newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

המסגדים היו המרחב הציבורי היחיד בסוריה, לכן אסד נלחם בהם

מחקרים שהתפרסמו לאחרונה מתארים את התפקיד המרכזי ששיחקו מוסדות דת ואישי דת סונים בהתקוממות נגד המשטר הסורי. כדי להמשיך לשרוד, אסד מכוון עכשיו את המאמצים שלו לפקח על מוסדות הדת כדי למנוע תחרות

מאת:

במאמר שהתפרסם לאחרונה באתר אל־ג'זירה, הפרופסור הסורי מועתז אל־ח'טיב בוחן את התפקיד ששיחקו מוסדות דתיים ואנשי דת סונים בהתקוממות העממית הסורית, ואת השפעותיהן של ההתקוממות ושל מלחמת האזרחים על היחסים בין המשטר הסורי לאנשי הדת. מהמאמר עולה כי ההתקוממות הפכה לנקודת שבר משמעותית ביחסים בין אנשי הדת והמשטר הסורי, והביאה לפיצול עמוק בשורות אנשי הדת.

אנשים היו מגיעים למסגדים כדי לצאת מהם להפגנות. מסגד אומאיייד ההרוס בחלב (צילום: גבריאל פנגי, ויסאם ואחבח, ויקימדיה)

אנשים היו מגיעים למסגדים כדי לצאת מהם להפגנות. מסגד אומאיייד ההרוס בחלב (צילום: גבריאל פנגי, ויסאם ואחבח, ויקימדיה)

תפקיד המוסדות הדתיים בהתקוממות זכה לבולטות כבר בימיה הראשונים משום שההפגנות ברובן החלו במסגדים לאחר תפילות יום השישי, אז נערכו ההפגנות הגדולות ביותר תחת שם משותף, למשל "יום השישידממתכם הורגת אותנו", הפגנה שנערכה ביולי 2011. אל־ח'טיב מסביר במאמרו מדוע המסגדים היו נקודה מרכזית בארגונן של ההפגנות בסוריה: לא היה מרחב אחר, שבו קבוצות גדולות של סורים יכלו להתארגן יחדיו מדי שבוע מבלי שהדבר יביא למעצרם.

ההסבר הזה מקובל על החוקרים את סוריה, והוא נתמך בעדויות רבות של המשתתפים בהפגנות בחודשיה הראשונים של ההתקוממות. העדויות מתארות כיצד הגיעו המתפללים-מפגינים במיוחד לתפילות יום השישי בתקווה שלאחריהן יפרצו הפגנות והם יוכלו להשתתף בהן. גם בני מיעוטים דתיים ואתאיסטים הגיעו לתפילות שהיו מקום מפגש עבורם לפני תחילת ההפגנות.

איהאם, מפתח אתרים מדמשק, תיאר את ההפגנות בקיץ 2011 בעדותו לפרופ' וונדי פרלמן: "חצינו את הגשר והוא רעד" (We Crossed a Bridge and it Trembled); "אנשים החלו להגיע לתפילות. היו הרבה זקנים, אבל היו גם בחורים עם פירסינג ותספורות מוזרות. היה ברור שלא היה להם מושג מה לעשות [איך לבצע את התפילה]. חלקם לבשו מכנסיים קצרים, ואתה לא אמור להתלבש כך במסגד. מתוך כבוד, הם ניסו למשוך את המכנסיים לכיוון הקרסוליים, אבל זה חשף את הישבנים שלהם. זה היה מחזה נהדר של הגיוון החברתי שאפיין את דמשק".

אל־ח'טיב מסביר כיצד אופי המשטר הסורי הביא את המפגינים להתארגן במסגדים:

"לא ניתן להבין את פעולת ההפגנות המהפכניות אשר ניצלה את תפילת יום השישי, בהיותה מועד מוכר וחוזר ונשנה, במנותק מהזירה הסורית וממדיניות משטרו של אסד במשך עשורים. בסוריה של אסד, לא קיים מרחב ציבורי במובן שאליו מתייחס הפילוסוף הגרמני יורגן הברמאס. תופעת היעדרות המרחב הציבורי, הקיימת במשטרים טוטליטריים כולם, מורכבת משני היבטים: הראשון, היעדר קיומו של מונח הפרט בעל הדעה והרצון החופשיים (agent); והשני, היעדר היכולת לפעול ולהתבטא בחופשיות כדי לייצר מרחב ציבורי ודעת קהל באמצעות אותה פעילות ציבורית, אשר מובילה בסופו של דבר לפעילות פוליטית. המונח פעילות ציבורית אינו קיים כלל בצל שלטון משפחת אסד: אין מרחב ציבורי, אין מפלגות, אין יכולת לקיים פעילות ציבורית אשר תבטא את הרצון של קבוצות. לפיכך, ברפובליקת הדממה, לא ניתן לייצר דעה אישית ולא דעת קהל."

אל־ח'טיב מסביר במאמרו כיצד המשטר הסורי פעל להכפיף את מוסדות האסלאם הסוני במדינה למרותו המלאה. משרד הוואקף האסלאמי פעל כאחד מאמצעי השליטה המרכזיים ופיקח על התכנים של התפילות ושל הלימוד הדתי. לצד זאת, כפי שהחוקר הסורי ח'דר אל־ח'דור מתאר במחקרו עבור מרכז קרנגי, גם המשטרה החשאית שיחקה תפקיד מרכזי ובחנה את מינויו של כל אימאם ברחבי סוריה. כפי שמסביר אל־ח'דור, "האסלאם מאז ומעולם היה סוגיה ביטחונית עבור המשטר הסורי". המשטר עודד מסדרים דתיים נאמנים שהטיפו לנאמנות למשטר, לדחייה מוחלטת של האסלאם הפוליטי של האחים המוסלמים, לשתקנות פוליטית ולצד זאת להתרכזות באמונה דתית אישית ובפעולות צדקה.

הליברליזם נכנס לפעולה

במהלך שנות ה־90 וה־2000, כאשר המשטר הסורי אימץ מדיניות כלכלית ליברלית יותר וקיצץ בסובסידיות שעליהן נשענו העניים ביותר בחברה, הפערים בין העשירים והעניים בסוריה גדלו מאוד. כפי שמתאר החוקר הצרפתי תומא פיירה (Thomas Pierret), כדי להתמודד עם הצורך הגובר של סורים בתמיכה כלכלית שלא על חשבון המדינה, המשטר התיר פעולה חופשית יותר של מסדרים דתיים שאינם נאמנים למשטר באופן מוחלט, ובייחוד תנועת זיד, שנהנתה מתמיכה של מעמד הביניים ושל הסוחרים בדמשק. מסדרים נאמנים למשטר לא זכו לאותה תמיכה משום שלא נתפסו כייצוג אותנטי לאסלאם הסוני. עם זאת, שינויים אזוריים, ופיגוע שאירע בסוריה ב־2008, הביאו את המשטר למדיניות חשדנית יותר כלפי הממסד הדתי הסמי־עצמאי.

בסוריה לא קיים מרחב ציבורי להבעת דעות. הפגנה באזור דוחא בדמשק ב-2011 (צילום: shamsnn CC BY 2.0)

בסוריה לא קיים מרחב ציבורי להבעת דעות. הפגנה בעיירה דומא בפרברי דמשק ב-2011 (צילום: shamsnn CC BY 2.0)

עם תחילת ההתקוממות, המוסדות הדתיים של המשטר ואנשי דת מקורבים לו אימצו את הקו של המשטר. מהצד השני, אימאמים רבים ברחבי המדינה, ובייחוד באזורים כפריים, אימצו את קריאות המהפכנים שהתגודדו במסגדיהם, כפי שמראה ח'דור. תנועת זיד אימצה בהדרגה קו מנוגד למשטר, זאת אף על פי שבסיס התמיכה הכלכלי שלה – בני מעמד הביניים והאליטות – ברובם התנגדו למהפכה. לבסוף, קבוצות דתיות, שהמשטר אפשר להן לפעול רשמית, דוגמת תנועת הנשים הדתית האליטיסטית, הקביסיאת ומרכז פתח האסלאמי, אימצו גישה שמתעדפת את שמירת פעילות הארגון על חשבון נקיטת עמדה פוליטית ברורה. עם זאת, בהדרגה, קירב אליו המשטר את מנהיגי הארגונים האלו כדי לנצל את מעמדם החברתי לטובת השגת לגיטימציה למשטר ולמדיניותו במרחב הדתי.

לצד זאת, המשטר פועל להחלשת מעמדם של אנשי הדת הסונים. כך, ב"בחירות" 2020 לפרלמנט הסורי, כל אנשי הדת הסונים איבדו את מושביהם ולראשונה מאז 1973 אין להם ייצוג בפרלמנט. מאחר שתוצאות הבחירות נשלטות על-ידי המשטר במלואן, זכייתם והפסדם של מועמדים מאפשרת להבין מי הם המגזרים החברתיים שהמשטר חפץ ביקרם. לצד ירידת קרנם של אנשי הדת, בפרלמנט התברגו שורה של "נסיכי מלחמה": מפקדי מיליציות התומכות במשטר שעשו את הונם, בין היתר, מביזה והברחה, דוגמת האחים קטרג'י.

כנראה על-מנת לפייס את אנשי הדת, המשטר ממשיך לאמץ רטוריקה אנטי-חילונית ברורה. בדצמבר 2020 הנשיא אסד נשא נאום בפני אנשי דת סונים שבמהלכו האשים את האתאיסטים (ובו זמנית האחים המוסלמים) בכך שעמדו מאחורי ההתקוממות שפרצה במדינה ב-2011, ותקף את קהילת הלהט"ב.

לאחר שאיבד את השליטה על המסגדים ועל אנשי הדת, ובעקבות היווצרות מרחב ציבורי לראשונה מזה 40 שנות שלטון הבעת', המשטר הסורי פועל כיום להידוק שליטתו על מוסדות אלו, על משרד הוואקף ועל המסגדים. חוק מ-2018 העניק סמכויות נרחבות יותר למשרד הוואקף, תוך הכפפת המשרד באופן ישיר יותר לנשיא. בין הסמכויות החדשות של משרד הוואקף הן אישור כל פסק הלכתי (פתוה) לפני פרסומה, הענקת סמכות להענשת אנשי דת "קיצוניים" או "סוטים", והכפפת תנועת הקביסיאת לפיקוח המשרד.

כפי שמסביר זאת החוקר הסורי עאזם אל־קציר: "משטר אסד חש מספיק יציב בשלטון ומפנה את מאמציו להכלה ולניהול של הדתיות מהזרם המרכזי באופן שנועד לנטרל כל תחרות אפשרית בתחום הדתי… כדי למנוע מוביליזציה דתית מחוץ לשליטת המשטר", כפי שקרה בתחילת ההתקוממות. עם זאת, אל־קציר מסביר "צעדים אלו של הכתבה מגבוה המבקשים למסד את יחסי הדת והמדינה תחת שלטון סמכותני, עלולים במקום זאת להגדיל את חוסר האמון של הציבור במוסדות דתיים רשמיים ולעורר פעלתנות דתית חשאית", כפי שאכן התרחש תחת שלטונם של אסד האב והבן.

אליזבט צורקוב היא עמיתת מחקר בפורום לחשיבה אזורית

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

התגברנו על הרבה משברים, אבל דבר לא דמה ל-7 באוקטובר ולמה שקרה לאחריו. גרפיטי על חומת ההפרדה באבו דיס (צילום: מלאני פידלר / פלאש90)

"אף צד לא ייעלם". שיחה בין שותפים לדרך משני עברי המלחמה

עאוני אל-משני ומירון רפופורט הקימו לפני יותר מעשור ארגון המציע מתווה ייחודי לפתרון הסכסוך. בתום שנה למלחמה הם מדברים על השלכותיה על שתי החברות, על העבר והעתיד, ועל עצם ההיתכנות של שותפות ישראלית-פלסטינית במציאות שטופת שנאה ונקם

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf