הרודניים. קגמה נהנה כיום, בין היתר, מרובי תבור תוצרת ישראל ומאימוני מג"ב לכוחות הביטחון שלו ללחימה בטרור, למרות שהטרור העיקרי ברואנדה הוא טרור מדינתי מצד כוחות הביטחון כלפי האזרחים. ב-1994 חידשה ישראל את יחסיה הרשמיים עם אוגנדה. בימינו, אוגנדה היא אחד היעדים האפריקאיים המרכזיים של ישראל לייצוא נשק, מערכות מעקב ואימונים. אוגנדה חשובה לישראל גם מפני שהחל משנות ה-60 היא משמשת צינור הזרמת נשק למורדים בדרום סודן, ומ-2011 למדינה העצמאית של דרום סודן. לפי דו"ח של מועצת הביטחון של האו"ם, בשנת 2014 – בעיצומה של מלחמת האזרחים הרצחנית בדרום סודן העצמאית – רובי מיקרו גליל תוצרת ישראל עברו מאוגנדה אל כוחות הביטחון הדרום סודניים, שביצעו באמצעותם פשעים נגד האנושות.

> שקט מסיתים: נתניהו נואם והתקשורת עוברת לדום

יש להניח שתמורה ישראלית נוספת היא יחסי ציבור ולגיטימציה למשטרים של מוסווני וקגמה. להבדיל ממדינות האיחוד האירופאי וארה"ב, המבקרות מעת לעת את מצב זכויות האדם במשטרים הרודניים הללו, כמו גם את הבחירות המפוקפקות שנערכות שם ואת סירובם של קגמה ומוסווני להתפנות מכיסאם, מדינת ישראל משווקת את קגמה ומוסווני כשני מנהיגים דגולים, השותפים לערכיה, למאבקה בטרור ולתפיסותיה לגבי פיתוח כלכלי. קגמה ביקר בישראל בחודש יולי, רגע לפני ה"בחירות" האחרונות ברואנדה ב-5 באוגוסט, שבהן הוא נבחר ברוב של 99% מהקולות. נתניהו אמר לעיתונאים שסקרו את הפגישה: "אני חושב שלרואנדה יש מזל רב שהוא המנהיג שלה". במכתב ששלח נתניהו למוסווני באוקטובר 2016 נכתב: "אני מצפה לעבוד איתך בשנים הבאות כדי לחזק את השותפות האסטרטגית של ישראל ואוגנדה ולקדם את האינטרסים המשותפים לשתי המדינות." מכתבו של נתניהו פורסם באתר האינטרנט הרשמי של בית הנבחרים האוגנדי, יחד עם מכתבי תמיכה במוסווני מהנשיא הרודן של סין ומנשיא בורונדי, האחראי לפשעים נגד האנושות.

בשנים האחרונות נהיו רואנדה ואוגנדה שתיים מן התומכות האדוקות בישראל בפורומים הבין-לאומיים. לפני ביקורו האחרון בישראל השתתף קגמה בכנס של ארגון AIPAC. כאשר ביקר קגמה בישראל הודה לו נתניהו, אולי בהשפעת נאומו של מוסווני באנטבה: "אנחנו רואים איך אתה עומד לצד ישראל בפורומים בין-לאומיים. כבר ביטאת את העיקרון הפשוט שאנו מאמינים בו, שיחסים בילטרליים צריכים להשתקף בפורומים בין-לאומיים. יש דיסוננס ברור בינינו לבין לא מעט מדינות עדיין. אנחנו רואים את האבסורד בהצבעה של אונסקו שדוד המלך, המתואר עם נבל, דוד המלך לא היה בירושלים, הוא היה בטיבט. הבן שלו, שלמה, לא בנה את בית המקדש, הוא בנה אותו בדרום אמריקה."

מה שהיה היה

הסכמה משוערת נוספת בין הצדדים היא השארת העבר מאחור. כדי לאפשר את הכשרת הסכמי הגירוש לאוגנדה ולרואנדה בדעת הקהל המקומית, וכדי למנוע התנגדות בתוך המשטרים עצמם, למדינת ישראל ולמשטרים הללו יש אינטרס להשכיח את תמיכתה של ישראל במשטרים הרצחניים של אידי אמין באוגנדה ושל ההוטו ברואנדה, שמוסווני וקגמה מרדו נגדם. בתקופת מלחמת האזרחים ברואנדה, שהחלה באוקטובר 1990 עם פלישת ארגון המורדים של הטוטסי בהנהגת קגמה, תמכה ישראל במשטר ההוטו באמצעות אספקת נשק ואימונים. גם לאחר שמלחמת האזרחים הסלימה לכדי רצח עם באפריל 1994, הייצוא הביטחוני הישראלי לשם לא פסק. דיוויד הימרה, היועץ לשעבר של הרודן קגמה ברואנדה בין השנים 2000-2010, אמר שביקורו של נתניהו בקיגלי ביולי אשתקד הוא אבסורדי, מאחר שמדינת ישראל חוסמת כל חקירה פנימית לגבי חלקה ברצח העם ברואנדה, שכלל אספקת רובים, רימונים וכדורים.

בדומה לכך, מדינת ישראל נושאת באחריות, גם אם עקיפה ולא בלעדית, לעלייתו של אידי אמין לשלטון באוגנדה ב-1971, לדיכוי הנרחב כלפי האזרחים ולהפרות זכויות האדם. ישראל אימצה את אידי אמין ועזרה לו לבצר את כוחו עד להפיכה שהוא הוביל בינואר 1971, ולפי דו"ח ועדת האמת של אוגנדה, מיד לאחר ההפיכה, פנה אמין לישראל וביקש סיוע בהקמת שב"כ אוגנדי חדש. גם לאחר ניתוק היחסים בין ישראל לאוגנדה באפריל 1972, הנשק והאימונים שכוחות הביטחון של אוגנדה קיבלו מישראל לא התאדו, והמשיכו לשמש את הדיקטטורה הרצחנית של אמין במשך שנים ארוכות.

בהתאם לכך, לא ידוע שמוסווני וקגמה ביקשו ממדינת ישראל להתנצל ולקחת אחריות על מעורבותה בפשעים הללו. באפריל 2016 דחתה הנשיאה נאור ערעור לחשוף את המסמכים מהסיוע הישראלי לרצח העם ברואנדה. האם אחד משיקוליה היה כבר אז הסכם הגירוש לרואנדה?

> אחרי כמעט שנתיים: הליצן הפלסטיני שוחרר ממעצר מנהלי

משטר דיקטטורי? אז למה אנחנו עושים שם עסקים?

ב-1974 דחה בית משפט העליון ערעור בסכסוך כספי בין שתי חברות ישראליות, על רקע הפסדים שנוצרו לאחת מהן בעקבות גירוש כל החברות הישראליות שפעלו באוגנדה לאחר ניתוק יחסיה עם ישראל שנתיים קודם לכן. השופט לנדוי קבע שהחוזה ביניהן לא מבוטל ושאי אפשר לפטור את האחת מתשלום פיצויים לשנייה, מאחר ש"יש להניח ששני הצדדים כבעלי עסק מפוכחים היטיבו לדעת שבמדינה כאוגנדה, בעלת השלטון הדיקטטורי החשוך, עלולות להתרחש מהפכות ותהפוכות פתאומיות."

אם מדובר בשלטון דיקטטורי חשוך, מדוע ישראל, צה"ל וחברות ישראליות עשו שם עסקים במשך שנים ארוכות ותמכו באידי אמין? אמנם משטרו של מוסווני שונה ממשטרו של אמין, אך פסק הדין של לנדוי משנת 1974 אמור להדהד גם כיום במסדרונות בית המשפט העליון. בית המשפט היה אמור להיות "מפוכח" ולדעת שהמצב ברואנדה ובאוגנדה אינו אידיאלי, בלשון המעטה, ושעסקים עם משטרים מסוג זה הם בעייתיים מאוד כאשר חירות וחיי אדם מונחים על הכף. אין פלא שלמעט סוחרי נשק ועובדי ארגוני סיוע הומניטריים, לא ידועים מקרים רבים של אזרחים ישראלים המתגוררים שם מבחירתם החופשית. יש להניח שגם הנשיאה נאור והשופטים האחרים לא היו מעלים על דעתם לעבור ולהתגורר שם, או לעבוד במערכת המשפט הרואנדית או האוגנדית, שקיבלו פתאום גושפנקא ישראלית של תקינות.

הנשיאה נאור ציינה בפסק הדין שלנוכח חשאיותם של הסכמי הגירוש בית המשפט שימש פה ועיניים למבקשי המקלט בבדיקת ההסכמים. נאור גם חזרה והזהירה שהמדינה המרחיקה היא הנושאת ראשונה באחריות לשלומם של המורחקים, ואם יתברר שזכויותיהם הופרו במדינה זו, ישראל עשויה לשאת באחריות לכך. מאחר שהשופטים בבית המשפט אישרו את ההסכמים, ואף העירו לגביהם בדיון בדלתיים סגורות רק עם נציגי המדינה, גם השופטים אחראים, ולו מבחינה ציבורית, לשלומם של מבקשי המקלט שיגורשו. אחריותם המוסרית של השופטים תקפה לא רק למבקשי המקלט המגורשים, אלא גם לכלל אזרחי רואנדה ואוגנדה, שבמסגרת פתרון בעיותיה הפנימיות של ישראל נגזר עליהם לחיות עוד שנים ארוכות תחת נחת זרועם של מוסווני וקגמה, המרוויחים הגדולים מפסק הדין הישראלי.

איתי מק הוא פעיל ועורך-דין לזכויות אדם, הפועל להגברת השקיפות והפיקוח הציבורי על הייצוא הביטחוני הישראלי.

> עשרות תושבות דרום תל אביב הפגינו נגד נתניהו: "דורשות צדק, לא רוצות הסתה"