newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

משבר אקלים? הממשלה ממשיכה לקדם את הרס הסביבה

משרד האנרגיה פועל למעבר מפחם לגז, לרווחת תעשיית הדלקים המאובנים ולמרות הקונצנזוס המדעי שיש להפסיק לגמרי את השימוש בהם כדי למנוע אסון אקלימי. אחד התנאים לנצח במערכה הזאת הוא שיתוף פעולה בין מאבקים. הזדמנות לכך תהיה בדיון הקרוב בתוכנית להקמת תחנת כוח חדשה עבור בז"ן

מאת:

יש משהו סמלי במיוחד בתוכנית 304-0674895. מדובר בתוכנית להקים תחנת כוח חדשה שמונעת בגז עבור בז"ן, לא פחות, ובינתיים היא די עוברת מתחת לרדאר.

כבר שנים שפעילות ופעילי סביבה נאבקים לסגור את בתי זיקוק לנפט, אחד המפעלים הכי מזהמים בארץ, והמחאה נגד אסדת הגז של פרויקט לווייתן רושמת בימים אלה שיאים חדשים. משבר האקלים כבר כאן והקריאות לסיים את עידן הדלקים המאובנים – פחם, נפט וגז – מעולם לא היו קולניות יותר. אבל מבחינתם של מקבלי ההחלטות בישראל, מה שצריך זה לשדרג את בז"ן. עם דלק מאובן.

על פניו, בחודשיים האחרונים הופיע רצף של חדשות טובות, אולי אפילו פריצת דרך. לא רק שהמשרד להגנת הסביבה מאותת שהגיע הזמן להתחיל לסגור את בז"ן, אלא גם משרד האנרגיה מציב תאריך יעד להפסקת ייצור החשמל מפחם, ואפילו קצא"א (חברת קו צינור אילת-אשקלון הישנה) הסכימה לשלם 100 מיליון שקל כפיצוי על דליפת הנפט בשמורת עברונה. נדמה היה שסוף סוף רואים את האור בקצה מנהרת הדלקים המאובנים הישראלית.

אבל רגע לפני ששר האנרגיה, יובל שטייניץ, מתפקד לשורות המרד בהכחדה, ממשלת ישראל – ובפרט משרד האנרגיה שבראשו הוא עומד – מתעקשים להמשיך לטמון את הראש בחול. המדיניות שמוביל משרד האנרגיה בקידום תעשיית הדלקים המאובנים היא 100% התכחשות למשבר האקלים.

טומנים את הראש בחול. ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האנרגיה יובל שטייניץ מבקרים באסדת לווייתן בינואר 2019 (צילום: מארק ישראל סלם)

באמצע נובמבר הודיע שטייניץ שהוא שוקל להעלות את יעד האנרגיות המתחדשות של 2030 ל-25%-30%. כרגע, על פי התחייבות ישראל במסגרת הסכם פריז, היעד הזה הוא 17% בלבד. על פניו, צעד בכיוון הנכון. אלא שההיסטוריה של ישראל בתחום מספקת די סיבות להטיל ספק באפשרות שגם הוא ימומש.

באופן עקבי, השיעור של אנרגיה סולארית ואנרגיית רוח מכלל החשמל בישראל מפגר בכחמש שנים אחרי תאריכי היעד שקבעה הממשלה. ב-2018 הן היוו 4% מכלל החשמל, ולפי התחייבויות ישראל עד סוף 2020 הן צריכות להיות 10% ממנו. גם אם היעד הזה, ואפילו היעד ששוקל שטייניץ ל-2030, ימומשו, הם רחוקים מלהיות שאפתניים, לא רק בהשוואה ליעדים של מדינות אחרות, אלא בעיקר ביחס להיקף האנרגיות המתחדשות שאליו צריך להגיע אם מכירים בדחיפות של ההתמודדות עם משבר האקלים.

על פי הפאנל הבין-ממשלתי לשינויי האקלים, היקף פליטות גזי החממה העולמי ב-2030 צריך להיות בערך חצי ממה שהיה ב-2010 אם אנחנו רוצים למנוע ממשבר האקלים להפוך לקטסטרופה של ממש. על פי התוכניות הכי שאפתניות של משרד האנרגיה, באותה שנה ישראל תייצר 70% מהחשמל שלה מדלקים מאובנים. אנחנו לא יכולים להרשות לזה לקרות.

מדלק מאובן לדלק מאובן

ארבעה ימים אחרי ההודעה בנושא יעד האנרגיות המתחדשות, הודיע המשרד שהשר החליט להקדים את סיום הפקת החשמל מפחם בישראל ל-2025, בין שלוש לחמש שנים לפני המועד שנקבע שנה קודם לכן. ביולי האחרון פירסם "כלכליסט" ששטייניץ שוקל להקדים את הדד-ליין הזה ל-2024. אבל לא נתקטנן.

תאריך היעד החדש תואם את תוכניות הפסקת השימוש בפחם במדינות האיחוד האירופי שבהן הוא עדיין משמש להפקת חשמל. למשל, בזמן שהממשלות בפולין, בולגריה וקרואטיה לא שוקלות את זה אפילו, הונגריה ודנמרק מתכננות להיגמל מפחם עד 2030; איטליה, אירלנד ובריטניה עד 2025; ובאוסטריה התחנה הפחמית האחרונה תיסגר כבר השנה.

בישראל, לעומת זאת, אין כוונה לסגור תחנות כוח, אלא רק להחליף את הפחם בגז. ופה קבור הכלב. מעבר להסבה מפחם לגז של תחנות הכוח אורות רבין בחדרה ורוטנברג באשקלון, המדינה מקדמת תוכניות לשורה של תחנות כוח חדשות שאמורות גם הן להיות מונעות בגז, כולל הכפלה של ההספק המותקן של תחנת הכוח רדינג. בנוסף, בסוף אוקטובר העניק משרד האנרגיה 12 רישיונות חדשים לחיפושי נפט וגז, ובתחילת דצמבר אישרה ועדת התכנון הארצית לשמירה על הסביבה החופית תוכנית המאפשרת קידוחי נפט וגז נוספים בים.

לא מתקדמים גם בהתייעלות אנרגטית. תחנת הכוח אורות רבין בחדרה (צילום: מילה אביב / פלאש90)

במקביל, משרד האנרגיה ממשיך לקדם את השימוש בכלי רכב חשמליים, שמן הסתם יגדילו את הביקוש לחשמל ואתו את זיהום האוויר ופליטות גזי החממה – פשוט מארובות תחנות הכוח במקום מהאגזוז. ואם זה לא מספיק, כמעט אין התקדמות לקראת השגת היעד של 2030 להתייעלות אנרגטית – קרי, הפחתה בצריכת החשמל. המרוויחה העיקרית – אם לא היחידה – מקו המדיניות המאוד עקבי הזה היא תעשיית הגז.

דו"חות על גבי דו"חות מדעיים קובעים באופן חד משמעי שאם אנחנו רוצים למנוע ממערכת האקלים להיכנס לסחרור בלתי נשלט, האנושות פשוט מוכרחה להשאיר את הנפט, הגז והפחם באדמה. ובישראל? אצלנו שר האנרגיה מסביר ש"איש לא חזה – לא בארץ ולא בעולם – את ההתחממות הגלובלית … זו הפתעה גמורה מבחינה מדעית".

מאבקים אזרחיים משיגים הישגים

לפני חמש שנים, אחרי אסון דליפת הנפט בשמורת עברונה שבערבה, טענתי כאן שהבעיה המרכזית אינה בתאונה כזאת או אחרת, אלא בעצם התלות המתמשכת שלנו בדלקים מאובנים. זו גם חלק מהסיבה שהיה לי קשה להצטרף לחגיגות לאחר שבנובמבר פורסם שהושג הסכם פשרה שלפיו קצא"א פיצוי על הנזק הכבד שנגרם לטבע כתוצאה מאותה דליפה.

קו ישיר מחבר בין התאונה של קצא"א למאבק בבז"ן. דליפת הנפט בעברונה, ב-4 בדצמבר 2014 (צילום: רשות הטבע והגנים)

באופן אירוני משהו, גם דליפת הנפט ב-2014 וגם ההודעה על ההסכם עם קצא"א בנובמבר קרו בזמן ועידת האקלים של האו"ם ורגע לפני בחירות בישראל. התזמון אולי מקרי, אבל הוא גם תזכורת שמוכרחים להסתכל על התמונה הרחבה יותר. ובתמונה הרחבה, כמו שכתבתי גם בזמנו, קו ישיר מחבר בין דליפת הנפט בשמורת עברונה למאבק המתמשך בבז"ן במפרץ חיפה. ולקו הזה קוראים נפט, ודלקים מאובנים בכלל.

החדשות שלפיהן במשרד להגנת הסביבה מאמינים שבתוך עשר שנים בז"ן צריכה להיות היסטוריה הן התפתחות חשובה. לעומת זאת, הדיווח שיש תוכניות להעביר את בז"ן לנגב, יחד עם התוכנית לתחנת הכוח של בז"ן במפרץ חיפה, הן הוכחה נוספת שהממשלה פשוט מצפצפת על משבר האקלים ומוכנה לעשות כל שיידרש כדי להגן על האינטרסים של תעשיית הדלקים המאובנים.

אבל בצד העדויות המצטברות לקוצר הרואי הכרוני של מעצבי המדיניות שלנו – כאילו שהיינו צריכים אותן – חשוב גם להכיר בהישגים החשובים של המאבקים האזרחיים. במקרה של בז"ן, אם תעבור דירה או תיסגר, זה הישג ברור של מאבק ארוך שנים.

מאבק אזרחי חשוב. מפגינים קוראים לסגירת בז"ן במפרץ חיפה, ב-24 ביוני 2019 (צילום: מאיר וקנין / פלאש90)

למעשה, בסופו של דבר בז"ן תיסגר, אין בזה ספק. כשזה יקרה, ועדיף לפני כן, זה קריטי שפעילי ופעילות הסביבה יעמדו לצדם של העובדות והעובדים. עובדי בתי הזיקוק ובני משפחותיהם נפגעים ונפגעות לא פחות גם מהזיהום הישיר וגם ממשבר האקלים שמתודלק על ידי שריפת דלקים מאובנים, והם צריכים להיות שותפים ושותפות בהחלטות לגבי היום שאחרי בז"ן.

גם ההתגייסות האזרחית סביב המאבק באסדת לווייתן היא באמת מרשימה. אבל חשוב להבין שבהקשר הרחב, הזיהום שממנו חוששים תושבי חוף הכרמל הוא רק קצה הקרחון כשמדובר בגז.

הסוגיה המתוקשרת של אסדת לווייתן קשורה ישירות למאבקים שמנהלים תושבים נגד תחנות הכוח המונעות בגז שמתוכננות ליד ראש העין וכפר קאסם, בדרום השרון ובגלבוע, גם אם המאבקים האלה מקבלים הרבה פחות תשומת לב ציבורית. קשה להגזים בדחיפות שבצורך לחתום סופית את עידן הדלקים המאובנים ולעבור להפקת אנרגיה ממקורות מתחדשים, עדיף באופן מבוזר ובבעלות קהילתית.

התגייסות מרשימה. הפגנה נגד הרצת אסדת לווייתן מול הקריה בתל אביב, ב-31 בדצמבר 2019 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

תנועת האקלים הישראלית גדלה והולכת, ואחד התנאים לנצח במערכה הקריטית הזאת הוא סולידריות ושיתוף פעולה בין מאבקים. ב-20 בינואר תדון הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה חיפה בתוכנית לתחנת הכוח עבור בז"ן. זו הזדמנות מצוינת לגבש חזית מגוונת וחזקה – עם פעילי ופעילות אקלים, תושבות ותושבים, ארגוני סביבה ובריאות הציבור, נציגי האקדמיה ואחרים – נגד המשך התלות בדלקים המאובנים והכוחות שמרוויחים ממנה ודוחפים להנציח אותה.

עידו ליבן הוא פעיל סביבה ועיתונאי לשעבר

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf