המרדף המועד לכישלון אחרי "תמונת הניצחון"

עשרים גברים פלסטינים בתחתונים, אזוקים, עומדים על משאית צבאית בעיר עזה. חייל שעומד על גג המשאית מצלם אותם. "כבר 17 שנה שאנחנו חיים בעושק ומחכים. כשאתם באתם נשארנו בבית, כי אנחנו חיים בשלום", אומר אחד הגברים המבוגרים. לצידו אנשים רועדים מקור. מצלם הסרטון שואל אותו: "מי אשם במצב הזה?" הוא ואחרים משיבים: "באשמת חמאס".

האם זו יכולה להיחשב "תמונת ניצחון"? בעיני החיילים שארגנו אותה אפשר להניח שכן, וגם בעבור רבים בישראל, שמחכים לרגע שבו הפלסטינים, כקולקטיב, יתקוממו נגד חמאס – גם אם זה בעת צילום משפיל, כשחיילים חמושים מסביבך, ולא בטוח שיש אופציה לומר דברים אחרים.

באחת מהצהרותיו בחודש שעבר, הגיב דובר צה"ל, תא"ל דניאל הגרי, לביקורת על הצילומים של פלסטינים בתחתונים: "התמונות שהופצו הן לא של דובר צה"ל. אנחנו מנהלים את התמונות שלנו, ונחליט מה להוציא החוצה", אמר. אבל הנוהג נמשך.

גם בהקשר של המלחמה על התודעה הישראלית, המושג "תמונת ניצחון" די ותיק, ולא הופיע לראשונה ב-7 באוקטובר. לאחרונה דיברו עליו גם בהקשר למחאה נגד ההפיכה המשטרית בקפלן; השתמש בו גם איתמר בן גביר בהקשר של הלשכה שפתח בשייח' ג'ראח; דיברו עליו סביב משפט נתניהו, כשראש הממשלה הצטלם עם שרים מאחוריו. אך במלחמה הנוכחית, נראה שהדבר הפך לאובססיה של ממש. וכשהמטרות המוצהרות – מיטוט חמאס והחזרת החטופים – רחוקות ממימוש ולא ריאליות, אפשר אולי לומר שהמטרה האמיתית שתביא לסיום המלחמה היא השגת "תמונת ניצחון" כלשהי.

נתניהו, למשל, הצהיר כי חיסול יחיא סינוואר יהיה "תמונת ניצחון". על הדרישה הזו חזרו גם בערוץ 7; ח"כ צבי סוכות (הציונות הדתית) הכריז שתמונת הניצחון שלו תהיה "יישובים יהודיים ברצועת עזה"; בתחילת המלחמה נתלו באנרים עם הכתובת: "תמונת ניצחון – אפס תושבים בעזה"; במטה משפחות החטופים אמרו כי תמונת ניצחון תהיה החזרת החטופים; והרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ ואחרים אמרו כי הדחת נתניהו תהיה תמונת הניצחון של החברה הישראלית.

בדרך לאותה תמונה מיוחלת, הצבא מציג מדי יום תמונות שלא ברור ערכן: ממציאת ארנק וכרטיס רב קו שנלקחו לעזה מחייל ב-2014; דרך הצגת מנהרות מבצעיות, משמעותיות יותר או פחות, כמו מתחת לבית החולים שיפא; ועד תיעוד מצולם של הפצצות מהאוויר ומהקרקע.

אחת הדוגמאות הבולטות היתה ההשתלטות על "כיכר פלסטין" בעזה והצבת חנוכיית ענק במקום. בצבא טענו שמשם יצאו הסרטונים של הגעת החטופים לעזה, כשהמון מתגודד סביבם, אך בהמשך התברר כי מדובר בכיכר אחרת, במקום אחר בעיר.

חיילים מפיקים סרטונים

הרדיפה אחר "תמונת ניצחון", לצד התחושה שהכל מותר בעזה, מובילה חיילים להפיק בעצמם שלל תמונות ניצחון אופציונליות, כמו גרפיטי על מבנים; הקדשת פיצוץ בניינים לזכרם של חיילים שנפלו או לביקורת על בג"ץ; הפקת סרטוני טיקטוק בביתם של פלסטינים שנאלצו לעזוב והצבא השתלט עליהם; צילומי חיילים על רקע בתים שעולים באש; ואפילו חלוקת ממתקים על ידי חיילים לאחר חיסול אל-עארורי.

בחירבת חזעה, למשל, צולם סרטון שבו חייל אומר על רקע הכנות לפיצוץ בניינים, שהם קיבלו משימה "לחסל את הכפר מחבלים", ולאחר מכן נראית שורת פיצוצים. סרטים רבים אחרים, שנערכו על ידי חיילים בשטח ולא על ידי דובר צה"ל, מופצים מדי יום. בעיקרון, לפי נוהלי הצבא חל איסור להכניס טלפונים לרצועה, אך שטף הסרטונים והתיעוד מעידים שרבים לא מצייתים לפקודות.

קשה להבדיל לפעמים בין פרסומים של דובר צה"ל לאלה של החיילים. למשל, כתבת יח"צ ב-ynet על יחידת "מעוף רחב", שתיעדה שכונות ברצועת עזה, שצופות על הגבול ועל יישובי העוטף, לפני ואחרי ששוטחו, כאשר בדרך אגב צוין שאלפי בתים נהרסו.

קשה גם לעתים להבדיל בין סרטוני היח"צ של הצבא "הרשמי" לבין פעילות של קבוצות חיילים, ש"מפיקות" סרטונים רבים, חלקם הומוריסטיים  כביכול, כשהם מבשלים בתוך בתים של פלסטינים, מקימים בית כנסת בבית, מתלוצצים על הריסת בתים ונהנים ממראות החורבן.

את המנהג הזה הביא הקומיקאי גיא הוכמן לשיא בשני סרטונים. באחד הוא מתפשט ממדיו ונכנס לים בעזה, וטוען ש"הכל שלנו"; בסרטון השני הוא נכנס למלון שעליו השתלט הצבא, אותו הוא מכנה "מלון גוש קטיף" ומציג חיקוי של "בלוג תיירות". דובר צה"ל טען שהוכמן נכנס ללא אישור, אבל כמו יתר הצילומים, הם אולי לא רשמיים – אך משרתים היטב את הנרטיב של הצבא.

גם בשב"ס, שחלק מהעצורים מעזה הוחזק אצלם, פרסמו תיעוד של השפלת אסירים. השר לביטחון פנים, איתמר בן גביר הורה למנוע צילום של תמונות ניצחון עם שחרורם של אסירים פלסטינים מבית הכלא במסגרת עסקת החטופים. אך למרות מאמצי המשטרה, שכללו פשיטות על בתי משפחות אסירים וחסימת כבישים, בסופו של דבר הופצו צילומים של אסירים מתחבקים עם בני משפחה.

בכל הסרטונים שיוצאים מהצד הישראלי נראה שהמסר הוא כביכול לפלסטינים – שהם הוכנעו והושפלו ושאין להם לאן לחזור. אך בפועל, המסר העיקרי הוא לציבור בישראל, ניסיון להראות שאנחנו מנצחים. משיחות עם חיילים בשטח וגם מסרטונים נגד מערכת המשפט שיוצאים מעזה עולה תחושה שהדרג הנמוך והבינוני מתוסכל מההנהגה, שלא "נותנת ללכת עד הסוף", ושהסרטונים הם דרך לפרוק את התסכול, וגם ליצור הישג תודעתי.

בשלב מוקדם יותר במלחמה, היו בישראל מי שראו בתמונות העזתים הנמלטים דרומה, עם חבילות ועגלות מעין תמונת ניצחון, שהזכירה את צילומי הנכבה.

אחרי אירועי מאי 2021, אחת התמונות המפורסמות מהצד הפלסטיני היו של סינוואר יושב על כורסה ליד לשכתו ההרוסה. חיילים בעזה ניסו לשחזר את הצילום על הריסות אחד מבתיו של סינוואר בח'אן יונס. אך הרעיון שמאחורי התמונה המקורית – שלמרות ההרס, המנצח הוא מי שחוזר לביתו – התרחב, ופלסטינים שחזרו לבתיהם ההרוסים, גם בזמן שבצבא טענו שלא ניתן לחזור לצפון הרצועה, שיחזרו אותו גם הם.

אובססיה להסברה

את האובססיה הזאת ל"תמונת ניצחון" כלשהי ניתן להסביר גם בכך שחמאס כבר השיג את תמונת הניצחון שלו, ב-7 באוקטובר. התמונה המפורסמת ביותר היא זו של הבולדוזר שפרץ את הגדר, שצילם איברהים אבו מוסטפא מסוכנות "רויטרס". רבים שיתפו כסמל לפריצת המצור על עזה, עוד לפני שהתברר היקף הזוועות ביישובים בעוטף.

כך, בנוסף לניסיון להשיג "תמונת ניצחון" מהצד הישראלי, מלמחרת 7 באוקטובר ישראל מנסה למנוע מחמאס להפיץ "תמונות ניצחון" נוספות, כמו הרס תחנת המשטרה בשדרות והירי היומיומי לעבר הכוחות בשטח.

בישראל מחזיקים כחצי מיליון צילומים וסרטונים מ-7 באוקטובר, שנאספו מאנשי חמאס, ממצלמות אבטחה ומאזרחים, במאגר שמכונה "פנדורה". המאגר, שלא נחשף לציבור, משמש את קהילת המודיעין לאתר מידע על חטופים, וגם על אנשי חמאס שהשתתפו בטבח. מתוך המאגר הזה נערך סרטון הזוועות שהוקרן לעיתונאים, חברי כנסת ודיפלומטים. במובן מסוים, זוהי תמונת הניצחון של חמאס.

סיבה נוספת לרדיפה אחר "תמונת הניצחון" היא אובססיית ההסברה. חלק מהמלחמה מתנהל בזירה הזאת. למשל, בזמן שחמאס החל מפרסם קטעי וידאו קצרים המראים פגיעה בכלים צבאיים בתוך הרצועה, שסומנו בהילוך איטי עם משולש אדום הפוך (שהפך לסמל הפלסטינים), החלו בדובר צה"ל בערבית להשתמש במגן דוד כחול לסימון מטרות שהופצצו על ידי הצבא. או במשולש כחול כדי לסמן מפקדי חמאס שחוסלו.

עזה למעשה סגורה לסיקור עיתונאי. עיתונאים יכולים להיכנס רק עם הצבא, בתנאי שהצילומים עוברים דרך הצנזורה, והצבא בוחר אלו עיתונאים להזמין לסיורים. עיתונאים זרים לא מורשים להיכנס עצמאית דרך ישראל או דרך מעבר רפיח. עיתונאים עזתים מוגבלים מאוד באפשרות שלהם לתעד את מה שקורה בצפון ובמרכז הרצועה. רק בשבוע שעבר חוסלו שני עיתונאים פלסטינים בדרך מתיעוד רחפן של הרס באזור רפיח, וארגוני ימין מסיתים נגד הצלמים שעושים את עבודתם.

במציאות הזו, הצילומים שמוציאים דובר צה"ל, החיילים עצמם ומעט העיתונאים שמצטרפים לדובר צה"ל באזורי לחימה הם ההזדמנות היחידה לראות מה קורה שם, כשאין באמת תיעוד של התנאים הקשים בצפון הרצועה.

כך, ניתן לראות שהחתירה הישראלית לתמונת ניצחון כוללת גם מניעה של צילומים מסוג אחר. ביום שישי לפני שבועיים, למשל, חברים ב"גוש הרדיקלי" תלו צילומים של החורבן בעזה בשדרות רוטשילד בתל אביב, ועוברים ושבים תלשו אותן. כביכול, אלה תמונות ניצחון של ישראל, שמוצגות מדי יום ובגאווה בערוץ 14 ובערוצי טלגרם ימניים, לצד צילומים מחרידים יותר, שכוללים גופות. אך רוב הציבור, ורוב התקשורת בעברית, לא רוצים להראות את תוצאות המלחמה – ההרעבה, סבלם של התושבים וההרס חסר האבחנה.

זאת אולי הסיבה שלעולם לא יהיה ניתן להשיג "תמונת ניצחון" במלחמה הזאת. בישראל רוצים להישאר בתפקיד הקורבן, כפי שהיה ב-7 באוקטובר, ובמקביל לביצוע נקמה אכזרית. לכן אסור להציג את תוצאותיה של אותה נקמה.

ביקום מקביל, ישראל לא היתה תוקפת ספונטנית את עזה מיד אחרי 7 באוקטובר; הרשויות היו עוסקות באיסוף ראיות פורנזיות ועדויות על מה שקרה, משקמות את האזור ונותנות לציבור לעכל ולהתאושש מהטראומה. אך במציאות הנוכחית, הנקמה היתה בראש סדר העדיפויות, ולכן לא נאספו ראיות פורנזיות מהשטח. הציבור בישראל כבר עסוק במלחמה ובנופלים, ובעולם עברו להתמקד בטרגדיה בעזה.

נראה ששיקום היישובים והחזרת החטופים – שהיו יכולים להנפיק "תמונת ניצחון" שפויה יותר – אינם בסדר העדיפויות של אף אחד. התמונות של החטופים, שמתנוססות בכל רחבי הארץ, הן האנטיתזה לתמונת ניצחון – הן מזכירות את הכישלון הישראלי, לא רק ב-7 באוקטובר, אלא גם כל יום אחריו.