תנועה עממית של מאות אלפי יהודים וערבים להפלת נתניהו
נתניהו פועל בארבעה מישורים: המשך הכיבוש, הסתה נגד הציבור הערבי, צימצום המרחב הדמוקרטי וקידום מדיניות ניאו-ליברלית. כדי לעצור אותו צריך להקים מחנה דמוקרטי רחב. הערבים לא יכולים להפיל לבדם את הימין, אבל בלעדיהם אי אפשר. מאמר של יו"ר הרשימה המשותפת מתוך קובץ חדש
על אף שבנימין נתניהו לא נקט צעדים היסטוריים קיצוניים בדומה לראשי ממשלה קודמים כגון דויד בן גוריון, מנחם בגין, או אפילו אריאל שרון, ניתן להגיד בזהירות כי הוא כן מנהיג היסטורי מתוקף סדר היום שהוא מוביל ואשר באמצעותו הוא מנסה להביא לתפניות היסטוריות.
סדר יום זה מורכב מארבעה נושאים מכריעים: עבודה שיטתית לחיסול האפשרות להקמת מדינה פלסטינית ויצירת יחסים ותיאום בפועל עם הרוב המוחץ של השלטונות במדינות ערב, ושאיפה לנורמליזציה פומבית ומוצהרת עמם, כך שקונפליקטים אזוריים יקבלו עדיפות על הבעיה הפלסטינית; הסתה נגד האזרחים הערבים בשיטתיות שמשאירה מאחור כל ראש ממשלה קודם והגברת החקיקה נגדם; צמצום והצרת המרחב הדמוקרטי על ידי רדיפת ארגוני זכויות אדם, ערעור מקומו של בית המשפט העליון, ניסיונות השתלטות על כלי התקשורת והאקדמיה, או יצירת אווירה של הפחדה קיצונית; וביסוס מדיניות כלכלית ניאו-ליברלית שהורסת את כל רשתות הביטחון החברתיות של האזרחים מהשכבות העניות בעיקר, ועד השכבות הבינוניות.
העוינות כלפי האזרחים הערבים
לא נגזים אם נגיד כי האזרחים הערבים הפכו למיעוט נרדף על ידי ראש הממשלה באופן אישי! נתניהו מסית נגד האזרחים הערבים מסיבות גזעניות מבניות כחלק מהאידיאולוגיה הרוויזיוניסטית אשר מקימה, זאב ז'בוטינסקי, ניסה לעטוף במעטפה ליברלית, שהתפוררה. בפריימריז האחרונים של הליכוד ספציפית. כשקלף "האיום האיראני" כבר התבטל בעקבות חתימת הסכם עולמי עמה, נתניהו חזר ומצא את מטרתו על ידי יצירת "אויב חדש": האזרחים הערבים. גישתו הגזענית משתלבת עם הבנתו העמוקה את הכוח הפוליטי של האזרחים הערבים, אשר מנעו ממנו להרכיב ממשלה בתקופת ממשלת רבין (1992-1995), ושכמעט מנעו ממנו את ראשות הממשלה בשנת 1996, כשההבדל בינו לבין פרס עמד על 30 אלף קולות בלבד.
בבחירות של 1999 האזרחים הערבים חסמו את דרכו לראשות הממשלה, שכן למרות שנתניהו קיבל את רוב הקולות היהודיים, כוח הבחירה של האזרחים הערבים הכריע נגדו (התוצאה הסופית: 44% לנתניהו לעומת 56% לברק). שלושת המקרים או העובדות האלה הפכו את נתניהו לפוליטיקאי שמנצל את הכוח הפוליטי של האזרחים הערבים נגדם. זה אף נהיה לאובססיה הגדולה ביותר שלו, והוא מאוהב בעמדתו אישית ואידיאולוגית. זה מה שדחף אותו לשקוד על האסטרטגיה הבאה: לעשות דה-לגיטימציה פוליטית לאזרחים הערבים.
סכנה אסטרטגית וסכנה זמנית
המציאות שלנו מצביעה על שתי סכנות: הראשונה, אסטרטגית ומתמשכת משנת 1897, היא סך כל האידיאולוגיה הציונית שרצתה בית לאומי ליהודים. השנייה, זמנית; ממשלת הימין הקיצוני, בהנהגת נתניהו, אשר שואפת לביטול כל התיקים המרכזיים: כיבוש, סוגיות של האזרחים הערבים, המרחב הדמוקרטי, והמדיניות הכלכלית. אופן טיפול הממשלה וראשה בתיקים אלה חרג מגיבוש מדיניות לכדי כינון משילות (governance) ושליטה על מנגנוני הממשלה העמוקים. המטרה: גם כשהימין מובס בבחירות, מדיניות הימין המושרשת תישאר השולטת באופן החוסם כל ניסיון לשנותה.
שתי הסכנות האלה, האסטרטגית והזמנית, דורשות מהציבור הערבי-פלסטיני בישראל שתי תשובות: אסטרטגית וזמנית. התשובה האסטרטגית מתבטאת בהישג ההיסטורי שבהקמת הרשימה המשותפת ובעבודה כנה למען חיזוק אחדותה והשפעתה. הרשימה מבטאת את האחדות הלאומית של האזרחים הערבים הפלסטינים והכוחות הדמוקרטיים היהודיים, כמו גם מצע אידיאולוגי וערכי אלטרנטיבי לכלל האידיאולוגיה הגזענית ולמפה הפוליטית הישראלית. לכן הרשימה המשותפת היא הבסיס האיתן והאסטרטגי.
הרשימה המשותפת הגיעה להישגים חסרי תקדים בשותפויות ובייצוג, כמו גם הישגים מוחשיים לטובת האזרחים הערבים, הבולט בהם הוא שיתוף פעולה עם ראשי הרשויות המקומיות הערביות למען מיצוי חלק מהזכויות שלהם במסגרת התוכנית הכלכלית 922. אנו סבורים, באופן פרדוקסלי, כי גם לאחר בניית השותפות הכי גדולה, עם מספר המושבים הגדול ביותר מאז הכנסת הראשונה, להישגים חסרי תקדים אלה אין כל יכולת לבלום את הסכנות הגורליות שממשלת נתניהו מובילה אותנו אליהן.
לכן, לצד שמירה על הרשימה המשותפת, צריך לבנות מחנה דמוקרטי רחב יותר סביב ארבע הנקודות הבאות: התנגדות לכיבוש, התנגדות להסתה נגד האזרחים הערבים, מקומם והישגיהם, התנגדות למדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית, והתנגדות לצמצום המרחב הדמוקרטי ולמען כינון ערכים של שלום ושוויון וצדק חברתי בקרב הציבור הרחב. לא מדובר על מחנה כמסגרת עבודה פרלמנטרית או אלקטורלית, אלא תנועה עממית רחבה אשר שואפת להניע מאות אלפי יהודים וערבים נגד ממשלת נתניהו. יש הרוצים לשים קו חוצה ברור בין הרשימה המשותפת ובין שאר המפלגות והארגונים, מה שרק יתרום לבידוד שלנו. מנגד יש הרוצים אותנו כרזרבה בלבד לשמאל הציוני במאבק מול הימין, רזרבה ומאגר קולות ללא דעה וללא השפעה; ובכך נבטל את עצמנו.
ההצעה שלי היא להתגבר על המנטליות הצרה הזאת ולא להישאר תקועים באמביוולנטיות. אנחנו צריכים להניח שני קווים פוליטיים מחברים: הראשון הוא קו המחבר בין הרשימה המשותפת עם מצעה הפוליטי-חברתי האלטרנטיבי עם כל המפלגות הפעילות מצד אחד, ומצד שני קו המחבר בין כל מי שפועל למען שינוי השלטון, אשר מציב אותנו כחלק מהותי ושווה במחנה המוטרד ממדיניות נתניהו ופועל להחלפתו.
אני מדבר על משוואה הבנויה על הדדיות מוחלטת ללא פשרה, כאשר אנחנו, האזרחים הערבים, חייבים להפנים כי לבד לא נצליח לחולל שינוי, כיוון שאנחנו מהווים רק עשרים אחוז מהציבור, ומנגד על השותפים שלנו (השונים והמגוונים, יש לציין) במחנה הדמוקרטי להבין טוב מאוד כי אי אפשר בלעדינו! אי אפשר ליצור אלטרנטיבה בלי הכובד הפוליטי, המספרי, והאיכותי של האזרחים הערבים. עם כובד זה ושוויון זה נבנה את המחנה הדמוקרטי המדובר.
השאלה החשובה בשלב זה במאבק נגד נתניהו היא: מי מבודד את מי? האם הפשיזם יבודד את האזרחים הערבים, או האם האזרחים הערבים ימצאו את הקואליציה המתאימה לבידוד הפשיזם. אחד מהוגי התיאוריות הבולטים על קואליציות, גאורגי דימיטרוב, כותב: "פשיזם מתגנב בקרב הציבור בדמגוגיה אנטי-קפיטליסטית מבריקה, תוך ניצול השנאה העמוקה של הפועלים אל הבורגנות הבוזזת, וקידום הסיסמאות שבאותו רגע נתון מפתות להמון".
זה בעצם מה שממשלת הימין בישראל עושה. היא מנצלת פוליטיקאים כמו משה כחלון כדי להעמיד פני עוינת כלפי השיטה הכלכלית ובעלי הפריווילגיות וההון; היא משתמשת בשרים מעדות המזרח כמו מירי רגב כדי להסית את העניים המזרחים נגד "השמאל האשכנזי הליברלי"; והיא מחוקקת חוקי מדינה יהודית תוך הסתה נגד האזרחים הערבים. דימיטרוב הגיע למסקנה הגורלית כי אם הייתה קמה חזית משותפת בזמן הנכון, הפשיזם היה מובס בעודו באיבו. על מנת למנוע אי-בהירות תמימה, וכדי למנוע מארבים אפשריים, וסילופים, בין אם מכוונים או לא מכוונים, חשוב להגיד כי כאשר אנחנו קוראים להקמת מחנה דמוקרטי רחב זה כדי להגשים מטרות משותפות, לא כדי להקים אלטרנטיבה לרשימה המשותפת, פרלמנטרית או עממית. לא זו ההצעה, נקודה. גם לא מדובר על נסיגה מהעמדה שלנו כלפי האידאולוגיה הציונית השלטת, כי מראש זה בלתי אפשרי. אין לנו אשליות לגבי הגמגום של מה שנקרא השמאל הציוני, הרי ניסיוננו אתו ארוך ומר, ואנחנו לא כאן כדי להלל אותו, אלא לדרוש ממנו את קיום תפקידו. אנחנו גם לא יוצאים ממקום מתבדל, אלא ממקום הדדי.
אנחנו רוצים מחנה דמוקרטי רחב כדי להפיל את ממשלת נתניהו ובני בריתו, בלי אילוצים להתפשר על עמדתנו האידאולוגית והפוליטית. כל עוד נקודת המוצא והמטרה ברורים, וגבולות שיתוף הפעולה ברורים בלי תירוצים ומעקפים מיותרים, הוויכוחים האידיאולוגים והפוליטיים שלנו עם עמדות מפלגות המרכז והשמאל הציוניות לא צריכים להפריע לנו להקים מחנה זה כדי להפיל את הימין אשר קיבל גוון פשיסטי מסוכן.
המאמר מתוך הגיליון הראשון של כתב העת "פּוּלס/נַבְּד", "בריתות בהישג יד: המקרה של המיעוט הערבי הפלסטיני בישראל", עורך: אמיר פאח'ורי, הוצאת ביה"ס לשלום, נווה שלום/וואחת אל סלאם, 2018
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן