המצב ברפיח קטסטרופלי: "ילדים בוכים מרעב"
מיליון פלסטינים מתגוררים כיום באזור העיר, שבדרום רצועת עזה. כמו בשאר חלקי הרצועה, במקום שורר רעב כבד, ומחירי המזון זינקו לגבהים שמעבר להשגת רבים. "זו מלחמה של הרעבה ועקירה שמופנית נגד התושבים"
בכל מקום שורר מחסור חמור במזון. פלסטינים מחכים לארוחה חמה ברפיח, ב-26 בינואר 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)
חלידה אבו ראס, בת 55, גרה באוהל בעיר רפיח בדרום רצועת עזה. כמיליון פלסטינים – כמחצית מאוכלוסיית הרצועה – מתגוררת כיום בעיר ובסביבתה. כמו רבים, גם אבו ראס נאלצה לברוח מביתה שבצפון הרצועה בתחילת המלחמה, והיא חסרת בית מאז. "אני לא יכולה לתאר את הסבל שעובר עלינו", היא אומרת למגזין 972+. "זו התקופה הגרועה ביותר בחיינו".
בית חאנון, ביתה לשעבר של אבו ראס בצפון רצועת עזה, היה מהראשונים שהפכו בלתי ראויים למחיה עם תחילת ההפצצות הישראליות. "חגורות של אש הקיפו את האזור יום ולילה", מספרת אבו ראס. "ברחתי מהמוות עם חמשת ילדיי והנכדים שלי".
בחודשים הבאים, אבו ראס ומשפחתה עברו מצפון הרצועה לדרומה, ובכל מקום שעצרו קרו שני דברים: לא היתה הפוגה מההפצצות או מהירי הישראלי, והיה מחסור חמור במזון. אותו הדבר נכון ברפיח: "כל שלושה ימים אנחנו מקבלים מזון מארגוני סיוע, אבל זה מעט מאוד – ארוחה פשוטה, שלא משביעה משפחה של 15 נפשות".
התגובה של ישראל למתקפת חמאס ב-7 באוקטובר כללה סגירה מיידית של החשמל, המים והדלק ומניעת כניסת סיוע הומניטרי – מה שהחריף את המצב החמור גם כך שלו גרם המצור בן 16 השנים על הרצועה. כתוצאה מכך, האספקה של צורכי הקיום הבסיסיים ברצועה הידלדלה, והמחירים זינקו, כך שרבים אינם יכולים להרשות לעצמם לקנות את מעט המזון שעוד זמין.
"קילו מלח, שעלה פעם שקל, עולה כיום 20 שקל ויותר", אומרת אבו ראס. "חבילת שמרים, שעלתה 5 שקל, עולה עכשיו 25. אנחנו לא יכולים לקנות כלום".
ארגוני סיוע בינלאומיים מזהירים מרמות קטסטרופליות של רעב. דו"ח מדד IPC (מדד בינלאומי לקביעת מצב ביטחון תזונתי של מדינות ואזורים, שפותח על ידי האו"ם) הציב את כל אוכלוסיית עזה תחת הקטגוריה של "חוסר ביטחון תזונתי חמור", שמוגדר כ"מצב משברי או גרוע ממנו". לפי האו"ם, 80% מכל האנשים בעולם שסובלים מרעב כבד נמצאים בעזה. פלסטינים בצפון הרצועה אמרו ל-CNN שהם אוכלים דשא ושותים מים מזוהמים, מכיוון שהסיוע לא מגיע אליהם.
אונר"א (סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטי פלסטין במזרח הקרוב) – הגוף המרכזי שמספק סיוע ומחסה למיליוני העקורים בתוך עזה, ושמדינות מערביות עצרו את העברת הכספים אליו בעקבות האשמות ש-12 מ-13 אלף העובדים שלו בעזה השתתפו במתקפת חמאס ב-7 באוקטובר – הצהיר מוקדם יותר החודש כי "הסיוע ההומניטרי לבדו לא יכול לענות על הצרכים הבסיסיים של אנשי עזה". כל יום בשבוע החולף, עשרות מפגינים ישראלים ניסו, בהצלחה מסוימת, לחסום את מעבר הסיוע המועט שישראל מאפשרת להכניס לרצועה משטחה.
"הכל יקר מדי"
סאלם אל-מאר, אב לשלושה בן 35 מהעיר עזה, נעקר שלוש פעמים מתחילת המלחמה. בכל אחת מהפעמים שבהן נאלץ לעזוב, נעשה יותר ויותר קשה למצוא ולקנות אוכל.
"לא אכלנו פירות מאז תחילת המלחמה", הוא מספר למגזין 972+. "מחיר הבשר הוכפל. קילו בקר עלה בעבר 35 שקל, היום הוא 90 שקל. המחירים האלה לא סבירים. אנחנו לא יכולים להרשות את זה לעצמנו, בתנאים הקשים של המלחמה. יש בתים שגרים בהם יותר מ-30 אנשים. איך אפשר לקנות מספיק מזון במחירים האלה?".
אל-מאר והמשפחה שלו גרים כיום באוהל ליד הגבול עם מצרים. "אין לנו לאן ללכת", הוא אומר בצער. "אני לא מאמין שאני גר באוהל. זה היה מסע מלא ייסורים".
אף שהוא גר כיום בין מאות אלפי עקורים, במה שהפכה לעיר אוהלים, באזור שהכי קרוב לשיירות הסיוע ההומניטרי שנכנסות לעזה ממצרים, אל-מאר ומשפחתו עדיין סובלים מרעב קיצוני. "לפעמים אני הולך לשוק לקנות אוכל אבל חוזר בידיים ריקות, כי הכל יקר מדי", הוא מסביר. "כשאנחנו שואלים מדוע המחירים כל כך גבוהים, הם אומרים שחסרים מוצרים ושאין חלופות.
"אנחנו אוכלים ארוחה אחת ביום". מחנה אוהלים לעקורים פלסטינים ברפיח, דרום רצועת עזה, ב-30 בינואר 2024 (צילום: עטיה מוחמד / פלאש90)
"לא עבדנו יותר משלושה חודשים, אין לנו הכנסה", ממשיך אל-מאר. "אנחנו אוכלים ארוחה אחת ביום – המוצרים המשומרים שאנחנו מקבלים מארגוני סיוע. אף אחד לא יכול להרשות לעצמו לקנות כלום למשפחה שלו. אני רואה כאן ילדים בוכים מרעב, בהם הילדים שלי. אנחנו לא יכולים לומר להם שאין אוכל. זו מלחמה של הרעבה ועקירה, זו מלחמה נגד התושבים, עונש שמוטל עליהם".
אנשים בעזה פונים יותר ויותר לרשתות החברתיות כדי לדרוש הכנסה של סיוע נוסף, כדי שיוכלו להציל את ילדיהם מגוויעה ברעב. בינתיים, המחירים הגבוהים גורמים לכך שגם למאושפזים בבתי חולים אין אוכל.
חאלד נבהאן ממחנה הפליטים ג'באליה שבצפון רצועת עזה, אושפז עם שברים בכף רגלו כתוצאה מהפצצה אווירית ישראלית על המחנה. תחילה הוא נלקח לבית החולים אל-שיפא שבעיר עזה, ואז הועבר לבית החולים האירופאי בח'אן יונס. שם, לדבריו, הוא אוכל רק ארוחה אחת ביום – "לבנה או אורז עם חלב, וזה לא מספיק. אני רעב שעות ביום. המשפחה שלי מנסה לקנות אוכל באזור, אבל הכל יקר מדי. אין טיפול רפואי, אין אוכל, אין מחסה, אין שום דבר שמאפשר לנו לשרוד את המלחמה הכואבת הזאת".
רווידה כמאל עמאר היא עיתונאית מח'אן יונס. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
