המיתוס על מצדה לא ייפול שנית

כיצד נעשה שימוש בארכיאולוגיה בכינון מיתוסים ובפירוקם? ובאיזו מידה ארכיאולוגים רואים עצמם אחראיים לתהליך הפיכתו של אתר ארכיאולוגי מצֶבר של קירות וחרסים לאתר בעל משמעות היסטורית ולאומית? מחקר שהתפרסם לאחרונה בכתב העת היוקרתי The Journal of Roman Archaeology, אשר בחן את השרידים של מחנה המצור הרומי שנבנה מסביב למצדה, מספק כמה תובנות בנוגע לשאלות אלו.

המחקר, בהובלת ד"ר גיא שטיבל מאוניברסיטת תל אביב, בשיתוף עם חוקרים נוספים מרשות העתיקות ואוניברסיטת בון שבגרמניה, הפריך את התפיסה שהתקבעה במחקר ובתודעה הציבורית, לפיה המצור נמשך שלוש שנים שלמות, עד שהצבא הרומי הצליח להכניע את המורדים. באמצעות שימוש בשיטות הדמיה חדשניות, קבעו עורכי המחקר כי לקח לצבא הרומי כשבועיים בלבד להקים את מערכת המצור, ומיד לאחר מכן הכניעו את המורדים, שכן רצו לחסוך בעלויות התחזוק של כוח צבאי גדול באזור מרוחק זה.

העדות הכתובה היחידה המוכרת לנו, המתארת את המרד במצדה, נכתבה על ידי ההיסטוריון הרומי יוספוס פלביוס בספרו "קדמוניות היהודים". על פי תיאור זה, לאחר חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה, התבצרו מורדים מכת הסיקריקים על מצדה. הסיקריקים היו כת קיצונית שתקפה כל מי שהתנגד לעמדתם – ביניהם יהודים. הצבא הרומי הטיל מצור על מצדה. לאחר שלוש שנים הם הצליחו לפרוץ למצדה, רק כדי לגלות שהמורדים בחרו להתאבד כדי למות חופשיים.

במשך שנים, לסיפור לא היתה כמעט תהודה. אולם, בשנת 1926 פרסם המשורר יצחק למדן את הפואמה "מסדה". הפואמה חיברה בין המאבק המתחדש של התנועה הציונית לבין סיפור המרד על מצדה. למדן תיאר את ההחלטה של המורדים להתאבד כמעשה גבורה שצריך לשמש דוגמה ומופת גם לתנועה הציונית, במאבקה הנוכחי להקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. המשפט המופיע בפואמה, "שנית מצדה לא תיפול", הפך לסיסמה עבור חלוצים הציונים, המתייחסת לנכונות להילחם עד טיפת דמם האחרונה בדרך למימוש המטרה.

מאז, הפכה מצדה לסמל ציוני מובהק: תנועות נוער מקיימות מסעות שמסתיימים בהעפלה לפסגת המצדה, הנתפסת כסמל להתחדשות העם היהודי בארצו; מאותה סיבה, בשנים הראשונות להקמתה המדינה נהגו יחידות צבאיות לקיים טקסי השבעה על פסגת המצדה.

מצדה עמדה במרכז כמה מחקרים אנתרופולוגיים, אשר בחנו את תהליך הפיכתו של סיפור ההתאבדות של קבוצת יהודים בעלי תפיסת עולם קנאית וקיצונית – במה שסימן את סופה של הריבונות היהודית בארץ ישראל למשך כאלפיים שנה – לחלק מהמיתוס הציוני של תקומת העם בארצו.

בנוסף, מחקרים ארכיאולוגיים שנערכו בשנים האחרונות ביקשו למצוא הוכחות שיאששו או יפריכו את סיפור מרד מצדה, כפי שתואר על ידי יוספוס פלביוס. כך לדוגמה, מחקר שבחן את חומות האתר העלה כי בניגוד למתואר, חומות מצדה לא היו גבוהות מגובה הברך של אדם ממוצע. על רקע היעדר כל עדות לקבר אחים, מחקרים אחרים אף העלו ספקות בכך שהמורדים במצדה בחרו להתאבד כשהבינו שהמרד מגיע לקיצו.

המחקר החדש על מצדה, אם כן, אינו יוצא דופן, והוא מצטרף לשורה ארוכה של מחקרים אשר בוחנים היבטים שונים של אחד המיתוסים המכוננים של הציונות. יתכן כי בשל מעמדו המיוחד של הסיפור בזהות הלאומית שלנו, תוצאות המחקר פורסמו בהרחבה במספר אתרי חדשות מרכזיים כמו ynet, "שראל היום" ו"הארץ", ובחדשות הערב בכאן 11. אולם באופן מעניין, אחד הציטוטים שחזרו על עצמם בכל הפרסומים הללו היה הדגשתו של ראש המחקר, ד"ר גיא שטיבל כי הוא לא בא "לשחוט פרות קדושות ולנפץ מיתוסים".

אמירה זו מבטאת תפיסת עולם המאפיינת את מרבית הקהילה הארכיאולוגית בישראל, שחבריה מאמינים כי ניתן לקיים מחקר ארכיאולוגי המנותק מתפיסות העולם המעצבות את תהליך קבלת ההחלטות שלנו בכל תחום אחר בחיים. במידה רבה, תפיסה זו מהווה תגובת נגד לאופן שבו ארכיאולוגים רבים בשנותיה הראשונות של המדינה לא פחדו לחפור כאשר "יד אחת מחזיקה במכוש ויד אחת מחזיקה בתנ"ך". כלומר, ארכיאולוגים לא ראו כל בעיה בגיוס הממצאים הארכיאולוגיים לקידום שאיפות אידיאולוגיות או פוליטיות.

הבעיה היא שבניגוד לאופן שבו הארכיאולוגים מנסים להציג את עצמם כיום – לעולם ולעצמם – לא הרבה השתנה מאז. אין זה מקרי שחלק גדול מתוכניות הלימוד בארכיאולוגיה במוסדות האקדמיים בארץ מתמקדות במה שנהוג לכנות "התקופה המקראית". זה גם אינו מקרי שהתגליות הארכיאולוגיות שמקבלות את התהודה הציבורית הגדולה ביותר הן אלה שנקשרות בדרך זו או אחרת לנוכחות יהודית עתיקה במרחב.

חשוב לומר שזה אך טבעי שארכיאולוגים יושפעו מתפיסות העולם והעמדות שאיתם הם מגיעים למחקר. מה שאינו טבעי הוא ההתעקשות של ארכיאולוגים בישראל לטעון שזה לא יכול להיות אחרת. כך לדוגמה, במקרה של מצדה, ברור מאליו שללא עדותו של יוספוס פלביוס וללא הפואמה של יצחק למדן, אתר זה לא היה יוצר עניין כה רב בקרב דורות של ארכיאולוגים, שכולם התמקדו בדרך זו או אחרת בניסיון לאשש או להפריך את המהימנות של עדות זו.

חוסר הנכונות של הקהילה הארכיאולוגית להכיר באופן שבו המחקר של חבריה משפיע ומושפע ממציאות חיינו הולך ומשתרש גם בקרב הדור הצעיר של ארכיאולוגים, שבמהלך הכשרתם כמעט שאין להם אפשרות להשתתף בקורסים על התפקיד הפוליטי של הארכיאולוגיה בחברה. זאת בניגוד למקומות רבים בעולם, שבהם ברור מאליו כי מדע הארכיאולוגיה אינו רק כלי מדעי לגילוי העבר אלא גם כלי פוליטי, וארכיאולוגים רבים עומדים בחוד החנית של מאבקים לקידום זכויות אדם.

דווקא בתקופה זו, שבה מתקיימים כמה מאבקים מהותיים העשויים לקבוע את אופייה של המדינה בשנים הבאות, היה ראוי כי יותר ארכיאולוגים יפסיקו להתחבא מאחורי הקירות שהם חופרים, ויבינו כי גם הם חלק מהסיפור. מתוך עמדה זו, ראוי שיפנו את המבט שלנו אל הממצאים שהם חושפים, ויעזרו לנו לבחון שוב את המיתוסים המכוננים של הזהות שלנו, ולדון בשאלה האם תמיד כדאי ללכת אחרי פתרונות קיצון של קבוצת קנאים משיחיים, או שמא ראוי לבחון חלופות נוספות, גם אם הן לכאורה מורכבות יותר.

ד"ר חמי שיף הוא ראש תחום מחקר בארגון עמק שווה. עבודת הדוקטורט שלו עוסקת בשימוש בארכיאולוגיה ככלי לעיצוב זהות בחברה הישראלית